שלשום נרשם ביומנים של שנת 2004 כי חלף יום הולדתי הפורמאלי, על פי הרישומים של ממשלת רומניה והפקיד הרושם אשר ב עיר "רומן", של אותם הימים ה 07-11-1933 .
החלטתי כי היום, ה שמיני בנובמבר 2004, במקום אחר ובתקופה אחרת, אני פוגש בפרופסור אפלבוים במטרה לסגור חובה אישית שהשתוקקתי כי תעשה היום. עכשיו.
השתוקקתי להביע את הערכתי לאישיותו, את הרגשתי הפנימית שהציפה אותי זה כמה ימים ושלא אמצא לי מנוחה עד אשר ישמע דברי מפי שלי.
רציתי שיידע, שהדברים אינם חנופה עבור או בגין דברים שרציתי, קיבלתי או ארצה אי פעם. רציתי כי זה יהיה מכובד, אמיתי ולא מביך.
התאהבתי באיש ואישיותו ממבט ראשון.
למען האמת לא היה בינינו שום מגע פיזי פרט לעצם נוכחותו בחדר של המחלקה לטיפול נמרץ, בבחינת רופא ומטופל. אני, רתוק למיטתי המוגבהת, עוקב בדריכות אחרי כל פרט שזז או נאמר בחדר על הכתובת שלי, ובאותה מידה של סקרנות אחרי הדברים המתרחשים ליד מיטותיהם של שאר החולים בחדר.
למדתי מניסיונותיי הקודמים בבתי חולים כי ערנותם של שאר החולים בחדר, זה חלק בלתי נפרד מסיכויי ההישרדות של כל חולה הנאלץ לבלות במערכות האשפוז.
בדמיוני, ראיתי עצמי מבקש מהאחות המובילה את ביקור הבוקר, כי תזמין את הפרופסור לחדרי, מזדקף מולו ואומר את הטקסט שהכנתי ......... ועוד איך הכנתי. עשרות הרכבי מילים שהיו צריכות לבטא את המהות.
וכאשר יכנס- כך דמיינתי, - אני פשוט אבקש את רשותו להשמיע כמה משפטים...... שאר הנוכחים ייעלמו דום ואני אפתח בדברי.........
ואם תהיה אי הבנה? ואם יאובד אפקט ההפתעה שרציתי כי יהיה, ואראה מגוכח. ?
את זאת לא רציתי שיקרה.
התאהבתי באישיותו ורציתי כי הדברים יאמרו ברוח ובתוכנם כפי שאחליט כי יאמרו. כל דבר אחר שעשוי היה שיקרה ויסיט את התוצאה המיוחלת, אקבל כי כשלון אישי לא מוצדק.
מה בעצם רציתי להגיד? מה הטריד אותי כל כך שהקדשתי לנושא הזה כל כך הרבה זמן ומחשבה?
סובבתי במחלקה תוך שאני מעיין בשפע התמונות והטקסטים שנכתבו לכבודם של האנשים הטובים האלה, העושים ימים כלילות להצליח במלאכת הקודש אשר לקחו על עצמם.
לדעתי, אין מלאכים בלבן. ולא ארמונות נשגבים. ולי, לא הייה די בציורי ציפורים יפות המתרוממות בזרמי האוויר החם של הקיץ מעל נופים עוצרי נשימה, כדי להביע את אשר רציתי להביע ולהגיד, תוך מבט בעיניים .
אני יודע. אני יודע שהאנשים הטובים האלה מקבלים משכורות על עבודתם.
אני יודע שהם עובדי מגזר ציבורי החייבים בנאמנות ל"קלינטורה" המגיעה אליהם ובכל זאת, מערכת היחסים הזאת, שבין רופא לחולה, שונה מהותית מיחסי פקיד מוכר כרטיס לרכבת, - שגם הוא עובד ציבור - לבין נוסע מזדמן. וגם את זאת אני יודע ואינני מתכוון כי הדברים יטושטש.
לביקור הבוקר במחלקה, "האיש שלי", לא בא.
בחדר נוצרו תנאים שחששתי כי יכבידו על התוכנית שכל כך רציתי שתצליח.
הכי הרבה, רציתי להגיד משהו. אני רציתי להגיד.
שנית רציתי, שיהיו עדים אשר בעצם נוכחותם יוסיפו תוקף לדברים שיאמרו, ורציתי כי אם תתפתח שיחה, תתנהל בשקט ובאווירה תומכת.
חיפשתי מוצא מהיר למצב ופניתי לרחל האחראית על המחלקה, לברר האם הפרופסור אפלבויים נמצא במחלקה ואפשר יהיה לפגוש אותו.
רחל, יצאה את החדר, וחזרה תוך דקות: "הוא נמצא ויקבל אותך במשרדו שבסוף הפרוזדור, מיד שתגיע לשם" אמרה, ושמחתי.
גל חום של התרגשות הציף אותי והחלטתי לאמץ את האפשרות הזאת על פני דחית המפגש למועד אחר.
ומוחי הקודח החל מנסח מחדש את הדברים שארצה להגיד.
זכור לי מחזה של סופר ארגנטיני בביומו של יושקה שהוצג ב"מיני תיאטרון" של קיבוץ ניר יצחק, בשם "קומולוס האילם". המחזה מספר על נער אילם שהטבע הגביל אותו כי יוכל לאמור מילה אחת ביום.
הנער, חישב שכדי להצהיר באוזני אהובתו את אהבתו, יידרש לחסוך חודש של מילים.
בבוא היום הנכסף, התערב מי מהנוכחים בדברים שהחל אומר לאהובתו ובתשובה לעניין שולי, בזבז הנער מספר מילים שבעצם, הכילו כל שרצה להגיד. והמאמץ שהושקע, והצהרת האהבה המיוחלת לא נשמעה........... כמה חבל. איזה בזבוז. איזה הכזבה.
גם אני הכנתי עצמי לנאום קצרצר שבו רציתי לחבר ולהדגיש כמה אלמנטים אנושיים שהיו לי חשובים שיאמרו לאיש שהערכתי בימים אלה מכל אדם אחר שידעתי.
רציתי להיות בטוח כי אהיה ברור, חד, ותמציתי.
אסור היה לגרום לדברים שימרחו. לא תלות בין רופא לבין מטופל ביקשתי במפגש הזה, אלא הבעת הערכה פשוטה וכנה, מלב אל לב, של שני אנשים העומדים זה מול זה, מביטים בעיניים פקוחות זה בעיניו של זה ומבינים, ואולי גם בלי המילים, את שרציתי כי יאמר.
השעה, לא הייתה שעת ביקור במחלקה והתנאים לא אפשרו לי להכניס את אילנה שהמתינה מעבר לדלת.
גם לא רציתי.
החלטנו כי נקיים את נהלי המחלקה ולא נעשה שימוש בפרוטקציות .
הרמתי עצמי מהמיטה, מדדה על הרגל החולה. מחזיק את מכנסי המדולדלים שלא יגעו חס ושלום בסיכות והתפרים שהתמשכו על רגלי השמאלית לכל אורכה, ויצאתי בביטחון עצמי למשימה החשובה בחיי בעידן הזה. אינני מגזים ואינני מצטנע.
תוך שאני מתקרב למשרדו של פרופסור אפלבויים שבקצהו האחר של המחלקה, זיהיתי את אילנה הממתינה מעברה השני של דלת הכניסה למחלקה, והתחלתי מסמן לה כי תתקרב ותבוא אלי.
הכנסתי את אילנה פנימה, מעבר זה של הדלת תוך שאני מושך אותה בידי הימנית כי תבוא איתי ללא הסברים.
דלת משרדו הייתה פתוחה. הוא ישב נינוח מעיין בספר עם פירושים. הרים עיניו מהכתוב ובחיוך של רצון ונכונות הציע לנו להיכנס ולשבת.
שאלתיו: "האם יינתן לי להגיד כמה משפטים בנושאים שאינם מקצועיים בהכרח".
הישיר עיניו לתוך עיני כי מאשר, ואני, בתנועה אינסטינקטיבית הושטתי את ידי, אחזתי בשתיהן בידו הימנית הגדולה ואמרתי:
"פרופסור אפלבויים. אתמול היה התאריך הפורמלי של יום ההולדת שלי. ביני לבין עצמי, החלטתי כי אכתיר אותך באחד התארים החשובים שנהגה אימי, זיכרונה לברכה, להכתיר יחידי סגולה: "המענטש". "
ועוד אמרתי:
"ללא תרגום בבקשה.
קבל תואר זה בפירושו שאינו ניתן לתרגום, כפי שנחרט בזיכרוני כילד מפיה של אמי אותה הערכתי, ושא תואר זה בכל אשר תלך, כי מגיע לך."
והמשכתי ואמרתי:
"יתכן, כי בחבורת הפרופסורים לה אתה משתייך יש פרופסורים טובים ממך. ואולי בין המנתחים יש טובים ממך. מי אני כי אדרג יכולות ומיומנויות כאלה. אבל בין הרבים כל כך יש רק מעטים, מעטים שהם גם "מענטש'", על פי אימי המנחה.
ואתה, "המענטש" האחד שלי."
גרוני החל בוגד בי. אבל המשכתי כדי להגיד כל שהיה לי להגיד במעמד הזה.
"את התואר הלא מפורסם הזה בו הכתרתי אותך, מזער ושים בין הדברים יחידי הסגולה אשר כול אדם מחזיק בצרור קטן הנושא עמו לכל אשר ילך . מגיע לך כי יעמוד לך בכל אשר תהיה. הוא לא נועד להיתלות בחוצות או על קירות בתים. הוא נועד להזכיר לך את ברכתם שכמוני, שרצו ביקרך."
"כבשתה אותי במבטך החם והמתחשב. ביכולתך לראות מעבר לסימני המכשירים המרצדים שמעל ראשי המקובע ולהבחין בשמחת הלב ובדאגה שמלווה איש כמוני במצבו."
"נוכחותך הפיזית והאינטלקטואלית בחדר שבו שכבתי אחרי לילה קשה שלא ידעתי עליו את כל הפרטים, הייתה מבחינתי עובדה שמעבר לכל ספק. סימן של תיקווה ורגישות אנושית שרק מעטים מקרינים מעיניהם הרואות ואולי רק רואות."
ואז, הרפיתי מידו המושטת.
את המילים האחרונות סיימתי בלי אויר. הוא שתק. ובעיניו כאילו ראיתי משהו שלא אוכל לתאר במילים, והוקל לי.
אילנה שעמדה לצדי שותקת, קלטה את הרגע והייתה מודאגת מרמת ההתרגשות לה נכספתי.
התיישבנו שלושתנו מנסים להירגע מהמטח שהשתרר בחדר, ועברנו לשיחת חולין.
שאל לעיסוקי בחיים. סיפר כי מקורו מירושלים. והוספתי מילים על דרכו של חולה כמוני להביט בנעשה סביבו. האזין להערותיי הענייניות והניעה בראשו כי דברי נקלטו כלשונם.
אני, שהרבה משנותיי תרמתי בתפקידים שיש בהם כדי להפעיל אנשים ותהליכים, יודע לזהות את אותם דברים קטנים המניעים בני אדם להיות מה שהם וארגונים להיות טובים או כושלים.
ואני זוכר שהוספתי:
"נכון הוא שאני היתי החולה שלכם, אבל אתם הייתם חשופים ושקופים בהתנהגותכם לפני, לא פחות מאשר אני לפניכם.
יש לך צוות גדול ונפלא. יש ביניהם אנשים שהם מהטובים שבין בני האדם, ויש שאינם מתאימים לצוות על אף שאני מבין את המכלול."
ואז נפרדנו. אני פניתי לצאת את החדר. חששתי שלא לקלקל את אשר השגתי. הייתי נרגש ולחלוחית מלאה את שקיות הדמעות עד קצתם. לא רציתי כי באווירה שהשתררה יתערבבו נושאים יום יומיים שיכולים להתפרש שלא לעניין, באותה מידה שלא רציתי כי תיווצר איזה שהיא מחויבות מעבר להענקת התואר החשוב בעיני, לאיש היקר הזה.
האם כל זה רק משום שבחסות האירוח במחלקתו, עברתי את החוויה המדהימה הזאת או שמע משום ההזדמנות שהפגישה אותנו כבני אדם רגישים.?
בעצם מה זה חשוב !
הייתה פגישה כזאת. נאמרו דברים כאלה ונשארנו מסוגלים לעבור זה על פני זה מבלי שנרגיש כי חלו הפרשי גובה בינינו.
וזה הקונץ.
כך אני מרגיש והרגשתי את אשר התרחש באותו יום שמיני לנובמבר 2004 במשרדו המרוהט בטעם שבמחלה לניתוחי לב חזה אשר בסורוקה שבנגב.
האם גם שאר המשתתפים ראו בעיניהם אותם פרטים עצמם? לא אוכל לאשר או להכחיש.
אני תיארתי את שנחרט בזיכרוני, ואחתום על פרוטוקול זה בלב שלם, היום ובכל עת.
דני.
וחזרתי להוסיף שתי הערות חשובות:
האחת מיועדת למשפחת אפלבויים.
ידידי,
לא הוזכרתם בדברי וגם לא הפניתי אליכם דבר משום הערכתי כי עלי לכבד את אלמוניותכם בעניין זה שכל התרחשותו ועניינו ביני לבין האיש היקר שלכם. אני רציתי כי תדעו את העובדות שתיארתי אבל לא אטיל עליכם את העומס הרגשי שיכול להתלוות למכתב שכזה. התברכתם באדם טוב. תיהנו ממנו. כבדו אותו בדרככם שלכם ושימרו עליו, כי הוא משלכם.
ולאנשי צוות המחלקה של ד"ר אפלבויים. לכם אני נותן גישה לכתוב. קחו לכם מהדברים כראות עיניכם.
שימו לב כי כל אחד בתורו ישייך לעצמו רק מה שמגיעה לו על פי אותו קנה מידה שהביא אותי לכתוב את אשר כתבתי.
למשייכים לעצמם דברים שאינם להם, עורבת הסכנה כי יפספסו את העיקר. ללוקחים לעצמם מעט מדי, עשויים להרגיש מקופחים ופגועים ולכן, עליכם האחריות לקחת את המגיע לכם.
חלקכם ותרומתכם באופן אישי לכול שכתבתי ואני מרגיש, אינה מוטלת בספק. כאורח במחלקה שלכם, אני מסיר את הכובע בפניכם. כמחלק ציונים אינני שונה מאחרים והדגשים לא ברורים יכולים לגרום לדבר שלא רציתי בו.
דני.
דני פלד - חבר ניר יצחק - 85455 יליד 33.
