ספרו... ספרו... על שואה נוראה 

‏ו' אלול תשס"ג

ארבע פעמים עמדתי דום על הרמפה באושוויץ-בירקנאו. נדמה לי שבכל ביקור זקפתי קומתי יותר ויותר. כאן, במקום נוראי זה, עמד מנגלה הנבל ושלח אלפים מאחינו, מבנינו למוות. במחנה זה הוקמה תעשייה של מוות.

מסע קשה ומפרך, רגשי ונפשי, הוא המסע במחנות פולין. לשער מחנה אושוויץ נכנסתי בחליפה ועניבה. הם ניסו, חשבתי לעצמי, חשבו להשמיד עד תום את העם היהודי, אך אנו, צאצאיהם של פליטי השואה, חזרנו, אנו ומאות ואלפי תלמידים בשערי מחנה המוות העקוב מדם, שרים משירי ארץ ישראל, שירים מתוך התפילה, שרים ובוכים, שרים, מרימים ראשנו אל על.

מאות תלמידים, רבנים ומורים עומדים דום בשקט ובדממה ומקשיבים לעוד מוצל מאש, תאום מתאומי מנגלה, המתאר בפנינו, כאיש עדות, מה עשו לו הפושעים הנאצים הנאורים, הרופאים שבהם האינטלקטואלים. יהודי אח תאום מספר בעברית פשוטה החודרת ללבות כל העומדים אל מול שער 10 וכולם כולם בוכים. מדוע הם בוכים? שואל התאום, מה אמרתי שכולכם בוכים, שואלני הניצול? בסך הכול אני מספר מה הם עשו לי ולאחי. ואנוכי מזיל דמעה, איני מסוגל להשיב.

בבית הספר לרפואה בהידלברג וברבים ממוסדות הרפואה בעולם למדו ושקדו על תוצאות המחקרים שמנגלה ערך בביתן 10 הארור.

על הרמפה שבבירקנאו ועל המדרגות של ביתן 10 עמדתי זקוף קומה גאה בעמי ובמולדתי, ואומר אנוכי לעצמי, לעולם כולו, הם לא הצליחו להשמידנו. אנוכי, שנולדתי ארץ להורים שהגיעו חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה לארץ, שלא הבנתי עד בית הספר היסודי שלכל ילד יש סבא וסבתא, לא הכרתים כי היטלר ימח שמו השמידם על כי יהודים הם. כל צניחה שצנחתי בהיותי חייל צעיר הייתה גם היא מלווה בזקיפות קומה, הם לא יצליחו שוב.

והעולם שתק.

בביקורי בשנים אלה באירופה הנני נדהם. מיליוני תיירים, בליל של שפות, כולם מדברים בקול רם, רק אנו היהודים התיירים, המדברים בעברית שפתנו הקדושה, עושים זאת בשקט - לא כמו כל העולם. כדי שלא יידעו שיש יהודים. היום, 60 שנה אחרי תום המלחמה הנוראית מכל, אנו פוגשים ישראלים רבים וכולם כולם מדברים בלחש. במקום כיפה לראש - קסקט, היכן זקיפות הקומה? היכן הגאווה? והציציות - אל להן לבלוט מחוץ לחולצה.

אירופה, שמכל ארץ וארץ הושמדו מאות אלפים, שותקת למראה השקט. למבטנו המודאג, לקולנו הבלתי נשמע כמעט.

אלפי תיירים זורמים לביקור בבית אנה פרנק באמסטרדם שבהולנד, פנים קפואות. קשה לי להבין מה תחושותיהם של המבקרים. במוזיאון השואה בוושינגטון שלט ענק מדוע לא הפצצנו את אושוויץ? האמריקאים שואלים מדוע? מדוע? בנות הברית שידעו באופן חד-משמעי כי מוקמת תעשיית מוות לעם היהודי, כי נבנים פסי רכבות להובלת יהודים מכל התפוצות למחנות ההשמדה. כי בכל ארץ וארץ באירופה מרכזים היהודים לגטאות ומשם להשמדה. אף פצצה על אושוויץ לא הוטלה, וכך גם על פסי הרכבת.

הריני פונה לנוער הנפלא הגדל בארצנו, למדו לעומק עד היכן יכולה רשעות האדם להגיע. השואה אינה סיפור בדים מלפני מאות ואלפי שנים, זה קרה עכשיו, רק לפני 60 שנה בעולם שכונה תרבותי. ביום ובלילה רצחו ורקדו לצלילי הוולס.

לאחר שתלמדו - נוער נהדר, על עולם רשע זה, ספרו... ספרו בכל הזדמנות להוריכם, לחבריכם, ככה סתם מדי פעם, בין השיעורים, לאחר משחק כדורגל ולאחר סרט מעניין בטלוויזיה.

ספרו... כי העלם שתק כאשר רצחו יהודים בתעשייה נוראה.

ספרו... כי לא הפציצו את אושוויץ ולא אף מחנה השמדה אחר.

ספרו... כי בפולין בלבד היו לפני 60-70 שנה כשלושה מיליון וחצי יהודים וכמעט לא נשאר שריד.

ספרו... כי האפיפיור לא הגיב, לא השמיע קולו ביודעו הזוועה המתחוללת עלי אדמות.

ספרו... כי אחיכם, מיליון יהודים היו בין הנרצחים.

ספרו... כי גם כיום התיירות היהודית בעולם צריכה להיות בשקט.

ספרו... כי יש ילדים שמעולם לא שמעו ולא ראו את סבם ואת סבתותיהם.

ספרו... שגם האמריקאים במוזיאון השואה בוושינגטון שואלים מדוע לא הופצצה אושוויץ.

ספרו... כי היו חסידי אומות עולם שעזרו להצלת יהודים, אך לא רבים.

ספרו... כי הנקמה שלנו היא בקיומנו הפיזי ובעיקר הרוחני.

ספרו... כמה חשוב דווקא לנו, לעם היהודי בדור זה להיות הטובים ביותר.

ספרו... שגם כיום רבים בעולם רוצים להשמידנו, מאותה סיבה שעשו זאת הנאצים.

ספרו... מהי טרבלינקה, מיידנק, אושוויץ-בירקנאו, מהי תעשיית מוות.

ספרו... על המצאת הפתרון הסופי המזוויע, על הקמטוריומים ארוכי הארובות המשלחות לשמים נשמות טהורות.

ספרו... באיזו גאווה לאומית נשאתם את הדגלים - כחול לבן, בשערים המכריזים כי העבודה משחררת.

ספרו... מה קרה בביתן 10 באושוויץ.

ספרו... על מיליוני זוגות משקפיים, מזוודות, נעליים ושיער שראיתם בערימות במיידנק ובאושוויץ.

ספרו... מה חשתם בהליכתנו ברגל על פסי הרכבת בין אושוויץ לבירקנאו.

ספרו... על אה אפר בן 18 טון במיידנק, שרידי עצמות אדם.

ספרו... כיצד נראות "המקלחות" לשם הוחדר ציקלון B.

ספרו... על 1700 אבנים הפזורים במחנה טרבלינקה, מצבה ואנדרטה לקהילות שהוכחדו, לזכר כמיליון איש שנהרגו "רק" בשנה וחצי.

ספרו... על קברות הצדיקים אותם פקדנו, ר' אלימלך מליז'נסק, הרבי מקוצק, הרבי מגור, ר' שמחה בונים מפשיסחא, ר' חיים מוולוז'ין, ר'' חיים מבריסק ועוד.

ספרו... על וורשא, קוצק, קראקוב, לובלין, שם "פקדנו" קברי צדיקים.

ספרו... ספרו... ספרו...

"כי בזכירה סוד הגאולה".