שלוש קריירות ועוד אחת, הדרך שלי 

הדרך שלי - דורית פרנקו
שלוש קריירות ועוד אחת

על הסבה מקצועית, מעברים בין קריירות ושינויים שמעתן? בוודאי. ויותר מפעם אחת. אצל חלקכן הדבר גורם למשיכת כתפיים בסגנון לי זה לא יקרה..., ואצל אחרות, הלוואי ואצלי זה יקרה...
ולי זה קרה. לא פעם לא פעמיים וכדי לחסוך זמן, אז 4 פעמים.

שמי דורית פרנקו, אני בת 49 גרה באורנית נשואה ואמא לשלושה, אחרי צבא, בצבא ולפני צבא.

הקריירה הראשונה שלי הייתה כאחות. וזאת עוד לפני הצבא. למקום העבודה שלי "בחברה ישראלית לקופסאות פח" הגעתי לשבוע כמחליפה ונשארתי 12 שנים.
ואז התרחש הנס הראשון. החברה עמדה לפני קיצוץ-עובדים (מה שנקרה פיטורים המוניים). הכנתי את עצמי נפשית לקליטת המפוטרים. אבל, התחלתי להרגיש שאני מאבדת את האמפטיה לכאב של האנשים וידעתי שכבר שלא נכון לי להישאר במקצוע הזה.
אבל, מקום עבודה כמו שהיה לי לא עוזבים, אז בא היקום לטובתי, והייתי המפוטרת הראשונה!!!

אני זוכרת שיצאתי קורנת ועם חיוך מאוזן לאוזן מחדר מנהל כ"א. חברים לא האמינו לי, חשבו שאני מעמידה פנים, שיעבור לי, אבל הצעד הזה היה מאוד נכון עבורי.

נשלחתי למשרד- העבודה לברר לגבי הסבה מקצועית. על שולחנה של המזכירה היו כמובן יומן, טלפון, מחשב וכו' ופתאום זה מה שרציתי. להיות מזכירה!
ושוב היה נס, והתקבלתי לקורס מזכירות בכירות שהתחיל מספר ימים קודם לכן, סיימתי, ואפילו די מהר מצאתי עבודה בחברת היי-טק.
עבדתי שם כ-5 שנים, עליתי לדרגת מנהלת- המשרד, קיבלתי תוספת שכר נכבדה כל שנה, אבל...הרגשתי "שהבנתי את הרעיון" ובד בבד, גם התחלתי להרגיש רע וכבר לא הייתי מרוצה.
ידעתי שאני רוצה לעזוב, אבל... פחדתי! פחדתי מאוד.

פעם אחת עושים שינוי בקריירה, אבל פעמיים???
הפחדים, והשומרים שלי עלו. הימים חלפו ואני הרגשתי במערבולת. הדברים כבר לא התנהלו כמו שצריך, התעוררתי בלילות, לחצים פחדים (והיו לא מעט) אבל המשכתי.
המשכתי עד לרגע שהחלטתי וידעתי שאם לא אעזוב בטוב, אעזוב ברע, אפילו אפוטר, ואת זה יהיה קשה לאגו שלי לעכל.
התפטרתי.

עכשיו כבר ידעתי שאני לא רוצה להיות אחות ולא מזכירה, אבל מה כן?!!!
החודשים חלפו, למעשה 9 חודשים. במהלכם צעדתי מה שנקרא "הליכת-בוקר" ופתאום שמתי לב לטבע.
חזרתי הביתה והתחלתי לצייר בלי להראות לאף אחד (שלא ימתחו עלי ביקורת...). כאשר נגמרו לי הדפים התחלתי לצייר על עלים שאספתי ברחוב, והתחלתי לכתוב עליהם משפטים יפים וקראתי לזה "ברכות אהבה". כאשר מצאתי עלה גדול ידעתי שאוכל לעשות ממנו שעון קיר או שעוונית לאוכל וכו'.
אני זוכרת, בוקר אחד ראיתי ברחוב ערמת גזם. התלהבתי מהעלים, הרגשתי כמו ילדה קטנה שמכניסים לחנות ממתקים ואומרים לו "קחי מה שאת רוצה..." לקחתי והייתי מאושרת. וכך נולדה הקריירה השלישית שלי. עסק שקראתי לו "אמנות על עלים" שכולו עבודות-יד מעלים ופרחים.
בדמיוני (רק בהמשך הבנתי שזה היה החזון שלי) ראיתי את עצמי מוכרת את העבודות שלי ואנשים מתפעלים מהם. ואכן, כך בדיוק קרה ואני התחלתי לשווק את עצמי בכל הארץ.
העמדתי לעצמי כמה יעדים (דווקא די טיפשיים( כמו, להגיע למקומות בארץ שאני לא מכירה, לאכול במסעדות בדרך...לעשות את המחזור הכי גדול שלי (בסוף התהליך) ועוד. עשיתי V על הכול, הרגשתי שמיציתי וסגרתי את העסק.
במשך כל אותם שנים בער לי בעצמות לעבוד עם אנשים והפעם לא כאחות אלא יותר להקשיב, לתת, לעזור.
למדתי המון דברים והתפתחתי.

לפני שנה סגרתי את "אמנות על עלים". בתוכי ידעתי שאי אפשר לחלק את האנרגיה בין עסק לבין עבודה עם אנשים. ולמרות שלא היה לי "משהו ביד" - סגרתי.

נרשמתי ללמוד אימון - אישי בבי"ס למאמנים של מכון אדלר. הלימודים היו מדהימים, עברנו בעצמו תהליך אימון והשתחררתי באותה בהזדמנות מ"טראומת-לימודים" שסחבתי על גבי שנים רבות ויצאתי לדרכי החדשה. לקריירה הרביעית שלי לייעוד שלי.

לאימון- האישי יש מספר הגדרות (ועל כך בפעם אחרת),

לפעמים אני מרגישה כמו סינדרלה. אם היו אומרים לי שאני זו העומדת לעבור את השינויים האלו בקריירה, לא הייתי מאמינה!
אבל עשיתי זאת. כמו שאני עשיתי זאת גם אתם יכולים.

ועכשיו טיפ קטן,
קחו זמן קצר לעצמכם, עצמו עיניים וחישבו בליבכם (רצוי לתת לראש לצאת לחופשה קצרה).
האם אני עושה מה שאני אוהבת? האם מגיע לי יותר או אולי משהו אחר - כשאביט לאחור, האם אהיה גאה במעשיי או אצטער שלא עשיתי דברים בדרך שונה? מה הדבר האחד שאם היה אחרת בחיי היה עושה הבדל משמעותי?

אם את חשה שאת רוצה לתת לעצמך, שמגיע לך יותר, אשמח להיפגש לשיחת- הכרות קצרה ובלתי מחייבת.