"...... אחרי שנחתום שלום, אחרי שייפתחו גבולות, אחרי שיפלו חומות, יחלו השאלות המהותיות : מי אנחנו? לאן אנו חותרים? מהי דמותנו החדשה? איזה עם אנחנו רוצים להיות? איך נחיה עם הסובבים אותנו? האם נהיה "אור לגויים" או "ככל הגויים" - האם רק הדת תוסיף ותשמר את היהדות - ומה מקומה של החילוניות? האם יקום יהודי חדש, ציוני חדש, ישראלי חדש?........"
יצחק רבין , טקס פרס לוי אשכול, 6 באוקטובר 1994
עוד בימים שדיברו על " היום שאחרי השלום " , עלתה סוגית אופי הזהות הישראלית ותכניה כשאלה המרכזית בחינוך , בצד הכמיהה לשלום וחינוך לסובלנות.
לתחום האזרחות בבית הספר שמור מקום מיוחד ושונה מכל תחום נלמד אחר. תלמידי חטיבת הביניים, למשל, מתמודדים לראשונה באופן שיטתי עם סוגיות תורת האזרחות , הזהות הלאומית שלהם וזהותם כאזרחי ישראל . חרף הגיל הצעיר , מורה מיומן בלבד יכול להציב בפני תלמידיו את האתגר החשוב הזה , ולהנהיגם לעיסוק מעמיק בשאלות הנוקבות המטרידות אותם . שאלת הזהות היהודית והישראלית , שאלת ישראל כמדינת כל אזרחיה , עקרונות היסוד של החברה הישראלית והמדינה, כפי שעוצבו במגילת העצמאות ובמערך חוקי היסוד שאחריה .
מטרות הוראת מקצוע האזרחות
להבנתי, המטרה הראשונית היא לתת בידי המורה והתלמיד כלי לימוד שלם להבנת הזהות שלו ולהפנמת ערכי הדמוקרטיה . במשולב עם ערך הדמוקרטיה מיועדת תורת האזרחות להביא את המורה והתלמיד להעמיק במקורותיהם היהודיים , במהות מדינת ישראל כמדינה יהודית . פירושו של שילוב זה : הבאת המורה והתלמיד להבין ולהפנים את השילוב שבין זהותו היהודית , וזהותו כאזרח במדינה דמוקרטית . ההיבט הזה הוא בין המורכבים בשדה החינוך בכלל. הישג ראשון , קודם לכל, להביא את התלמיד לשאול את השאלה : " מי אני - " . כן. השיעור הראשון באזרחות צריך להסתיים בסימן שאלה. בירור הסוגיות באזרחות חייב להיעשות עם פתיחות מרבית מצד המורה לפתיחת שאלות , השגות, תהיות.
המטרה השנייה הנגזרת מהראשונה, לפתח רגישות לזכויות האדם והאזרח . נוער הגדל בארץ רגיל בדפוסי תודעה לאומית וקולקטיבית שעיקרה, המעשה הגדול של הציונות עם קיבוץ יהודי העולם בישראל. זוהי הצדקה מוסרית אחת ומרכזית לבניית הזהות הישראלית. זו אינה עומדת בזכות עצמה. הרגישות אל המיעוטים , הזרים, האוכלוסיות בשטחים שבשליטת ישראל, היא בסיס לעיצוב ישראלי בעל תודעה לאומית ואנושית שלמה.
המטרה השלישית היא מתן ופיתוח כלים בקרב התלמידים לניתוח והבנה של תהליכים עכשוויים בחברה הישראלית , ובחברה דמוקרטית בכלל . תורת האזרחות איננה הלכה פסוקה. הצלחת תחום ההוראה הזה היא בצידה לדרך הניתנת לתלמיד . הכושר להתמודד עם ים התקשורת. היכולת לקרוא ולנתח מאמר דעתני. הצורך לעסוק בדילמות ולא להתקבע על מוסכמות ואמירות מקובלות.
הגישה האקדמית להוראת מקצוע האזרחות
באופן בסיסי דיסציפלינת תורת האזרחות איננה עצמאית , והיא יונקת את מקורותיה ממספר שדות אינטלקטואליים. לא בכדי יש קושי להיות "מורה לאזרחות" במובן המלא של המלה . זה לא מקרי שמורים רבים בתחום, הם מורים מתחומים סמוכים אחרים או מחנכים שנתבקשו ללמד את המקצוע. תוך כדי כך אנו מסתייעים בדיסציפלינת ההיסטוריה כדי להמחיש רצפים של התרחשויות ואירועים , בלעדיהם לא ניתן לגשת לנושא עצמו . למשל : תיאור ציר הזמן ההיסטורי של העיר ירושלים , עד להיותה בירת ישראל המודרנית . או : לימוד וניתוח הצהרת העצמאות מחייב לימוד הרקע ההיסטורי שהביא להכרזת המדינה.
הגישה של מדעי החברה , מדגישה כל עיון בנושא אזרח ומדינתו, בצורך הבסיסי של בני האדם להתארגן במסגרות וארגונים , ולאמץ אמנה חברתית משלהם . גישת מדעי החברה כוללת שני אפיקים : הסוציולוגיה, ככלי להסבר התנהגות תבניות חברתיות בחברה הישראלית. זוהי דיסציפלינה המסבירה היווצרות נורמות, מושגי החברה הרב תרבותית. האפיק השני הם מדעי המדינה. יש המגדירים את מקצוע האזרחות כ"תורת המדינה הישראלית" . אני רואה בהגדרה כזו הגדרה מצמצמת, ועל כן הצגתי את שלוש הדיסציפלינות המהוות מצע לתורת האזרחות.
עם השנים מצאתי כי היצמדות לעקרונות המדינה הדמוקרטית וגישה תיאורטית מדי לנושא זכויות האדם , מבלי לעסוק במוחשי ובמוכר , מחטיאה את מטרות הוראת האזרחות . על כן פיתחתי את מודל להוראת המקצוע על פי השיטה והעקרונות הבאים :
האינדיבידואל והמדינה
תחום האזרחות צריך להדגיש את הצורך להעמיד במרכז הלימוד את הפרט , האזרח , היחיד, כפי שהוא ביחסו עם הכלל והמדינה . חובה עלינו לחנך לאיזון בין צרכיו ומאוויו של היחיד לבין גבולות ומסגרות הרשות השלטונית . הגישה הבריאה והנכונה לחברה אזרחית נעוצה בהדגשה של ההסכמה בין היחידים על סמכות הרשות השלטונית. אך באותה מידה אסור להימלט מהמחשת העימות הבךתי נמנע שבין זכויות היחיד וסמכות המדינה . טיפוח הפרט הוא בבסיסה של חברה דמוקרטית , ועל כן ראוי שכל מורה יחתור להחדרת המודעות של "האזרח הפעיל "-המשפיע והמשתתף .
מעגלי הזהות
ילד ישראלי עומד מול סוגיה לא פשוטה של הגדרת זהותו הקולקטיבית . בעיה זו נובעת מעצם מצבה של ישראל כמדינה יהודית , כמדינת כל הישראלים , כמדינת העולם המערבי . הפתרון שאני מציע לסוגיה חשובה זו הוא קודם כל לטפל בכל פן של זהות בנפרד, כדי להבהירה עם התלמידים .
בשלב השני למצוא את נקודות הממשק שבין הזהויות , והעיקר , להדגיש את הצורך שבבניית זהות מורכבת אחת: זהות ישראלית. שיעורי האזרחות חייבים להיות ממוקדים בשאלות הזהות , וגם בעימותים ביניהן. זה הרבה יותר חשוב מתיאור מעייף של תפקידי מוסדות השלטון . על תחום האזרחות מטלת השליחות לטפל בעיצוב השורשים היהודיים של המדינה , במעמדם של המיעוטים , ובמעמדה של הדת היהודית בסדרי המדינה .
חברה רב תרבותית
העיסוק בזהות האישית והקולקטיבית הוא פן אחד. הפן האחר של התחום הוא אפיון החברה הישראלית כחברה רב תרבותית . גישה זו היא חדשה יחסית בהוראת האזרחות , והיא מחליפה גישה שלטת אשר הציגה מול התלמידים חברה אחדותית , כביכול . דוד בן גוריון הדגיש וחזר והדגיש את "כור ההיתוך" הישראלי, גישה שהייתה דומיננטית גם בחברה האמריקאית. הגישה הרב תרבותית איננה פוסלת , חלילה, את רעיון "כור ההיתוך" ואידיאל החברה המלוכדת . היא מציבה אתגר של לימוד התלמיד לתת לגיטימציה והבנה לקבוצות שונות מזו שהוא מתייחס אליה . הלגיטימציה נובעת לא רק מהצורך לכבד האחד את השני, אלא מהתייחסות מעמיקה אל התכנים והתרבות שכל קבוצה נושאת עימה. בטיפוח גישה זו להוראת המקצוע , אני רואה תרומה לסובלנות והידברות בחברה שלנו .
הגישה האינדוקטיבית
ידוע ומוכר הויכוח כיצד להתחיל ובאיזה סדר נלמד אזרחות . אני חסיד הגישה הטוענת שכיוון שהמקצוע מציב אתגרים קשים לתלמיד וגם מושגים חדשים שהם מושגי יסוד, יש להתחיל מהכלל : החברה האנושית , ראשית הדמוקרטיה והתפתחות עקרונותיה. אחר כך סלולה הדרך לעיסוק שיטתי ביצירת ישראל הדמוקרטית , מגילת העצמאות , והזהות הישראלית . לבסוף , הרשויות והמוסדות הדמוקרטיים . אם יותר לי להיתלות באילן גדול - גם ספר הספרים מתחיל מ"בראשית" , מסיפור הבריאה, שאף הוא בתוכו בנוי בגישה אינדוקטיבית . אגב , למרות שמבחינה דידקטית זוהי הגישה הנכונה, אין היא מעידה על בחירה בין סדרי עדיפויות של נושאי לימוד, או היקפי שעות לימוד .
לימוד בדרך החשיבה
עבר זמנה של הגישה המטפחת ריבוי בחומר ועובדות , כמו : שינון תבניות מוסדות השלטון, תהליכי חקיקה . שיעור האזרחות צריך להיות בנוי כדי להעלות שאלות , וכדי להתמודד איתן בכתה . המורה הטוב, בעיני, הוא זה שמצליח לנהל דיון מתמיד בסוגיות . יתרה מזו, דיון וחשיבה הם מרכזו של הלימוד , תוך חידוד כל הזוויות האפשריות וכל ההנמקות . המקצוע איננו בנוי רק על ידע מובנה של חומר. מותר להציג דילמות , ולהותיר את חלקן פתוחות . מותר וצריך להביא את מירב הגישות והדעות בכל נושא העולה בכיתה . צריך לחנך את התלמידים למצב בו הגישות השונות עולות לדיון בדרכים שונת של סימולציה , דו שיח , קבוצות דיון , משפט מבוים ועוד . כמעט כל נושא באזרחות הוא דילמה בפני עצמה . אי אפשר ללמד אזרחות מבלי לפתוח את השיעור לחשיבה מתמדת . בעיקרון זה אני נתמך בתורותיהם של דה בונו , גארדנר ואחרים אשר טוענים כי חשיבה ניתנת לפיתוח שיטתי ושכלול . זה נכון לגבי המורה המלמד, וזה נכון לגבי כל תלמיד , מכל רמה .
הגישה הדידקטית להוראת האזרחות
היחס: חומר טקסטואלי מול חומר המחשה .
עם השנים הגעתי למסקנה כי טקסטים לימודיים ארוכים , יהיו טובים ככל שיהיו , מכבידים על התלמיד . הם גורמים לו ולמורה לדלג ולהתעלם מנושאים , הם מאיימים ודוחים , בעיקר כשאנו עוסקים בדיסציפלינה חדשה עבור חטיבת הביניים . לתלמידי חטיבת הביניים יש לצמצם את קטעי הטקסט הלימודי הבסיסי , תוך שימוש בשפה שתהיה נהירה לבני נוער בכיתות ז' עד ט' . יתרון גדול יש לחומרי ההמחשה , ההדגמה והחומר הויזואלי . אין קטע או נושא שאינו מלווה בדוגמאות חיות מהמציאות של החברה הישראלית או חברה אחרת . המורה יצליח אם ילמד להטמיע מודלים ותרשימים שנועדו להקל ויזואלית על עיבוד והבנת החומר . מפות , קטעי עיתונות , סמלים , כרוזים , תמונות הם גירויים הנחוצים להצלחת הוראת האזרחות. כל אלה צריכים להיות שזורים בתוך רצף הטקסט ולא בנפרד. שיטה זו נועדה גם לעודד את המורה להכין ולהשתמש בחומרים עדכניים , מהבוקר, שהוא עצמו מאתר מתוך העיתונות או המקורות האחרים העומדים לרשותנו . אין מקצוע המאפשר יותר אינטראקציה עם חומרים עכשוויים מאשר האזרחות .
מטלות ושיעורי בית - על פי עקרון ההפעלה .
הרוב המוחלט של המטלות על התלמיד צריכות להיות הפעלתיות ומעוררות דיון וחשיבה . מיעוטן צריכות להתייחס להבנת הטקסט , שהיא חשובה בפני עצמה . על פי רוב יכול המורה להחליט באיזה אופן הוא יטיל את העבודה : קבוצות דיון בכיתה , דיון כיתתי פתוח , תצוגת חומרים שאספו התלמידים , סיכומי עמדות שונות בנושא אחד , ניסוח בכתב של עמדות אישיות , התבטאות בעל פה . המטלות מתוכננות ליצור כתה פעילה ומעורבת . ראוי שיהיו מטלות מורכבות יותר שאמורות להינתן לטווח של שבוע או שבועיים . בכל הקשור למטלות : הסבר מפורט והעמדת ציפיות מדויקת כלפי התלמידים , הם תנאי להצלחה.
הקשרים
נושאי תורת האזרחות קשורים זה בזה . לתוכן יש ראציונל אחד . לכן כה חשוב לעבוד מול התלמידים בשפת הקישורים. קישורים השולחים את התלמיד מפרק אחד למשנהו. חזרה בלתי פוסקת אל הצהרת העצמאות וחוקי היסוד. פיתוח דרך יצירתית למציאת הקשרים אל טקסטים של התנ"ך או הגמרא, אל נאומים מכוננים , הסכמים , קטעי תיאטרון וקולנוע. זאת כדי להמחיש את אחדות החומר , ולהרגיל את הלומד לחבר נושא בו הוא עסק קודם לכן , עם נושא נוכחי .
עדכניות
חומרי הלימוד באזרחות מתיישנים במהירות. ליתר דיוק : בדינמיקה הישראלית, עובדות ותהליכים משתנים חדשות לבקרים. זוהי נקודה חשובה כשאנו עוסקים במקצוע האזרחות . בנושאים חשובים חלות התפתחויות גדולות . למשל : בשיטת הבחירות הישירה לראשות הממשלה , והדיבורים על שינוייה , השפעות האינתיפאדה השניה . אנו חיים בעידן בו עוצמת האירועים והקצב שלהם הוא מואץ ולעיתים בלתי נתפס. ב 11 בספטמבר 2001 הועמדה הדמוקרטיה כולה במבחן חדש עם פיצוץ מגדלי התאומים . כעבור חודש , אוימה התרבות האנושית בטרור ביולוגי . בו בזמן מתפתחת מה שנראה כלפי חוץ כמלחמת שני עולמות תרבותיים ודתיים , שתחילתה באפגאניסטאן . בישראל נרצח שר בבירת המדינה בפעולת טרור. האחדות השלטונית בישראל הועמדה במבחן ההתנתקות מרצועת עזה. בשנת 2009 עדיין מדברים על אוירה אנטי דמוקרטית שאפיינה את ימי רצח יצחק רבין, 1995. גודש כזה של אירועים משפיע על תלמידנו , והם תוהים באיזה עולם הם חיים . למורה , בדרך כלל , אין כלים להתמודד עם העכשוויות . החומר הלימודי מפגר אחר ההתפתחויות . הפתרון היחיד : הוא ומכשיריו חייבים ליצור מערך מעדכן חי וקבוע, כולל ברמת חומר לימודי , כיווני חשיבה, חידוד דילמות.
לשאלת הבשלות האינטלקטואלית
עוצמת האירועים עליה דברתי , המושגים המופשטים שהם חלק בלתי נפרד מהאזרחות, מעלים את השאלה האם בשלים תלמידי חטיבת הביניים ללימוד זה . שאלה זו אינה עולה בהקשר של תלמידי החטיבה העליונה. מושגים כגון " שלטון החוק " , " מדינת כל אזרחיה " , " הפרדת דת ממדינה ", דורשים יכולת המשגה והפשטה . התשובה טמונה, לדעתי, במציאות בה אנו חיים , ובגירויים להם חשופים התלמידים . החשיפה העצומה לתקשורת מכל הסוגים . הם חשופים לחלוטין לשיח ציבורי תרבותי ווולגארי כאחד . קצב ההתרחשויות בחברה המודרנית , מעורבות רגשית ואזרחית כמו בפרשת גלעד שליט למשל, כל אלה הופכים תלמיד צעיר למעורב , כמעט בעל כורחו . בית הספר צריך להיות נותן המענה . הוא לא יכול להישאר מחוץ לתמונה . גם בתחום כושר הקליטה של חומר , וערנות אינטלקטואלית , חלה התקדמות והתפתחות . לא בכל רובדי החברה באופן שווה , אך זהו הכיוון . תחום האזרחות מציב בפני תלמידי חטיבת הביניים, כמו בתיכון, אתגרים ודרכי מעורבות חדשות . מקצוע האזרחות, צריך להיות המוביל מבין כל תחומי הדעת בהשתלבות בעולם המידענות, כישורי ההתמצאות ברשתות האינטרנט, מיומנות בברירת מידע ופסילת מידע מסוכן ושגוי.
מאופי מקצוע האזרחות, נגזרת גם דמות המורה לאזרחות. היכולת לחבר בין ליבת המקצוע לבין אירועי הבוקר בהר הבית או במשכן הכנסת, היא מבחן מורכב. היכולת להציב סימני שאלה ולפתח דיון פורה. להקשיב לתלמיד, לא רק לדבר. להיאחז ולהסתייע במקורות, לא רק אחד, ולא רק באלו החביבים על המורה.
אוקטובר , 2009 ערב יום השנה לרצח יצחק רבין ז"ל .
( מעובד על פי המבוא של המחבר לספר האזרחות שכתב: " ישראל דמוקרטית ", 2002, הוצאת "רכס" ) . הכותב : ראש מינהל החינוך בעיריית חולון.
בעל תואר מוסמך בתקשורת , מאוניברסיטת קלארק , בוסטון ,
ותואר ראשון בהיסטוריה כללית ומדע המדינה , האוניברסיטה העברית .
מייסדם של בתי הספר התיכוניים "מור" מטרו ווסט ו"אביב" ברעננה .
מחבר ספרי לימוד בתורת האזרחות ,
בשליחות : שימש כשליח קהילתי בקהילה היהודית של סינסינטי , אוהיו .
וכמנכ"ל בית הספר היהודי "מגן דוד" , מקסיקו - סיטי .
לשעבר , חבר מועצת העיר בכפר סבא .
