נ.ב. 2006
האמת, הרבה מבינינו, המבוגרים, פעמים רבות יחד עם שאר החושים, נחלשות גם התחושות האמורות להתייחס לסביבה הקרובה ופעמים רבות מדי, אני, המסתכל רואה דברים שאילו נעשו לי היתי שורף פיוז.
יש העומדים בתחנה ממתינים לאוטובוס מ 10 ועד 20 דקות לפחות. במקום להכין את הכסף הדרוש לרכישת הכרטיס, עולים לאוטובוס שנכנס לתחנה, מתחילים לשלוף מהכיס את הארנק. פותחים את הריצ' רצ במחלקת המטבעות, או מחפשים את הכרטיס השבועי, מתנדנדים עם כול תנוע של האוטובוס, נופלים על הנוסעים הישובים על הספסלים ותמיד חסר המטבע האחרון שמרגיז את האחרים. ורק אנחנו חושבים שהכול בסדר. ששום דבר לא קרה.
הביטו בגברת שיוצאת מהמכולת, תיק ביד, משקפיים על העיניים, זוג נוסף תלוי בשרוך על הצוואר. שתי שקיות עם הקניות וכלב מיניאטורי בקצה סרט קשור לפרק היד, נעמדת ביציאה מהקופה, סוגרת כול מעבר אפשרי, והיא נזכרה לשאול את הבת אם היא עוד רוצה שהיא תקנה לה קפה של עלית או קפה של רג'יואן. - ואתם אחריה. ממהרים הביתה.
בתרגילים אקרובאטיים ראויים לציון, מצליחה להוציא את הפלאפון מהתיק תוך כדי שהיא מרימה את היד אליה קשור הסרט שבקצהו הכלבלב האמיץ. מבקשת מאחד העוברים להחליף לה את המשקפיים. זאת אומרת להוריד את אלה שמונחים לה על העף ולהלביש לה את התלויים על הצוואר. עם קצוות האצבעות שנשארו לה פנוים מנסה לחייג וכועסת שאין תשובה. אתם מבינים למה אני מתכוון?
ומי שניסה לבקש ממנה להתקדם כדי שתוכלו לעבור ויצא יבש מאחת כזאת, שירים יד.? אני ממליץ לפני שאתם מחליטים להעיר לה, תפתחו את המטריה. כזאת שטיפה עוד לא קיבלתם.
ומי בסדר אתם חושבים? היא בסדר. היא, משוכנעת שהיא, בסדר.
ועל המדרכה ממול צועד לו בנחת זוג שלובי ידיים. הם צועדים במרכז המדרכה, בשקט אולימפי.
הוא מניף בידו השמאלית מקל הליכה שיותר מאשר משמש משענת, הוא מוסיף לאיש את הארשת האריסטוקרטית.
היא, מושכת אחריה כלב ענק שקרוב יותר לגודלו של סוס פוני מאשר לגודלו של כלב שעשועים, צועדים בקצב צב, על המדרכה הצרה, מלהכיל יותר מ 4 אנשים ברוחב. וגם זה הרבה.
מעקבים את כול הממהרים לענייניהם, מבלי לחשוב אפילו להיצמד קצת לאחד הצדדים של המדרכה, גם כדי להקל על ההולכים מולם ולידם וגם להימנע מלהשתפשף בכול המנסים ללכת גם.
וכך פתאום, משום מקום צץ לו איש ממוצע, לבוש מסודר אבל מעוד ממוצע, לא גבוה מדי, ככה, ממוצע כזה. בלי מקל ביד ומבלי להישען על ידה של איזה גברת ממוצעת, ובשתי ידיו מחזיק בחגורותיהם של שני כלבים פצפונים, בגודל של קופסת נעליים.
עוד בטרם הספקתי לחשוב על ההמשך היכול להתרחש, ראיתי את הפצפונים מתקרבים לדמוי סוס, תופסים לו ברגליים ותוך שנייה הסתבכו זה באלה, נובחים אלה על זה. האיש הקטן נאלם. הגברת נגררת על ידי פלונטר הכלבים המסוכסך. את הגבר שהיה אריסטוקראטי ביותר ראיתיו תלוש שרוול שהלך עם הגברת הנגררת. והוא, נעמד, מוכה הלם, חסר כול יכולת להגיב.
מהמקל האריסטוקראטי נשארה ידית האחיזה, מגולפת דמוי של ראש כלב, ועל פניו של האיש, ארשת של אדם מופתע ביותר. ממש כך.
אני, על המדרכה ממול, מנשה לפרוץ לי עמדת תצפית טובה יותר בין הקהל הסקרן שהצטופף להביט במחזה הסוריאליסטי המיוחד, מחזה שבו מעורבים איש מכובד, גברת מכובדת ביותר נגררת על המדרכה, ואיש קטן שברח כול עוד נפשו בו.
לא ידעתי אם לחייך או לבכות. העדפתי לחייך על אף שהיה לי חבל על המקל היפה ועל החצי סוס שהיה חסר עונים מול שני הפצפונים שהתגרו בו בלי רחם.
ואז באה המשטרה. שוטרת בלונדינית. חמודה, חמוד. בשתי תנועות ידיים, בעיטה ושריקה מחרישת אוזניים, השתלטה על המצב, הפרידה בין הניצים. רשמה דו"ח לכלבים. את הגברת העבירה לתחנת מגן דויד. את האדון שלחה לחוג לחשיבה חיובית. ואותי בקשה להתפזר ולהקל על המהומה, על לא דבר.
אז הלכתי. מה היה לי לעשות שם.
ואחרי כול אלה, צריך לקחת אויר ולחשוב חיובית. מה להגיד לכם, המלצה מומלצת, אלא מה, עוד בטרם התאוששתי, עלו בראשי כול המחשבות האוטומטיות, ואל תישאלו מה חשבתי על כול אחד מהאנשים שתיארתי לכם. ואל תשכחו שכול האירועים כולם התרחשו באותו בוקר עצמו בהפרשים של מקסימום שעה בין אחד לשני.
אז..... גם אני בסדר.
דני פלד - ניר יצחק - בזמן הפנוי שלי.....
