כאשר במדינות הנחשבות לערש התרבות המערבית כבריטניה,צרפת וגרמניההשמירה על המורשת ההיסטורית הפכה לחלק אינטגרלי בחיי היום-יום, קל וחומר במוסדות האקדמאיים, בישראל מונחת המורשת ההיסטורית כאבן שאין לה הופכין באתר ארכיאולוגי נטוש.כאשר קרבים מועדי ישראל הקשורים למורשתנו היהודית והישראלית יוצאים אנשי תקשורת לבחון מדי פעם את מידת הקשר שבין הנשאלים לבין המורשת. התשובות מדהימות בבורותן. מבוגרים כצעירים מבלבלים בין אבות האומה לבין מנהיגיה הרוחניים לאורך הדורות. על מי נופלת האחריות? ראשית, עלינו כציבור המחובר מאד לכל הקשור למדיה בתחומי בידור וספורט, שנית, על משרד החינוך, אשר בכהונת כל שר משתנות תוכניות לימוד ואיש ככל העולה על רוחו יעשה בכיתות הלימוד. שלישית, על התקשורת עצמה, המזניחה את נושא מורשת ישראל ונזכרת בה רק כאשר מועדים,חגים וימי זיכרון למיניהם בפתח. האקדמיה על מרבית מרכיביה תורמת הרבה מאוד להכשרתם של משפטנים, כלכלנים, אנשי היי-טק ורןפאים. בכך אנו צועדים קדימה ובגדול. אבל הדבר בא על חשבון צמצום שעות ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה בתחום מדעי הרוח, כמי שמגיע מתחום חקר ההיסטוריה היהודית, נתקלתי לא מעט בבורות המשוועת של יוצאי צבא שרוצים להצליח בחייהם מהר ככל האפשר. איני מאשימם, כל אחד מאיתנו רוצה רווחה כלכלית וחברתית בגיל צעיר. אבל אנו מאבדים במהירות את הבסיס הרעיוני לעצם קיומנו כאן בישראל. הפתרון, לפי ראות עיני הן תוכניות לימוד מן היסוד ועד לשנים הראשונות באקדמיה שיהיה בהן שילוב צודק בין שאיפות התלמיד בתחום מדעי הטבע, מדעים מדוייקים ומדעי החברה לבין מדעי הרוח. איננו רוצים להיות שוויץ של המזרח התיכון: מתוכנתת ונטולת מורשת אחידה רבת משמעות. הרצל, חוזה המדינה (לא בעל דוכן הפלאפל השכונתי) שאף לכך ובכך טעה, אבל אותו הרצל, יהודי מתבולל שמת כ-45 שנה לפני שהתגשם חזונו: "מדינת היהודים", היה מתהפך ברבו לנוכח מעמדה הנחות כל-כך של המורשת היהודית והידע הדל שיש לישראלים החיים במדינה אותה חזה. בכוחות משותפים וככל האפשר ללא פלגנות הורסת נחזק את מעמדה ואת חשיבותה של המורשת הישראלית.
מורה ומרצה להיסטוריה ישראלית, בעיקר, ולעת הצורך גם היסטוריה כללית
