הספר שבט בית דוד שיצא בימים אלה בהוצאת דפי חיים, מגולל את סיפור חייו המרתק של בנימין (בני) בן דוד. במשך שנים חלם בני לכתוב אוטוביוגרפיה, כיוון שהיה שקוע בפעילות ציבורית, למעלה מעשר שנים שימש בתפקיד מזכיר-גזבר של מושב אחיטוב שבעמק חפר. בינואר 2009, לאחר שפרש לגמלאות, התפנה לממש את חלומו.
בני נולד ב- 1933 בעיירה קרה-תפה (בתורכית "הגבעה השחורה") שבעירק. סיפור חייו מתעד את ההווי של קהילת יוצאי עירק וכורדיסטן, שורשיה בקהילת בבל המפוארת, שמקורה בעשרת השבטים שהוגלו על ידי מלך אשור בשנת 722 לפני הספירה.
הספר מתאר בצורה אותנטית את חייהם של יהודי עירק, את הפעילות הציונית שנעשתה במחתרת ואת קשיי העולים החדשים, שהגיעו לארץ בתחילת שנות החמישים, וחטפו הלם תרבותי.
"זכינו לקבלת פנים יפה ובלתי נשכחת," משחזר בני את הרגע שבו דרכה כף רגלו על אדמת הקודש. זה היה ב-15 באפריל 1950. "הופיעה מולנו קבוצה של נערות יפהפיות, לבושות מכנסיים קצרים, לבנים, וחולצות בצבע כחול או אדום, והן רוקדות הורה סוערת. 'הייתכן?' צבטנו בתדהמה את עצמנו, 'האם זאת ארץ ישראל? ואם כן, אז מה פתאום בנות בתחתונים רוקדות לנו הורה?' זה היה בשבילו שוק לא נורמאלי... משדה התעופה נשלחנו ל"שער עלייה", שם חיכתה לנו הפתעה נוספת: ריסוס בדי.די.טי נגד כינים, פרעושים ושאר מרעין בישין."
כיוון שעלה לבדו נשלח בני לקיבוץ רמת דוד, אחר כך עבר ליגור. לאחר חצי שנה בקיבוץ נודע שממשלת עירק, בצעד לא צפוי, החליטה לאפשר לכל יהודי עירק לעזוב בתוך שנה, בתנאי שישאירו את כל רכושם. "הוריי, כמו גם מרבית יהודי עירק, ניצלו את ההזדמנות לעלות לארץ. זה היה בשנים 1950 - 1951, במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה". "כשנודע שהוריי עתידים לעלות, רציתי שהם ייקלטו בקיבוץ, אבל חברי הקיבוץ לא הסכימו. הם אמרו שיש לנו במשפחה 'יותר מדי פיות להאכיל ופחות מדי עובדים.' אבא מסוגל לעבוד רק בעבודה מוגבלת, ואימא מבוגרת, ויש חמישה אחים קטנים להאכיל. התשובה של חברי הקיבוץ נראתה לי הגיונית. לא כעסתי. הבנתי שכל אחד צריך לכלכל את עצמו..."
בני עזב את הקיבוץ והצטרף להוריו שהגיעו לפרדס חנה, משם נשלחו למעברה בקריית שמונה ואחרי שנה עברו כולם להתיישב באחיטוב, שהיה אז כמה אוהלים וכמה פחונים נטועים בלב השממה. המתיישבים הראשונים, עולים חדשים יוצאי פרס ועירק, סבלו משורה של בעיות קשות: בתחום החברתי והכלכלי, ומהיותו על קו התפר סבל גם מבעיות ביטחוניות. בני מתאר בספרו איך הפך אחיטוב מיישוב ספר, מפגר ונחשל, לאימפריה חקלאית. "החקלאות באחיטוב התחילה להתפתח בשנות השישים והשבעים, בעקבות הסכם בין גזבר המושב אברהם סולימני ובין ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות נחום גנץ, ובהתאם למגמה להקציב כספים לכל חקלאי באמצעות הסוכנות היהודית. עד אז עבדנו ביישובי הסביבה והבאנו הביתה מלפפון ועגבנייה. היינו עולים חדשים שהתיישבו על אדמה צחיחה, בלי מים, בלי והכשרה, בלי ציוד, מלבד מעדר וטורייה שקיבל כל בעל משק וכן גם סוס ועגלה שנתנו לכל שני חברים וזרעים לזריעה. בכך יצאו ידי חובתם, ואמרו לנו: 'לכו תעשו חקלאות.'
"היום מושב אחיטוב מוכר כיצרן המלפפונים הגדול במדינה, מלבד מלפפונים, מתפרנסים מגידולי עגבניות, פלפלים ותותים אורגניים, ואנחנו מאושרים ונהנים משפע. כשמונים אחוז מחברי המושב ודור ההמשך עובדים ומתפרנסים אך ורק מחקלאות, דבר נדיר במדינה שבה החקלאות פשטה את הרגל..."
הספר שבט בית דוד נע על הציר שבין המישור האישי למישור הלאומי. סיפור חייו של בני שזור בתולדות העם והמדינה ובתולדות ההתיישבות העובדת, אבל מעל הכול זהו סיפור על אהבה גדולה מהחיים.
בני אהב את עליזה, אשתו, עוד בעירק בהיותו בן חמש עשרה. כשעלה לארץ, נפרדו דרכיהם, והם נפגשו במקרה בפרדס חנה. "לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. הזעתי, רעדתי, חשבתי שאני עומד להתעלף. כשעזבתי את עירק, לא האמנתי שנתראה. חשבתי לעצמי: 'גם אם היא תבוא לארץ, איפה אפגוש אותה ואולי היא בינתיים תתחתן?'"
עליזה לא נישאה, אבל אחיה הועידו אותה לאחר. אף-על-פי-כן למרות הקשיים והחרם שהטילו בני משפחתה, נישאו עליזה ובני במעברה בקריית שמונה, והם בני שמונה עשרה בלבד. שנה אחרי, כשהוא בן תשע עשרה ומשרת בצבא, נולדה בתו הבכורה.
אחרי שלושה חודשים עברו בני ועליזה לאחיטוב והיו ממייסדי המושב, שם נולדו להם עוד חמישה ילדים, ואולם אושרו נגדע. עליזה, אשתו ואהבת חייו, נפטרה ממחלה בגיל שבעים, לאחר חמישים שנה של חיים משותפים ומאושרים, והטרגדיה הנוראה פקדה אותו כשאיבד את בנו דניאל, לוחם בצנחנים, במלחמת לבנון השנייה.
מלבד היותו סיפור אוטוביוגרפי הספר הוא גם אלבום הנצחה לזכרם...
