אחריות 

כאשר באים לבחון את תהליך המודעות האישית, נתקלים שוב ושוב במונחים ומושגים אשר הבהירות וההבנה לגביהם אינה עומדת עוד במבחן ההתפתחות והמציאות החדשה. אחד מהמושגים האלה שאולי הינו החשוב בהם הינו מושג האחריות.

על מנת להתחיל להבין נכון מושג זה יש וכדאי לראות ולהבין את התהליך האבולוציוני שהביא אותנו לנקודה בה אנו מצויים כיום.

בהסתכלות אחורה על ההיסטוריה האנושית ניתן להבחין כי עד אמצע האלף הראשון, חיו בני האדם תחת ההבנה כי קיים אל - כלשהו - וקיים יקום וכי בני האדם הינם מרכזו של אותו יקום תחת נוכחותו והשפעתו של אותו אל. הבנה זו שהיתה רוחנית ביסודה, גרסה כי בני האדם תפקידם לשרת את האל ולקיים את רצונותיו וצרכיו. למרות העובדה כי תפיסה זו הסירה/ נטלה את האחריות על חיי האדם לחלוטין מידיו היא לפחות היתה רוחנית מספיק על מנת לאפשר לבני האדם להבין כי יש משמעות לחייהם. אומנם משמעות זו שגויה היתה ביסודה, מעצם העובדה שגרסה שהאדם משרתו של האל, אך היא מילאה את תפקידה כמענה לשאלה שורשית וחשובה ביותר - משמעות החיים.

במהלך מחצית האלף הראשון ואילך, נוצרו סדקים באמונה וברוחניות של בני האדם, כאשר תשובה זו חדלה לספק אותם. הרצון להבין יותר את משמעות החיים ואת תפקידי האדם במכלול יקומי זה, הביאה להתפתחות המדע שנבחר להוות את הדרך החלופית בניסיון לקבל תשובות. אולם משבושש המדע לספק את התשובה מחד, אך מאידך הצליח ליצור התפתחות וקידמה, נהו בני האדם אחר ההתפתחות המדעית והקידמה כתחליף לאותם שאלות שלא נענו עדיין. ההתפתחות האבולוציונית החל ממחצית האלף הראשון היתה תחת מעטה של שיפור תנאי החיים והשאיפה לרווחה כלכלית ואישית תוך מרוץ מתמיד אחר התפתחות טכנולוגית. המוטו היה ברור, מאחר ואין תשובה ברורה למשמעות קיומנו כאן על פני כדור ארץ זה לפחות ניצור לעצמנו את הנוחיות המירבית ואת הרווחה המירבית. כמובן שהתהליך ביטל כמעט לחלוטין את מושגי משמעות החיים מאחר והם הוחלפו במשמעויות חומריות עכשוויות. עתה היה ברור כי על כל אדם לשאוף למיטב ולמירב בחייו הוא מאחר והחיים האלה העכשווים הם כל מה שיש וכדאי לנצלם ולחיותם באופן המספק ביותר.

המדע בהתפתחותו הצליח לתת הסבר לארועים אשר התרחשותם היתה על בסיס רציונלי של זמן ומרחב, במקרים בהם חלה סטיה ממונחים אלו היתה התשובה החוזרת שוב ושוב - מקריות. ככל שהלך המדע והתפתח וככל שהאבולוציה החומרנית הפרטנית התפתחה, התגבשה אסכולת המקריות. בהעדר תשובה אחרת ובהעדר הסבר מתאים למשמעות ולמהות החיים ובהעדר הסבר מדעי מתאים על בסיס זמן ומרחב נשארה רק אפשרות אחת - "מקריות".

למרבה הצער גם התשובות האלה וההסברים על מקריות וצרופי מקרים ואפילו הקידמה וההתפתחות הפסיקו להוות תשובה מספקת. בשלהי האלף הקודם החל תהליך בתאוצה הולכת וגוברת של בני אדם בחיפוש חוזר לתשובה על שאלת משמעות החיים. ההתפתחות הרוחנית והטרנד הקיים היום לחיפוש תשובות והנובע מהאי השקט הפנימי של בני האדם ומההבנה הפנימית שמהלך החיים הקיים אינו מספק עוד ואינו מהווה עוד תשובה.



ראייה היסטורית זו נועדה להקל את ההבנה מדוע אנו מפרשים ומתרגמים את מושג האחריות בצורה כה שגויה. יקל להבין, אם כך, כי לאורך מהלך ההיסטוריה כפי שתימצתתי לעיל היה לבני האדם מקור שבו הם יכלו לתלות את האחריות למצוקותיהם, לכשלונותיהם, להצלחתם, ואפילו למותם. בתחילה היה זה האל אותו הם שירתו אשר היה אחראי למהלך חייהם ולאחר מכן היה זה המדע שסיפק את התשובות ואת ההסברים וכאשר הם לא היו בנמצא היה זה שוב האל, באסכולות הדתיות השונות, או ה"גורל" שהינו פרוש אחר ל"מקריות". בכל התהליך ההתפתחותי הזה לא הצליחו בני האדם להבין את משמעות האחריות מאחר ולא הצליחו להבין את משמעות החיים.



הטלת האחריות על גורמים חיצוניים הביאה לתהליך של נורמליזציה ושל חוקי חברה על מנת לשמור על הפרט מפני הפרט. תהליך זה פעל כחרב פיפיות לא רק שלא סיפק את התוצר שלשמו הוא נוצר אלה אף העמיק את הבריחה מאחריות. הנורמות החברתיות וחוקי הארץ שחוקקו ונקבעו, יצרו וקיבעו את הכשלון. במקום להרחיב את מודעות האדם לאחריותו ואת מודעות האדם לחייו הם נטלו זאת ממנו. לכאורה, בראיה החברתית, תהליך זה של נורמליזציה ושל חוקי ארץ היה אמור לפתור את בעיית האחריות הקולקטיבית וליצור חברה אשר בה הפרט אחראי למעשיו ומכבד את הפרט האחר, אילו היה תהליך זה נכון. אך כבכל תהליך שאינו נכון קורה מה שהיה צריך להצביע על הכשל, התהליך חזר והפיק פגמים, התוצאות הלכו והתרחקו מהמצופה. למרבה הפלא במקום להבין כי התהליך שגוי ובמקום לחפש את מקור השגיאה לאורך התהליך, המשיכה החברה לדבוק בשיטה של הנורמליזציה ושל חוקי הארץ כנושאים באחריות הקולקטיבית והחריפה את הסנקציות כנגד המפירים אותה. שוב, בעיוורון מוחלט, ניטלה האחריות מהפרט.

האסכולות הדתיות המשיכו להטיף ל"אלוהים נתן ואלוהים לקח..." כלומר האחריות היא שלו, האסכולות החברתיות המשיכו לדבוק במערכת של צדק ארצי המבוסס על חוקי ארץ ונורמות חברתיות ואילו בני האדם המשיכו לברוח מאחריותם למעשיהם תוך הבנה ברורה של - "אם יש לך הסבר אתה פטור" והסתתרות מאחורי התשובה האולטימטיבית - זהו הגורל.



אם תסכימו להביט ולראות את מהלך חייכם, ואם תסכימו להיות כנים לחלוטין עם עצמכם, יקשה עליכם עד מאד שלא לראות כי באופן שיטתי, אוטומטי, ונורמלי לחלוטין אתם עסוקים כל הזמן בלחפש במי לתלות את קולר האחריות, ובאין גורם ברור אתם חוזרים ל"גורל". החל מהרמה הפשוטה של מערכות יחסים בין הורים לילדים, דרך מערכות יחסים שבין בוגרים וכלה בהתנהלות יום יומית של מחיה וקיום. אין מקום או מקרה שבו אנחנו מוכנים להודות שכל אשר מתרחש בחיינו הינו תוצר של המעשים שלנו. במילים אחרות איננו מוכנים להודות שמה שאנו חווים הינו תוצאה ישירה של מעשינו אנו. אנו עסוקים כל כך בלשרוד ועסוקים כל כך בלמצוא את האחראים לאי הישרדותנו עד כי תכו עינינו מלראות ולהבין שהחיפוש והסבל יכולים להסתיים ברגע. רגע אחד של הבנה רגע אחד של פיכחון ורגע אחד של אומץ. להבין, לראות ולהודות כי אנחנו ורק אנחנו מייצרים את התוצאות של חיינו בכל רגע ורגע. הקושי הוא בלהשתחרר מההרגלים, הקושי הוא בהבנת משמעות האחריות, אנו רגילים כי אחריות משמעותה אשמה. אחריות אינה אשמה, אחריות תורגמה לאשמה בתהליך הנורמליזציה וחוקי הארץ. הבנת משמעות האחריות אינה כרוכה בהאשמה עצמית היא כרוכה בהבנה כי אם ניקח אחריות על חיינו יתרחש נס, לא יהיה צורך יותר בשיפוטיות ובביקורתיות, תחושות האשמה והכישלון יאלמו ולא יהיה עוד צורך לשים שוטר על כל אחד ואחד מאיתנו. אולם החלק הגרוע מכל נעוץ בעובדה שאנו מחנכים את ילדינו בדיוק כך, אנו מגדלים אותם על אותם ערכים של חוסר אחריות ושל נורמליזציה וחוקי ארץ, איננו מלמדים אותם להיות אחראים לחייהם ולמעשיהם משום שאיננו מראים להם זאת. אנו מראים להם בדיוק את ההפך מכך. אנו מראים להם את שיטת המקל והגזר או השכר והעונש. מהות השכר והעונש נובעת ישירות מתפיסת חוסר האחריות ועל כן היא גורסת כי על "אשמה" נענשים בעוד שעל הצלחה מתוגמלים. ריטואל זה של ההבנה שעל אשמה / אחריות נענשים הינה אבן הנגף בלעבור להבנה של אחריות. איננו מצליחים להשתחרר מהפחד שאם ניקח אחריות יהיה זה כאילו נודה באשמה ועל כן נענש.



הדוגמה הקלסית לכישלונה של השיטה הקיימת ניתן למצוא במאבק הבלתי פוסק והלא תכליתי בתופעת הסמים. מערכת הענישה והסנקציות הקיימת אינה מצליחה למנוע, להפסיק ואפילו לא לצמצם את התופעה. בחברה מפותחת בה קיימת אחריות אישית, התופעה היתה נעלמת מעצמה מאחר והיה ברור לבני האדם שמודעים לאחריות על מעשיהם כי הם מזיקים קודם כל לעצמם ואז מתוך הבנה זו התופעה היתה משמידה את עצמה. במודעות החברתית כיום, כל הנוגעים והמעורבים בתופעה יודעים כי כל שעליהם לעשות הוא למצוא הסבר מתאים, סיפור חיים עצוב, אי התאמה חברתית כל שהיא או כל הסבר אחר על מנת לצאת מהעניין ללא אחריות וללא נזק.



מערכות יחסים מגיעות לסיום באחוזים הולכים ועולים בצורה הנדסית מסיבה זו ואך ורק מסיבה זו. כישלונן של מערכות יחסים מכל סוג שהוא נובע בעיקר מהעדר אחריות אישית ומחיפוש האשמה והדופי בצד השני.



המערכת הכלכלית הפרטית של בני האדם נמצאת בקריסה הולכת ומעמיקה שוב מהעדר מוכנות לאחריות אישית על התנהלות כושלת שתוצאותיה מתבטאות בחוסר. החיפוש המתמיד אחר אשמים חיצוניים ברמות כאלה או אחרות מחזירות שוב ושוב את אותה תוצאה - כישלון.



מערכת החינוך שנמצאת בשלבי קריסה מתקדמים כושלת מאותם סיבות, החיפוש אחר אשמים ואשמה בגורמים חיצוניים והעדר מוכנות לאחריות אישית ברמות השונות.



יהיה זה אך מיותר להוסיף דוגמאות כאלה ואחרות על מנת להבהיר את רוחב הכשל ואת עומק משמעותו. הדבר המהותי היחיד שנשאר עומד על הפרק היא המוכנות של כל אחד ואחד להבין, לראות ולהעיז לקחת אחריות.



באהבה רבה



רובי