שער יפו הוא אחד משמונת שערי ירושלים בחומת העיר העתיקה. שמו הערבי 'באב אל ח'ליל' (שער חברון),
חומת ירושלים נבנתה במאה ה-16 ע"י סולימן המפואר. לפי כתובת הקדשה בה צוין תאריך חנוכת השער, אנו יודעים ששער יפו נבנה בשנת 1538.
לקראת סוף המאה התשע עשרה, בעקבות היציאה מהחומות ובניית השכונות החדשות בירושלים, שער יפו הפך להיות שער ראשי לעיר העתיקה.
בשנת 1898 , כאשר ביקר בירושלים הקייזר הגרמני, וילהלם השני. הוחלט לסלול דרך מחוץ לשער שתאפשר לו ולרעייתו, אוגוסטה ויקטוריה, להיכנס לעיר במרכבתם. בניגוד למה שמספרים מרבית המדריכים למטיילים בעיר העתיקה, החומה מעולם לא נפרצה, חלק מהחפיר שהקיף את מצודת מגדל דוד הסמוכה לשער יפו, נסתם, חלקה העליון של חומת החפיר הוסר; ולראשונה בהיסטוריה של ירושלים המודרנית, התאפשרה כניסתן של עגלות לתוך העיר העתיקה.
ב-1907 בנו תושבי ירושלים מגדל שעון על גג שער יפו, כמחווה לסולטן עבדול חמיד השני במלאת עשרים וחמש שנה לשלטונו. הקמת המגדל עלתה לתושבי העיר כעשרים אלף פרנק, ובשל הקושי לגייס סכום זה מתושבי העיר העניים, נבנה המגדל למעשה רק כעבור חמש שנים, במלאת 30 שנה לשלטונו של הסולטן. בארץ ישראל לבדה נבנו שבעה מגדלים: בצפת, בעכו, בחיפה, בנצרת, בשכם, בירושלים והמגדל ביפו. מגדל השעון התנשא לגובה 13 מטרים, ובראשו נקבעו ארבעה שעונים, שפנו לארבע רוחות השמים. שניים מן השעונים ציינו את השעה הרגילה ("שעה אירופית"), בעוד ששני הנותרים ציינו את השעה המקומית. מעל השעונים, בחלק המקושט והמעוטר ביותר, הוצב פעמון ולידו סמל השלטון העות'מאני, שכלל סהר וכוכב.
בדצמבר 1917, נכנס הגנרל אלנבי דרך שער יפו, ובכך הכריז על שילטון הבריטים בירושלים. אלנבי בחר לרדת מסוסו, והוא וקציניו נכנסו ברגל דרך השער לירושלים העתיקה. הוא הסביר את מעשהו כמחווה של צניעות וכבוד כלפי העיר הקדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות.
בשנת 1922 הורה המושל הבריטי בארץ ישראל, רונלד סטורס, לפרק את מגדל השעון מעל שער יפו, שפגם , לדעתו, במראה הכללי של השער. המגדל פורק ונבנה מחדש במרכז כיכר הנמצאת במרחק של כמאתיים מטרים מערבה לשער, ונקראה אז כיכר אלנבי.
בשנת 1931 נהרס המבנה כולו, כולל המגדל, כדי להקל על עומס התחבורה באזור. גם החנויות והבתים, שנבנו בצמוד לשער ולחומה מבחוץ לאורך רחוב יפו, הוסרו על ידי הבריטים במחצית שנות ה-40.
בתקופת המנדט הותקנה ברחבה שמדרום לשער עמדה עגולה, בה ניצב דרך קבע שוטר תנועה. עמדה זו ,שנקבעה כקילומטר אפס של ירושלים - נקודת המוצא למדידת המרחקים מהעיר ואליה. כן שימש האזור הסמוך לשער כתחנה מרכזית, ממנה יצאו שירותי תחבורה ליפו, לבית לחם ולחברון.
ב-1948 נחסם שער יפו כליל על ידי רכב משוריין שנפגע במלחמה ונתקע בפתחו. בהסכמי הפסקת האש בין ישראל וירדן , שער יפו הוא תחילת שטח ההפקר שהפריד בין ירושלים הירדנית והישראלית. השער ניסתם בבטון ונפתח מחדש אחרי מלחמת ששת הימים.
השער ניצב על פתחו של יובל קצר בשם " נחל המצודה", יובל היורד מערבה מאזור רחבת שער יפו, ומתחבר לגיא בן הינום בתוואי רחוב דוד, רחוב השוק המרכזי ורחוב השלשלת.
השער בנוי כ"שער תפנית'" שנועד להקשות על פריצה מהירה של כוח צבאי לתוך העיר. עד אמצע המאה התשע עשרה היו הדלתות הכבדות המחופות בלוחות ברזל השער סגורות מרבית הזמן ורק פשפש קטן באחת הדלתות נותר פתוח בשעות האור, והכניסה דרכו נעשתה לאחר ביקורת אנשי המשמר. מעל הדלתות החיצוניות בנויה "משיקול" {מרפסת) נטולת רצפה, דרכה ניתן לשפוך שמן רותח או זפת על מי שינסה לפרוץ פנימה. סביב המבנה יש חרכי ירי ואדן רחב בתוך בית השער לתמיכת תותח.
שער יפו מעוטר באלמנטים דקורטיביים בשימוש משני שנלקחו ממבנים אחרים בעיר. הקשתות המסוגננות שבחזיתות אופייניות לבנייה צלבנית. אבני המשקוף הגדולות, מצדי בית השער, לקוחות ממבנה ממלוכי.
אלמנט נוסף, המופיע בכל שערי העיר העתיקה, וגם בשער יפו, הוא סימון ה"בנצמרק" של הקרן לחקר ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. הסימון מופיע למרגלות חזית השער, מצד ימין לכניסה. סימון זה ציין נקודת גובה, ששימשה את חברי הקרן למטרות מדידה ומיפוי.
היום שער יפו הוא הכניסה הראשית לעיר העתיקה עבור האוכלוסיה היהודית והתיירים המבקרים במקום.
רחבת השער משתלבת במתחם ממילא שנחנך בשנת 2007 והמקום שוקק מבקרים בכל שעות היום והערב.
תושבים מקומיים ותיירים נהנים לשוטט במתחם בו חנויות מותגים ובתי קפה.
נכתב ע"י אלון רון
מורה דרך מוסמך - מומחה לטיולים בירושלים
www.guideinfo.co.il
אלון רון מורה דרך מומחה לירושלים
