23.08.2004
הפרק האישי.
ואולי, שלא כרגיל, אשתף אתכם בהגיגים שלי, כמו שאומרים.
אני שנולדתי בארץ הזאת, יש לי אותה פינה חמה בלב המתעוררת לחיים בכל פעם שמזכירים את רומניה. זאת לא תופעה מודעת. זה משהו שנולד יחד איתי והולך איתי לאורך כל הדרך. בטוב וברע. לא ששבעתי נחת כאן. נהפוך הוא. זיכרונותי כילד מחזירים אותי לימים אפלים וקשים בהם אנשים רגילים עשו דברים שלא יעשו.
אנשים קשי יום שהורי עזרו להם בעת מצוקה. דאגו להם לפת הלחם היומית, קמו והתנכרו לנו ובסופו של דבר גירשו אותנו מביתנו. אנשים משכילים שהיו מוכנים לראות אותנו זוחלים על ארבע רק כדי לזכות בעוד משהו שהורי השיגו ואספו בעבודה קשה ומפרכת מצאת השמש ועד מאוחר אחרי ששקעה במערב. ללא מנוחה ללא לאות.
ובכל זאת, "אמא אדמה", המקומות בהם נולדים ילדים ומתפתחים לבני אדם, משאירה חותמת סמויה שמתגלית רק לעיתים.
בטיולי הראשון ברומניה לפני כ 23 שנה, הייתי המום מהפער שבין הזיכרון למציאות. היום אני המום מהפער בין מה שהיה לבין מה שיש.
מבין עמי הבלקן, ניראה כאילו העם הרומני נשכח מעיני אלוהי העמים. ההסטוריה הושיבה אותו במקום שיש מכל טוב. מכרות מלח ופחם. נפת ויערות ונופים. אקלים נוח ומים הרבה. מים זורמים בכל מקום לכל דורש. וים ומה לא. ורק מנהיגות לא נתנה לו אלוהים. אף לא צ'רצ'ל אחד. איזה בן גוריון כזה, למשל. מישהו שיקח אותם למקום אחר. איזה שרון שידחוף אותם לעשות ההפך ממה שעשו. זה לא. את זה אלהי העמים לא נתן להם. בקושי נתנו להם את נדיה קומנצי. זה לא מעט אבל לא מספיק. היא הייתה מתעמלת ברמה בין לאומית אבל זה, לא מספיק כדי להנהיג עם שכל ההסטוריה שלו היא רצף של כשלונות מדיניים וכלכליים.
נכון שרומניה יושבת על פיסת ארץ עשירה, אבל היא נמצאית בדרכם של שכנים שחמדו זה את עושרו של זה, ולא התחשבו בעם הרומנים שחצץ ביניהם. והם רמסו אותו בצבאותיהם של השכנים מהמזרח ומהמערב כאחד.
והמנהיגות ששלטה בעם הזה לא הצמיחה אליטה לשמה, ואפילו את שושלת המלכים הביאו מהגרמנים שבמערב. לזכותם יאמר, שהם היו מלכים נאורים יותר מהרבה אחרים, וזאת הייתה גם חולשתם. הם שילמו על זה בכסאותיהם ופינו מקומם לגרועים ולחלשים מהם.
המנהיגות ששלטה, נגררה בקלות יתרה אחרי הכובשים השונים, וברוב המקרים ביצעו את שגעונותיהם בדבקות יתרה, תוך שמותרים על שיקול הדעת והצורך לשמור על העם בפני רמיסה וחמס שלקחו איתם הכובשים, משאירים את הרומנים רעבים וחסרי כל.
בהבט היהודי, הדברי כאילו יכלו להיות חמורים פי כמה אילו כוחות שמתחת לפני השטח לא התנגדו לזרמים שאת יכולת ההרס שלהם ראינו ב יאסי, שם הושמדו כ 15000 יהודים בפחות משמונה ימים.
אני שהיתי עד ראיה לקצה קצהו של מחזות האימה, נושא איתי צלקת שלא תימחה .
ליבי כואב את כאבם של רב תושבי הארץ הזאת. העם שאינו גר בבוקרסט. העם שעדיין חורש במחרשות עץ רתומות לשורים וסוסים. העם שמעבד אדמתו בידיים חשופות. העם שיכול היה להיות לו טוב יותר.
אבל לא!
הוא ירוד ועצוב. ועצוב לי. אבל זאת שאלה של אופי. אני כואב עם מי שכואב לו.
אני מאחל לעם הרומני כי ימצא את הכוח ויתארגן אחרת, ויהיו ימיו טובים יותר ממה שידע בעבר, והיה כאחד העמים האחרים.
ולא רק לרומנים אני מאחל. גם לנו עצמנו. אנחנו שבנינו ערים וישבנו, טרם ישבנו לבטח וכל גוי נושא חרב, ולא ידענו שלום אפילו יום אחד. רק מאחלים. אולי יבוא יום והאיחולים יתגשמו. אולי.
דני.
דני פלד - ניר יצחק
