אלא, שלאף-אחד שם לא היה שום עניין שהוא בכך. במקום-זאת, ניסו לדון בנושאים הכספיים והישיבה התפוצצה עד-מהרה, על השאלה, לאן הלכו כספים, שתרמה הברונית דה-רוטשילד. למעשה, שם הגיעה תנועה זו לקיצה - אמנם, פה ושם עוד הופיעו חומרים שהדפיסה, אולם בפועל, היא נותצה למספר ארגונים נפרדים, כגון "התנועה נגד ניסויים בבע"ח", "אנונימוס" ו"תנו לחיות לחיות".
הייתי אז בן 14.
בשנים 1990-1991, פעלתי מעט מאד ב"שינוי" (פשוט מכיוון, שאברהם פורז היה צמחוני ונגד ניסויים בחיות ובלי שום קשר, לעמדותיהם ה[אנטי-]חברתיות - אז, עדיין לא ידעתי כלל, מהו קפיטליזם ומהי משמעותו ואילו קומוניזם, התקשר אצלי רק ל"משטרים דיקטטוריים שמתו"; בקושי ידעתי אז, מי היה קארל מרקס, שלא לדבר על יותר מכך). אז (יולי 1991, בהיותי בן 16) פרשתי מהם, עקב תמיכתם הנלהבת ב"חוק לבחירת-דיקטטור ישירה" - שאני ראיתי כבר אז, את הסכנות הגלומות בו - כמו גם התנגדותם, לשינוי תנאי-המשכנתאות (הפעם הראשונה, אולי, בה הפכתי ער באמת, לאיזשהו נושא חברתי) ובסוף אותה שנה, הצטרפתי לר"צ. היה זה הדבר הטבעי ביותר עבורי לעשות אז, היות ואמי, הצביעה לשולה מאז 1973 ופעלה בר"צ, מאז 1986.
שבועות מספר מאוחר יותר, ביום ב' ה-3 בפברואר 1992, הצטרפתי לנוער ר"צ רחובות, פחות משבוע לפני, שר"צ, מפ"ם ו"שינוי", חברו יחדיו ויסדו את מר"צ. מר"צ: ר"צ מפ"ם "שינוי"; הכח לעשות את השינוי. Yeah, right.
בכל מקרה, הפעילות בנוער ר"צ, בהחלט היתה אחלה. עקב העובדה, שברחובות היה סניף חזק לנוער ר"צ, בעוד שלנוער "שינוי" ולנוער מפ"ם, היו רק פעילים מעטים, הותכו כל השלושה לאחד, עוד בתקופת מערכת-הבחירות (בחירות המהפך: 22.4-23.6.1992). ונוער מר"צ רחובות, היה המפואר בסניפים, של המפוארת בתנועות-הנוער, של ישראל דאז. אנשים כגון זהר טנא, הדס מאיר, ענת כהן ודודו רוטמן (וגם, כך הייתי רוצה להאמין, כותב שורות אלה - שאז, עוד כונה "עודד קדם"), הפכוהו לכזה: סניף פעיל, מפגין, דינאמי ומשנה, במספר חזיתות בו-זמנית, ללא-הפסקה, ללא-הפסקה.
מקץ ששה שבועות מטורפים, של פעילות בלתי-פוסקת, הבאנו, אנו פעילי מר"צ רחובות דאז (נוער ומבוגרים יחדיו), לניצחון גוש השמאל-מרכז בבחירות. 12 מנדטים למר"צ (12 ומשהו, אם נדייק) ו-61 מנדטים, לכל הגוש כולו. הצלחנו!! הייתי אז בן 17.
השנה שלאחר-מכן, היתה גדושה פעילויות. כבר עם סיום חגיגות-הניצחון, בראשית חדש אוגוסט אותה שנה, יסדנו את הפאב.
מזה שנים רבות - אולי מאז ומעולם, אולי לא, כל זקן, הלא, זכר מה שרצה לזכור... - היו כל בתי-העסק ומקומות-הבילוי, ברחובות ובסביבתה, סגורים לחלוטין בסופי-שבוע, מטעמי-דת וכל מי, שרצו קצת לבלות, חייבים היו לנסוע לתל-אביב - בין-אם במוניות יקרות, בטרמפים, או בנהיגת-נוער... כי הרי, גם תחבורה ציבורית לא היתה, מלבד (מעט מאד, אז) מוניות-שירות.
אנו החלטנו לשנות זאת - וכך, החל מאותו חדש אוגוסט, למשך חצי-שנה, בימי ששי בערב, הקמנו בסניף מר"צ בעיר פאב, שכינינוהו "פאב אברהם אבינו", כמחאה על ה"פרימיטיביות" (לדעתנו דאז) של סגירת העיר בערבי-שבת.
בסך-הכל, ערכנוהו שמונה פעמים. וההצלחה היתה עצומה: ב-9 בחדש אוקטובר, למשל, באו 300 איש - ורבים אחרים, חפצו להיכנס, אך לא היה עוד מקום... ובעלי מקומות-בילוי שונים שמעו על כך, ראו כי טוב - ופתחו...
וזהו-זה. ב-8 בפברואר 1993, נערך הפאב האחרון. כבר לא היה בו צורך, למעשה: מספר מקומות-בילוי, כבר נפתחו בעיר, כתוצאה מפעילותנו ועד עצם היום הזה, פתוחים ברחובות מקומות-בילוי בשבת. נטו עקב פעילותנו. כל המבלים ברחובות, בלילות-שבת, בבתי-קפה, בפאבים ועוד - כמו-גם כל העושים קופה, מבלייני-סופ"ש אלה - חייבים לנו תודה: אילולא אנו, זה לא היה.
האם היה זה הדבר הנכון לעשותו? זוהי כבר שאלה אחרת ויחליט כל אחד כרצונו, יש פנים לכאן ולכאן וכיום אני, אישית, נמנע מלצאת בערבי-שבת, למקומות, בהם אמצא מנצל את עבודתם, של אנשים אחרים, המקריבים את יום-מנוחתם, במטרה לאפשר לי לבלות. אולם על-כל-פנים, אלו הן העובדות כהווייתן.
ולא רק זאת אלא עוד זאת: בחדשי מאי-יוני 1993, קיימנו פעמים מספר הקרנות-סרטים, במסגרת "קולנוע אברהם אבינו". כתוצאה מכך - כמו גם מבג"ץ, שהגישו וזכו בו, חברינו מנתניה - נפתח קולנוע "חן" בערבי-שבת (החל מיולי אותה שנה) ונשאר כך, בעיקר בזכות תמיכתנו הציבורית הרבה במהלך (תמיכה, אשר לכותב שורות אלה, יש יותר ממניה אחת בה). וכך פתחנו, את רחובות בשבת... אנו, נוער מר"צ רחובות! לא שום בני-נוער, ממפלגות אחרות וגם לא שום מבוגר שהוא - אלה, בסך-הכל, הלכו בעקבותינו ואחרינו.
אולם כמובן, בכך לא התמצתה פעילותנו.
היו מספר רב יחסית, של פעולות קטנות אותה שנה - הפגנה מול שגרירות יוגוסלביה (סרביה, למעשה), במחאה על זוועות המלחמה בבלקן, באוגוסט 1992, עזרה לאייבי נתן, באריזת מוצרי-מזון לילדי-סומליה, הפגנות בנושאים שונים, פעילות כלשהי, למען דיירי הקראוונים מאתיופיה, ועוד ועוד - ואולם, ללא-ספק, לצד הפאבים והקולנוע, ראויה לציון מיוחד, גם פעילותנו נגד אבר'ם סלע.
בשטח העיר רחובות, שוכנות שתי רודנויות אפלות במיוחד וכך היה, מן-הסתם, מאז שחר-הימים: בני-הנוער ממזרח העיר, נשלחים (על-פי-רוב) לרודנות ע"ש עמוס דה-שליט ואילו בני-הנוער ממערבה, נשלחים (שוב, על-פי-רוב) לרודנות ע"ש אהרן קציר. שני התיכונים הארורים הללו, מתחרים, זה בזה, מי יותר טוטאליטארי - רוב הזמן, מנצחים רודני "דה-שליט" ללא כל קושי: בית-ספרם מזכיר, יותר מכל דבר אחר, מחנה-ריכוז אפל - ואולם תקופה מסויימת, בסתיו 1992, הידרדרו העניינים ב"קציר" עד-למאד-מאד.
במשך שנים רבות, רבות מאד, שלט ב"קציר" רודן רב-עוצמה, חסר-פשרות ונוקשה כגרניט, שונא-ילדים ומתעב-חירויות, בשם אברהם סלע. ובריון זה - ביולוג בהשכלתו האוניברסיטאית - קבע, יום בהיר אחד (תוך הסתמכות מופרכת, על חוזר-מנכ"ל בלתי-ברור, בן עשרים שנה אז), כי כל הבנות, ישלחו ללימודי כלכלת-בית ואילו כל הבנים, ישלחו ללימודי-נגרות, תוך שהוא מנמק זאת בקביעה, כי "הבנים אינם מסוגלים לאחוז במחט, ואילו הבנות אינן מסוגלות לאחוז בפטיש - וזאת מפאת ההבדלים הטבעיים, בין מוח הגבר למוח האישה".
רחובות כולה רעשה, ובמדינת ישראל כולה, פשטה השמועה על מאבק-האיתנים. נוער מר"צ רחובות התגייס לקרב - וכולנו פעלנו, ליצירת דעת-קהל נגד גזרות אבר'ם סלע. שוחחנו עם עיתונאים, כתבנו מכתבים וביום ה', ה-19 בנובמבר 1992, התעתדנו לצעוד, ברחוב הרצל ברחובות - הבנים עם מסרגות והבנות, עם פטישים. ואולם מר סלע, בנחישותו למנוע הבעת-התנגדות, הודיע באותו בוקר, כי ילך לרחוב הראשי עם מצלמה, יצלם את המפגינים - ולמחרת ישלח לבתיהם מכתבי השעיה. והאיום פעל, אמנם, את פעולתו - כמעט כל פעילינו, אשר למדו אז ב"קציר" (ואלה היו הרוב - בערך שני-שלישים), נבהלו והתחננו לסגת. ניסינו, אמנם, לשכנעם, שאין להיכנע לסחטן - אך ללא-הועיל. ההפגנה לא יצאה אל-הפועל. הפסדנו בקרב - אולם ניצחנו במלחמה. דעת-הקהל, כבר היתה איתנו, כל התקשורת, היתה עמנו ושרת-החינוך דאז, הלא היא שולה, שלחה לאבר'ם סלע מכתב חריף ובו תבעה ממנו, לסגת מייד מדרישתו. בכל כלי-התקשורת, שמעו אז עלינו, על מאבקנו ועל נצחוננו וכל מדינת ישראל, מלאה אז בתהילתנו ובפארנו.
הראו לי היום תנועת-נוער אחת, שאלו הם הישגיה!! אחת!! נסו לחפש - ולא תמצאו.
ברחובות, אמנם, הושג האיחוד, בין התנועות השונות, כבר בחדש מאי, כמסופר לעיל. ואולם, בישראל כולה, היו לא רק נוער ר"צ, כי-אם גם נוער מפ"ם ונוער "שינוי", תנועות מרובות-חשיבות ושילובן לכלל נוער מר"צ לא עבר, בצורה חלקה, כלל וכלל לא. כבר בספטמבר כמדומני, היה כינוס אחד, של חברים מכל התנועות האמורות, שהתפוצץ עד מהרה. פעיל אחד בנוער "שינוי" שאלני, איך אינני מרגיש סכיזופרניה, בלבשי חולצה של מר"צ; לא הבנתי כלל, על מה הוא מדבר: בעיניי, היתה נוער מר"צ תנועה מאוחדת אחת! אולם רק הגירוש, הוא שגרם לכל השלוש להתאחד, גם בתחום הארצי.
ב-19 בחדש דצמבר, שנת 1992, החליט רה"מ יצחק רבין ז"ל, לגרש ללבנון 413 פעילי חמא"ס, כתגובה על רצח החייל החטוף נחשון וקסמן. כל שרי מר"צ וח"כיה, תמכו בהחלטה וכמובן, שהדבר לא עבר להם בשתיקה.
כי אז, עוד היו גורמים פעילותיים רציניים במר"צ, לא כמו היום. אז, עוד ראה עצמו הנוער, בחזקת נוטר-המצע ושומר רוחה האמיתית, של מר"צ כולה.
בין-לילה ממש, הותכו כל מרכיבי נוער מר"צ לאחד. כל ההבדלים הנושנים, נעלמו כלא-היו ובישיבה סוערת, של המזכירות הארצית של נוער מר"צ, הניענו הח' אילן גילאון - אז רק פעיל מרכזי, במפ"ם ובמר"צ (הוא ריכז את הנוער, כמדומני... ובעל אספירציות פוליטיות, בכיוון ראשות עיריית אשדוד) - להצביע נגד הגירוש (הנוגד את החוק הבינלאומי וזכויות-אדם), לתבוע השבת-המגורשים לבתיהם ולשנות את שמנו, במחאה נגד נציגינו בממשלה ובכנסת, ל"נוער מצע מר"צ". השינוי היה בתוקף במשך מספר חדשים, עד אפריל 1993 כמדומני, או מאי.
לאחר-מכן, הייתי אחד מנציגי הסניף במזכירות זו למשך תקופת-מה ויזמתי מספר פעולות, עם חברינו מסניפי ראשון-לציון, נתניה ועוד (בכולן היו אז סניפים חזקים, של מר"צ ושל נוער מר"צ). מעניין לציין, שבתקופה זו הייתי המתון, המרכזי, יחסית - ומרבית החברים, בסניף רחובות ובכלל, היו שמאלה ממני, בעיקר מן הבחינה המדינית, אולם לא רק. איך שעולם מסתובב לו...
אחת מפעילויותינו החשובות דאז, היתה בראשל"צ באפריל 1993: הימין הקיצוני, עמד לערוך עצרת בגן-העיר שם, נגד כל ויתור אפשרי שהוא בגולן, בתמורה להסכם-שלום וגם שני הבוגדים, אביגדור קהלני וחברו זיסמן - שנבחרו כנציגי מפלגת ה"עבודה", אך מיהרו לחבור, לגורמי ימין קיצוני כהניסטיים, זאת מבלי לוותר, על מושביהם בכנסת. דבר זה, באופן מעניין, דווקא עבר להם יפה וחלק מאד, בתקשורת הישראלית - אולם משרבין, על-מנת לשמר איזשהו רוב, מצא עצמו נאלץ להשיג שני ח"כים מצומת - את גונן שגב ואלכס גולדפרב - על-מנת לקזז הנזק, לקחו כל כלי-התקשורת המרכזיים במדינה, חלק פעיל במסע-השיסוי, שנסוב סביב צריחות "מיצובישי"!!! כי, כמובן - מעבר מן השמאל לימין, הוא מבורך תמיד; אולם ההיפך, מוקע מייד כבגידה וכ"קניית שלטון בכסף"...
הצביעות הימנית הסטנדרטית, מה יש לדבר. כי כזו היא התקשורת....או, ליתר-דיוק: התשקורת, במדינת ישראל.
אם-כן, באותו יום = ה-15 בחדש אפריל, שנת 1993 - הגענו לשם, ארבעה פעילים בנוער מר"צ, מראשון ומרחובות, עוד לפני תחילת-ההפגנה. כמובן, המשטרה מיהרה לגרשנו משם - תוך איומים במעצר, באלימות משטרתית ועוד (שוטרים, you know. כך היו מעולם וכך יהיו לעולם: פשיסטים נמוכי-מצח), אם לא ניעלם משם לחלוטין. על-כל-פנים, עלה בידינו להסתנן להפגנה, הסתננות בודדים - ואז, בשיא-האירוע, קראנו "אחת שתיים שלוש ארבע - יור-דים מה-ר-מה!!!" - ושמנו ריצה...
כחדש אחד מאוחר יותר, ב-16 במאי 1993, השגתי פטור מלא, משירות בצבא הכיבוש, הדיכוי והרצח, רשמית עקב "אי-התאמה" (מה שהיה נכון בהחלט, אז ועוד הרבה יותר מכך, עתה) ומבחינתי עקב "אנטי-מיליטאריזם" והתנגדות, מוחלטת ומלאה, למלחמות באיזור ולאופי המשטר הצבאי, כלפי החיילים.
ימיי בנוער מר"צ, היו ברובם יפים. לא שלא היו מחלוקות, לא שלא היו ריבים, אך היתה תחושת-שותפות בעשייה, חדווה אמיתית. שהיא - כפי שעתיד הייתי ללמוד היטב על בשרי - דבר נדיר ביותר, בפעילויות ציבוריות למיניהן.
ב-25 ביוני, אותה שנה, פרשתי מהנוער, עקב כל-מיני חילוקי-דעות מינוריים - כיום, לא היו דברים משניים ושוליים כגון-אלה, דוחפים אותי לפרישה, כמובן. כל-מיני שטויות... נו, עוד היינו ילדים (אני הייתי בן 18 אז; ילד). בסניף מר"צ, על-כל-פנים, הוספתי לפעול במשך שנה אחת, תוך שאני נוטל חלק פעיל, במערכת-הבחירות העירונית, בה (הודות לפעילות-הנוער בעיר), השיגה מר"צ 3, מתוך 21 המושבים, במועצת-העירייה והשיגה את תיקי התרבות ואיכות-הסביבה וחזות-העיר.
למרבה-הצער, כל שלושת נציגינו - דב חפץ, מלי בר ולואיס קמר - עתידים היו להסב לנו אכזבה קשה. לא-כלומניקים, לכל דבר ועניין. האחד מתפאר, שיעשה מה שימצא לנכון לעיר וזאת בלא שום קשר לשאלה, מהי דעתם של שולחיו (משל לא היה נציגם, אלא מלך עליהם), השנייה סתם חסרת-כשרון בניהול ואילו השלישי, רואה בכריתה המונית של עצים, את שיפור איכות-הסביבה בעיר...
באביב 1994, בבחירות להסתדרות העובדים הכללית, תמכה מר"צ בחיים רמון ובעמיר פרץ - וזאת רק זמן קצר לאחר, שהעביר רמון את חוק ביטוח בריאות ממלכתי = כשלעצמו רעיון חיובי, אילולא המקום הנכבד, שהעניק בו - בכוונת-מכוון - לנציגי-האוצר, בלב ועדת סל-התרופות; אישית, ראיתי מייד, שהדבר יוביל לאסון. גם שותפו המשופם, היה רחוק מלהיות אידיאל סוציאליסטי - בהתחשב בעובדה, שבמשך כל אותה תקופה, פעל הנ"ל רבות, לקידומו של חוק איזורי ניצול חופשי, להקמת "איזורי סחר חופשי", בהם יהנו, בעלי-ההון למיניהם, מפטור מלא מכיבוד חוקי-התעסוקה, כגון חוק שכר-מינימום, חוק שעות נוספות ועוד ועוד. למעשה, תמיכת מר"צ בשניים הללו, מייצגת את קץ עידן תמיכתי האוטומטית, המובנת-מאליה, במפלגה זו: בבחירות למועצת-הפועלים הצבעתי, אמנם, "רם" (כפי שכונתה אז רשימתו, של רמון המגלומן) ואף עזרתי להם מעט, אולם זאת אך ורק עקב העובדה, שבראש רשימה זו ניצבה הח' עדה קרמרסקי (מפ"ם), בה תמכתי באופן אישי וקיוויתי, שתזכה להחליף, את אמיר ירון (מזכיר מועצת-הפועלים, "עבודה") - מה שלא קרה. לוועידה הארצית, לעומת-זאת, הצבעתי - לראשונה אי-פעם - לחד"ש, אז בהנהגתו ההסתדרות, של הח' בנימין גונן. עם תום מערכת-הבחירות עוד התלבטתי קמעה - ואז עזבתי את מר"צ, שהיתה ביתי הפוליטי במשך זמן כה רב.
בשנתיים שלאחר-זאת, לא הרביתי לפעול (תקופת בין-הזמנים: 12.6.1994-19.7.1996; גיל: 19 עד 21). את מר"צ, כאמור, כבר עזבתי, לחד"ש עדיין לא הגעתי (וכך או כך, לא היה שום סניף חד"ש ברחובות) ולארגונים אחרים, לא מפלגתיים, לא בער לי להצטרף אז. למותר-לציין, באתי מדי-פעם להפגנות ספציפיות, אולם מעבר לכך, באמת, היו לי דברים אחרים בראש - אולם, כל זה עמד להשתנות.
אחד האירועים הפוליטיים המשמעותיים בתקופה זו, בזירה הרחובותית, נגע - איך לא? - לשאלת פתיחת בתי-העסק השונים בערבי-שבת. דה-פקטו, כאמור, היתה רחובות פתוחה בשבת עוד מאז תחילת 1993; ואולם, חוקי-העזר העירוניים אסרו זאת ולמעשה, בכל רגע נתון יכול היה ראש-העירייה להחליט, שהוא חדל מלהעלים-עין, שולח פקחים וסוגר הכל. החוק, במקרה זה, היה עומד לצידו וספק רב, אם אפילו בג"ץ, יכול היה להושיע.
המצב הזה, כמובן, היה בלתי-נסבל עבור מר"צ.
להסכם הקואליציוני, שחתמה מר"צ עם ראש-העירייה דאז, יעקב סנדלר ("עבודה"), היה נספח, על-פיו בתוך שנה אחת (אם אינני טועה), יועבר במועצת-העירייה חוק-עזר עירוני חדש, לפיו תתאפשר פתיחת מקומות-בילוי שונים לאוכך רחוב הרצל, מפינת יעקב-טלר צפונה, בתוספת רחובות צולבים, עד למרחק בן מאה מטרים, מן הרחוב הראשי.
חבל רק, שעקב הרצון, להשיג גם את קולות אנשי ש"ס (השותפים הקואליציוניים שלנו, ברמה המדינית והעירונית כאחת), נשמר נספח זה בסודי-סודות - ומן-הסתם, להם הובטחו, דווקא, דברים שונים-קמעה.
רמיית-בוחרים זו, היתה דבר שכמובן, לא יעשה.
אם-כן, במלאת שנה לעלייתו, של יעקב סנדלר על הכס, רעש בניין-העירייה הישן ברחוב גלוסקין וגעש: דתיים וחרדים מזה ופעילי ותומכי מר"צ, מזה, הציפו את חדר-הישיבות הקטן, בו הסבו חברי-המועצה לאחת הישיבות, הדרמטיות ביותר בדברי-ימי עיר התרבות, המדע וההדר. משקיפים פרטיים יכלו, כמובן, לשבת ולצפות בכל ישיבת-מועצה, אולם ספק גדול הוא, אם אי-פעם בדור האחרון, נראה מחזה אשר כזה. המתח היה רב מאד והאווירה כמו התגבשה וניתן היה לחתכה בסכין.
לחתוך?
בגדול, אמור היה להיות להחלטה - בה נאלץ גם סנדלר לתמוך, ולו-גם כמי שכפאו שד - רוב קטן. ואולם, בישיבה זו עצמה, סיפר אחד מחברי-הקואליציה, כי אביו הזקן, המתגורר במושב צלפון, פנה אליו במיוחד וקרא לו, שלא לתת בשום-פנים-ואופן יד, לחילול-שבת המוני אשר כזה "ומה לו, לאדם, יותר מאשר אביו-זקנו", אמר הנציג... וניאות לתמוך אך ורק בהצעה מצומצמת, לפיה יפתחו, מקומות-הבילוי בעיר, אך ורק לאורך רחוב הרצל בלבד, מן המשטרה צפונה. לכך נוספה הצעה אחרת, זו של ראש-האופוזיציה דאז שוקי פורר (ראש-עיריית רחובות בשנים 1998-2009), לפיה תותר פתיחתם, של מקומות-הבילוי באיזור תחנת-הרכבת, אשר בשוליה הצפוניים של העיר, כמו גם של מקומות, המצויים בתחום קניון רחובות הגדול (אשר היה אז בתהליכי-בנייה). ההצעה שלנו נפלה, הדתיים חגגו אולם למעשה, המציאות חזקה מכל מעשה-חקיקה ועם הזמן, התגבש לו סטטוס-קוו חדש, הקיים עד לימינו אלה.
אם-כן, בצאתנו אז מבית-העירייה, התווכחנו עם מספר פעילי "בני-עקיבא" ו"עזרא" - חלקם הסתפקו, כרגיל, בקריאות "אז למה לא אוגנדה" וכיוצא-באלה, אולם עם חלקם, ניתן היה לדבר קצת יותר ברצינות. באורח עצמאי, אם-כן, יזמתי נסיון-דיאלוג, שבשעתו לא הוביל למאום - אולם שנה וחדשיים לאחר הדברים האלה, במוצ"ש ה-13 בינואר 1996 - לאחר השבר הנורא, שחולל רצח-רבין - התקיים, בבית שפרינצק, מפגש דיאלוג גדול אחד, בתיווכם של אנשי מימ"ד, כעדנה טיקטין.
הרבה לא יצא מכך - היו עוד איזה מפגש~שניים, קטנים ולא-פוריים במיוחד, אז החלו בחירות 96' ואנשי "בני עקיבא" והמפד"ל - בראותם, כי בטיפשותנו הרבה ובתמימותנו הנוראה, אפשרנו להם לקבל מאיתנו, חותמת-הכשר חדשה - מיהרו, כמובן, לשוב לסורם, המסית והאלים - אותו לא נטשו, בעצם, מעולם.
אחרי הרצח באתי, כמובן, לכיכר, אולם לפעילות משמעותית, שבתי רק לאחר קטסטרופת בחירות 96' המחרידה - בהן נתן העם, רוב גדול, לקואליציית-הימין = קרי: לנציגי-הרוצח.
משהתאוששתי מן ההלם, שבניצחון הימין הקיצוני בבחירות - תוצאה, שפירושה האחד והיחיד היה "רצחת גם ירשת" - מיהרתי להצטרף (19.7.1996) לפעילות סניף "שלום עכשיו" ברחובות והוספתי לפעול עמם, בהפסקות קצרות פה ושם, עד לתחילת השנה הנוכחית (שזאת תמצאו במקומו). מדי יום ששי, הקפדנו לצאת עם הדוכן ולעמוד, ברחוב הרצל פינת פסאג' השקם, בין 11 לפנה"צ ל-1 בצהריים בערך. אמנם, נסיון רב מאד עם דוכנים, היה לי כבר מבחירות 1992, בתקופת פעילותי בנוער מר"צ, כמסופר לעיל, ואולם לאחר שנות-פעילותי ב"שלום עכשיו" כאן, אני מומחה עולמי, כבר, לדוכנים...
ומעליזה, למדתי כל מה שאני יודע.
במשך שנה ומחצה, אם-כן - עד לעזיבתי את רחובות (ינואר 1998) - הרביתי לפעול בסניף "שלום עכשיו" שבכאן - ולא רק דוכן היה לנו, כי-אם גם עמידה, בצומת מכון וייצמן (מדי שלישי אחה"צ ומדי ששי, אחרי הדוכן), ישיבות לתכנון-פעילות, פה ושם מפגשי-דיאלוג, עם פלשתינים תושבי אידנא (כמו גם שכם וחברון), ועוד ועוד. באחת מישיבות-הפעילות שלנו, במארס 1997, הגיתי את הססמא "הצילו את השלום!" - אשר היתה לאחד הסטיקרים הנפוצים ביותר מאז (על העיצוב היה אחראי מישהו אחר).
ובחורף 1998, פרשתי לזמן-מה מן הפעילות ונסעתי לאירופה.
עד כאן בינתיים. ובפרק הבא: איך, בשובי ארצה מהונגריה, השתלבתי בפעילות "שלום עכשיו", חד"ש ו"פעולה ירוקה" בתל-אביב ואיך כל אלה, הסבו לי אכזבה מרה.
סופר, משורר, עורך, הוגה-דעות, פובליציסט, אינטלקטואל, מתרגם, רעיונאי ("קופירייטר"), מעצב והומוריסטן רחובותי מקורי ביותר, בעל עמדות שמאלניות אולטרא-רדיקאליות בכל נושא ונושא. בשנים 2005-2007 למדתי, באוניברסיטה העברית - הר הצופים (לימודי הודו, בורמה, רוסיה, פולין ואוקראינה, לשון עברית ומעט בלשנות כללית). יליד-רחובות (1975) והתגוררתי גם בתל-אביב (1998-1999 ו-2001), בבודאפשט (1998), בחיפה (2004-2005) ובירושלים (2005-2007). מרקסיסט, אנארכיסט, נודיסט, דאואיסט, רומנטי מאד, מחבק-עצים ומבטל-מגדר. מאמין בדת הפרדס.
