גבורות 2006. 10. 13
שמונים שנה, שמונים שנה זה המון זמן, "זה לא הולך ברגל" כמו שהיו אומרים פעם.
הם קמו לפני שמונים שנה ומאז הם "הולכים ברגל", גם מילולית וגם רעיונית. שמונים שנה והדרך עוד ארוכה ומתפתלת, מתלכדת ומתפצלת, עולה ויורדת ואין לראות את סופה כי בכלל לא בטוח שיש לה סוף, או אולי סופה של הדרך הוא סופם של הרבה דברים, דברים שקשה לראות אותם, לחשוב עליהם, לצפות אותם וקשה קשה להסכים איתם ולקבל אותם.
אבל אלה שקמו ללכת עודם הולכים, בנעלים כבדות ובתרמילים על שכם, תרמילים כבדים ומלאים ותוכם רעיונות ואמונות, רגשות ושאיפות. כבד, כבד המשא, לפעמים כבד מנשוא. אבל הם הולכים ועולים, שואפים אל ראש ההר לנשום אויר פסגות, אך הם לעולם לא יגיעו אל פיסגת הפסגות כי תמיד מעבר לפיסגה המושגת מתגלות עוד ועוד פסגות שיש להגיע אליהן. הם קוראים אל עצמם וההרים קוראים איתם "עולים עלו" והם עונים לעצמם וההדים עונים להם: "עלה נעלה". והקריאות וההדים רצים איתם בגיאיות ומגיעים אל כל פינה בארץ, חודרים אל כל אוזן קשובה.
מחנות מחנות עולים, נושאים ונישאים על גלי הקריאות, צעירים וצעירות חדורי אמונה, מלאי תקווה ורצון לעשות, להגשים. לקבל באהבה את הקשיים. כי אהבה זו היא אהבת האדם, היא אהבת ארץ ישראל כולה, כי רק באהבת האדם והארץ יש תקומה לעם ישראל.
אוף, נסחפתי!
אולי כך זה היה פעם. אולי כך אני רואה היום את מה שהיה אז. אז, לפני חמישים שנה כשאני וחברי מדדנו את משעולי הארץ בנעלים גבוהות ובתרמילים כבדים על שכם. שיכורים בין כאב הרגליים נפוחות היבלות וכאב הכתפיים קרועות רצועות התרמיל. "אם יש לך כאב, רמסהו ברגליים. פתח את פיך ושירה בקול".
" את ואני אני ואת
שנינו יחד המחנות העולים.
הו מה טוב וכמה נעים
להיות חבר במחנות העולים.
כמה נעים וכמה נחמד
להיות חבר בקיבוץ המאוחד"
ככה שרנו בגרונות ניחרים ובשפתיים סדוקות מיובש, מקווים להגיע אל רגע של מנוחה, שנוכל לשכב על הארץ והתרמיל לנו משענת ומגן. להניח את המימיה שיש בה מעט קרירות על הפנים הלוהטות ולחשוב כי כמה טוב היה אם לא היתה "משמעת מים" ואפשר היה ללגום ולו רק לגימה אחת, ובלי לראות פנימה "לגנוב" מעצמנו עוד לגימה אחת קטנה.
אלף אלפי סיפורי לילות היינו שומעים. סיפורים שאולי היה בהם שמץ של אמת ואולי היה בהם שמץ של בדיה. יושבים על מעגלי אבנים סביב מדורות אי שם בין מרחבי מידבר למרחבי שמיים כשחום המדורה צורב את הפנים בניסיון לחמם גם את הגב הקופא מקור. או על ספסלי עץ קשים לאורכם של קירות הצריף שהיה "מחנה", שהיה גם קצת "בית שני".
כשעלינו אל פיסגת הג'רמק, ריחפנו על שילגיות הר החרמון.
כששתינו את מימיו המלוחים של עין אל קעב, חשבנו על המים ששטפו את המלח מאדמות בית הערבה.
כשראינו את ראשי המצוקים היוצרים את פיתחו של הסיאל, ראינו בעיני רוחנו את ראשי המצוקים היוצרים את פיתחו של נחל ארנון שאליו לא נגיע.
כשירדנו בג'סריה, ראינו עצמנו חותרים בקניון נחל סיק, רועדים מהתרגשות כי הנה בעוד רגע יפתח לפנינו העמק ונעמוד אל מול החזנה, ונלחש: "הגענו אל הסלע האדום,
הו הסלע האדום"
ובליבנו פנימה האמנו כי יום יבוא וכל המקומות האלה יהיו שלנו. וזכרנו את כאבי הרגליים והכתפיים וקיבלנו אותם בחיוך שחציו סבל וחציו גאווה, כי ידענו שאהבת הארץ נקנית ביסורים ואנחנו אהבנו אותה, את כולה, והזכרנו לעצמנו כי ברית לנו עם הארץ, עם ארץ ישראל השלמה.
כשבגרנו והחלפנו את תרמיל הטיולים בתרמיל הבוגרים, העלינו מתחתיתו את ה"הגשמה" ואת ה"התיישבות" ואת הגיוס לנח"ל כדי להניחם בראש מיטען הערכים. רק אז הבנו כי לא קופסאות התירס והאפונה הם שהיו כובד התרמיל, אלא היה זה המשא הרעיוני שהעמסנו על כתפינו.
שוב לא היינו רק "תנועת הנוער הלומד". הבנו כי כשאכלנו אי-שם באי-שם את התירס מהקופסה וחשבנו על הילדים הרעבים שבסין, זו לא היתה סתם סיסמה ושלא צריך להרחיק עד לסין כדי למצוא ילדים רעבים, כי ילדים רעבים ישנם גם כאן, לידנו, רק שאנחנו לא ראינו אותם כי היינו "נוער לומד". הבנו כי כאשר דיברנו על שוויון בין בני האדם, לא היינו צריכים לחשוב על ברית המועצות או על הקיבוץ, כי הנה ממש לידנו יש אנשים שאינם שווים לנו, ושיש אנשים ששווים יותר ויש כאלה ששווים פחות, אבל הם אף פעם לא גרו בשכונות שלנו וילדיהם לא היו איתנו בבית הספר, הם היו בבתי ספר אחרים, או שבכלל לא היו "נוער לומד". חשבנו שהנה אנחנו עכשיו כבר ממש "סוציאליסטים", שאנחנו בכוחנו ובאמונתנו נפתור את כל הבעיות האלה. מי אם לא אנחנו שעל דגלנו כתוב שאנחנו ציונים, וסוציאליסטים, וחלוצים. ושעלינו, עוד לפני שנלך לצבא, עלינו מוטלת החובה לצאת חלוצים לפני העם ולהראות לו את הדרך, להדריך את הנוער ולחנך את הילדים.
וההורים...? ההורים הם "דור המדבר" והנוער והילדים הם "דור העתיד"...!
כן, היינו גרעין למופת. אינני רוצה לחטוא ביוהרה, אבל עם כל "הצניעות" רק אומר כי מעולם לא הכרתי עוד גרעין שכזה. אני לא אומר שלא היה, אני רק אומר כי אני לא הכרתי. אקצר במידת האפשר את סיפורי על הגרעין וזאת כי אני רואה בו את "תמצית התנועה".
גרעין מרחבים (א' ו-ב').
כמאה ועשרים בוגרים מכל מחנות התנועה בארץ, גרעין גדול במושגים של אותם הימים ואולי של כל הזמנים. היתה זו הזדמנות לתנועה ולקיבוץ המאוחד לענות על שני צרכים חיוניים ודחופים: השלמה של קיבוץ הזקוק בדחיפות לחיזוק.
הקמת קיבוץ חדש.
הוחלט לחלק את הגרעין לשניים: מרחבים א' להשלמת קיבוץ נתיב הל"ה.
מרחבים ב' להקמת ישוב חדש בתל מוטילה. בשפך הירדן לכנרת. שטח שהיה בעבר איזור מפורז.
גויסנו ב-1955. גורלו של גרעין מרחבים א' היה ברור מלכתחילה. אולם לנו, חברי גרעין מרחבים ב', היה העתיד צופן סוד. ההתחלה היתה שיגרתית ודרכנו כדרכו של כל גרעין: טירונות במחנה שמונים יחד עם עוד גרעינים מתנועות נוער שונות. עם סיום הטירונות נשלחנו להכשרה בקיבוץ חולתה. כבר מהימים הראשונים ניהלנו ויכוחים עד השעות הקטנות של לילות רבים, והנושא: מי ומי יהיו החברים אשר יצאו כקבוצה לעבור הכשרה ימית בגינוסר. כי היה ברור כי עם העליה על הקרקע נקיים שותפות בענף הדייג בכנרת. חזון הגשמה כישף את כולנו כי הנה בתרמילנו אנו לא סתם הגשמה. אנו הולכים להתיישב באיזור שאנו, במו ידינו, נעשה אותו כולו לשטח ישראלי מובהק.
עוד אנחנו מתבשמים בעתידנו הצופה אל הכנרת, ובדרום הרחוק, באיזור ניצנה שבגבול ישראל מצריים בסיני, פלש הצבא המצרי וכבש את השטח שהיה "איזור מפורז". בפעולת תגמול כבש צה"ל בחזרה את השטח ואנו, שכבר היינו בדרך להגשמה, נלקחנו בחיפזון ונשלחנו להקים האחזות נח"ל בבארותיים, שלימים היתה לישוב "עזוז". מסביב היה מידבר סלעי. בוואדיות רמזו אלינו שרידי חקלאות נבטית. נו, אם כך, גם כאן ניתן להתיישב ואנו, במו ידינו נעשה אותו כולו לשטח ישראלי מובהק. נפריח שממות ונגן על המולדת.
עוד לא הספקנו לגמור לבצר את בארותיים. שתילי העגבניות והחצילים ששתלו ליד הבאר חברותינו בוגרות הקורס "גן הירק" עוד לא צמחו להבשיל את פירותיהם. אך זה גמרנו לנקות את חורשת האשלים והשיטות ושוב נעקרנו והועברנו צפונית יותר להקים את האחזות הנח"ל "אשלים". מישורי הלס רחבי הידיים של נחל הבשור הבטיחו חקלאות "אמיתית". צמחיית עישבי הבר העשירה שצמחה בוואדיות הבטיחה מרעה למאות ראשי צאן. הקיבוצים הקרובים: רביבים ומשאבי שדה, שניהם חברים ב"קיבוץ המאוחד", אימצו אותנו אך חיקם. על הגבעה הוחל בהקמת צריפי מגורים, סימן ליישוב של קבע. כל אלה היו נחמה פורתא, כי באותם הימים התבשרנו כי עלייתנו על הקרקע להקמת ישוב חדש בצפון בוטלה. "טוב" אמרנו לעצמנו. "גם כאן ניתן להקים ישוב חדש ואנו, במו ידינו נפריח את המידבר. ניגאל את אדמת הבתולים. ו... ו... שיא ההגשמה!"
ואז פרצה מלחמת סיני. לאחריה הלכו בני הגרעין לאימון המתקדם. בינתיים נקבע גורל הגרעין: השלמת קיבוץ מחניים.
ולמה סיפרתי לכם את כל הסיפור הזה? רק כדי לדעת שליד העקרונות הגדולים שכולנו מכירים ישנם גם עקרונות שמרבים להתעלם מהם: "הו תנועה כללית
חוגיסט בה מתלבט תמיד.
תמיד שרוי במבוכה
ומה יהיה סופך?"
ואכן אינני יודע אם היה זה ביטול ה"עצמאות" או שהיה זה תהליך "טבעי" אותו עברו ועוברים כל הגרעינים. אט אט נשרו החברים והגרעין הלך והצטמק. כל אחד הלך לדרכו בדרכו. אולם כנראה שהמשקע שהותירה התנועה על חניכיה, ולא רק אלה שהיו בגרעין שלי, הוא עמוק מאוד ומשמעותי מאוד, ואין זה מפתיע שבין בוגרי התנועה ישנם כאלה שפנו "שמאלה" וישנם כאלה שפנו "ימינה". ישנם כאלה שפנו לפוליטיקה וישנם כאלה שפנו לאקדמיה. אך על פי ההגדרה התנועה היא תנועה "סוציאליסטית" והיו גם כאלה שהגדירו אותה "שמאלנית קיצונית".
עד מלחמת ששת הימים ולאחריה עוד הוגדרה התנועה כתנועה ציונית סוציאליסטית חלוצית. נראה היה כי הציונות היא הערך העליון בתנועה, ציונות שביטויה היו בראש ובראשונה: ישוב ארץ ישראל השלמה. עוד בטרם נדמו קולות המלחמה, מלחמה בה נפתחו לפני התנועה מרחבי ארץ שמאז 1948 היו משאת נפש. ואכן, בכנס משותף של תנועות הנוער המזדהות עם "הקיבוץ המאוחד" שהתכנס באפעל ב-67. 6. 20 נאמר בדברי הסיכום: "זכותנו ההיסטורית לקיומו ולהתפתחותו של העם היהודי בארץ ישראל השלמה [א.ח.] אינה ניתנת לעירעור והיא מתממשת בתוקף היותנו מתיישבים. לאחר הנצחון במלחמה שנכפתה עלינו ע"י מדינות ערב שאיימו להשמידנו יש לממש את מטרתנו היסודית ריכוז העם היהודי בארצו השלמה [א.ח.] בדרך של התיישבות חלוצית" (שנות המחנות העולים. כרך ד' עמ' 445 ).
סביר היה כי מרגע זה יתפרצו חברי התנועה ליישב את האיזורים שבמשך שנים היו סגורים בפניהם. אך לבד ממקרים בודדים זה לא קרה. האם היתה זו חולשה אירגונית? האם היו אלה השורות הדלילות?.
אם אמרתי כי אני רואה בגרעין מרחבים את "תמצית התנועה", אמרתי זאת כי נראה היה לי כי היה זה שיא שאליו צריכה התנועה לשאוף.
עשרות שנים עברו מאז ארעו הדברים שאני מתייחס אליהם. אני יודע כי כבר לפני שנים רבות שונה סמל התנועה והביטוי שהיה בו לארץ ישראל השלמה על שתי גדות הירדן הוצא ממנו, וזאת מהסיבה המגוחכת שהסמל דומה יותר מידי לסמליו של הימין הקיצוני בארץ. אני יודע שבשלב מאוחר יותר ואחרי התלבטויות רבות הוחלט לוותר על "ערך התרמיל על הגב" ערך שמטרתו העיקרית היתה חינוך לאהבת ארץ ישראל, אהבה שכאמור היתה אמורה להיות מחוזקת בהכרות עם הארץ תוך הליכה בה לאורכה ולרוחבה תוך מאמצים פיסיים ונפשיים, מאמצים שחייבו גם עזרה הדדית, מתן כתף (תרתי משמע) לחלש, לעייף, ולכושל. יחד עם ההתפרקות מהערכים האלה חלה התפרקות גם מערכים שהביאו להם ושנבעו מהם.
באתר "תנועת הנוער המחנות העולים", במדור פוליטיקה אני מוצא:
"... מתוך הבנה כי עקב המציאות המשתנה ההחלטות העדכניות הן הרלוונטיות...
הועידה הרביעית, יער נורית, 1987 - התנועה מתנגדת להתיישבות ביהודה ובשומרון ובחבל עזה.
יושם דגש על התיישבות בבקעה, בגולן, בנגב, בערבה ובגליל....
מרכז פוליטי, רעננה, אפריל 1996 - התנועה תומכת בהסכמי אוסלו והגשמת כל שלביהם.
... התנועה תומכת בכניסה למו"מ עם הסורים, מהר ככל האפשר וללא
תנאים מוקדמים.
מרכז פוליטי, בית ברל, 2002 - התנועה תומכת ביציאת כוחות צה"ל משטחי הרשות הפלשתינית דרך
משא ומתן והסכמים מדיניים עם הפלשתינאים.
התנועה תומכת במדיניות החיסולים של בכירים בארגוני הטרור.
התנועה תומכת בפיתוח תשתיות כלכליות וחברתיות בשטחי הרשות
הפלשתינית במקום העברת כספים לרשות עצמה.
הועידה השישית, עין חרוד, 2004 - התנועה רואה הבדל במהות ובמטרה בין התיישבות להתנחלות.
מהות ומטרה: תמיכה בהגשמת הרעיון הציוני, הפרחת השממה ופיתוח הארץ, אנו רואים בהתנחלויות כמעשה פסול, לעומתן ההתיישבות היא חלק ממטרותינו כתנועה ציונית-חלוצית בארץ ישראל.
כחלק מלקיחת אחריות של חניכי התנועה על החברה הישראלית אנו מציעים לחזק את הזיקה לארץ ישראל ולמורשת ההיסטורית-תרבותית שלה, למען נדע לשאוב ולהשיג את המירב משורשינו מתוקף היותנו יהודים בארץ ישראל השואפים לתיקון החברה.
חניכי התנועה מבינים כי מדינת ישראל לא תוכל להתקיים בגבולותיה ההיסטוריים (ארץ ישראל השלמה, והנוכחית) וכי תידרש פשרה מדינית-טרטוריאלית, תוך שמירה לזיקה ההיסטורית-תרבותית.
אלה הם חלק ממה שמוגדר "עקרונות יסוד". אם אני מנסה לבחון את ה"התפתחות" שעברו עקרונות היסוד האלה במשך השנים הנזכרות אין לי אלא לראות את הסתירות שבין ההחלטות השונות תוך איזה שהוא רצון לשמור על העקרונות הראשניים של התנועה.
על ארץ ישראל שלא ברור מה הם גבולותיה.
על התיישבות לעומת התנחלות שהיום, לאור השינויים מרחיקי הלכת המתחוללים בתנועה הקיבוצית. כבר לא ברור מה הוא מה.
על שימת דגש להתיישבות ברמת הגולן ותמיכה בכניסה למו"מ עם סוריה מהר ככל האפשר וללא תנאים מוקדמים.
ועוד...
אני רואה היום את אתר התנועה, שמח על היש ועצוב על החסר. אני רואה את ההגדרה ומוצא בה: "המחנות העולים. תנועת הנוער החלוצית" ואני תמה היכן כאן הציונות, היכן כאן הסוציאליזם, שהם כפי שאמרתי בראשית הכתבה הדברים המבטאים את אהבת האדם ואת אהבת הארץ.
אני כולי תקווה שהתנועה תמצא את המשך דרכה כפי שמצאה אותה לאורך השנים על כל השינויים שחלו בעם היהודי, בארץ ישראל, בחברה הישראלית, במזרח התיכון ובעולם בכלל. ש"עלה תעלה" תוך שמירה על מסורת התנועה. כי היא יצאה לדרך לפני שמונים שנה והדרך עוד הולכת ומתמשכת והעליות רבות וקשות, והפסגות, מי יאמר לנו מה בראשיהן.
שמונים שנה, שמונים שנה זה המון זמן, "זה לא הולך ברגל" כמו שהיו אומרים פעם.
הם קמו לפני שמונים שנה ומאז הם "הולכים ברגל", גם מילולית וגם רעיונית. שמונים שנה והדרך עוד ארוכה ומתפתלת, מתלכדת ומתפצלת, עולה ויורדת ואין לראות את סופה כי בכלל לא בטוח שיש לה סוף, או אולי סופה של הדרך הוא סופם של הרבה דברים, דברים שקשה לראות אותם, לחשוב עליהם, לצפות אותם וקשה קשה להסכים איתם ולקבל אותם.
אבל אלה שקמו ללכת עודם הולכים, בנעלים כבדות ובתרמילים על שכם, תרמילים כבדים ומלאים ותוכם רעיונות ואמונות, רגשות ושאיפות. כבד, כבד המשא, לפעמים כבד מנשוא. אבל הם הולכים ועולים, שואפים אל ראש ההר לנשום אויר פסגות, אך הם לעולם לא יגיעו אל פיסגת הפסגות כי תמיד מעבר לפיסגה המושגת מתגלות עוד ועוד פסגות שיש להגיע אליהן. הם קוראים אל עצמם וההרים קוראים איתם "עולים עלו" והם עונים לעצמם וההדים עונים להם: "עלה נעלה". והקריאות וההדים רצים איתם בגיאיות ומגיעים אל כל פינה בארץ, חודרים אל כל אוזן קשובה.
מחנות מחנות עולים, נושאים ונישאים על גלי הקריאות, צעירים וצעירות חדורי אמונה, מלאי תקווה ורצון לעשות, להגשים. לקבל באהבה את הקשיים. כי אהבה זו היא אהבת האדם, היא אהבת ארץ ישראל כולה, כי רק באהבת האדם והארץ יש תקומה לעם ישראל.
אוף, נסחפתי!
אולי כך זה היה פעם. אולי כך אני רואה היום את מה שהיה אז. אז, לפני חמישים שנה כשאני וחברי מדדנו את משעולי הארץ בנעלים גבוהות ובתרמילים כבדים על שכם. שיכורים בין כאב הרגליים נפוחות היבלות וכאב הכתפיים קרועות רצועות התרמיל. "אם יש לך כאב, רמסהו ברגליים. פתח את פיך ושירה בקול".
" את ואני אני ואת
שנינו יחד המחנות העולים.
הו מה טוב וכמה נעים
להיות חבר במחנות העולים.
כמה נעים וכמה נחמד
להיות חבר בקיבוץ המאוחד"
ככה שרנו בגרונות ניחרים ובשפתיים סדוקות מיובש, מקווים להגיע אל רגע של מנוחה, שנוכל לשכב על הארץ והתרמיל לנו משענת ומגן. להניח את המימיה שיש בה מעט קרירות על הפנים הלוהטות ולחשוב כי כמה טוב היה אם לא היתה "משמעת מים" ואפשר היה ללגום ולו רק לגימה אחת, ובלי לראות פנימה "לגנוב" מעצמנו עוד לגימה אחת קטנה.
אלף אלפי סיפורי לילות היינו שומעים. סיפורים שאולי היה בהם שמץ של אמת ואולי היה בהם שמץ של בדיה. יושבים על מעגלי אבנים סביב מדורות אי שם בין מרחבי מידבר למרחבי שמיים כשחום המדורה צורב את הפנים בניסיון לחמם גם את הגב הקופא מקור. או על ספסלי עץ קשים לאורכם של קירות הצריף שהיה "מחנה", שהיה גם קצת "בית שני".
כשעלינו אל פיסגת הג'רמק, ריחפנו על שילגיות הר החרמון.
כששתינו את מימיו המלוחים של עין אל קעב, חשבנו על המים ששטפו את המלח מאדמות בית הערבה.
כשראינו את ראשי המצוקים היוצרים את פיתחו של הסיאל, ראינו בעיני רוחנו את ראשי המצוקים היוצרים את פיתחו של נחל ארנון שאליו לא נגיע.
כשירדנו בג'סריה, ראינו עצמנו חותרים בקניון נחל סיק, רועדים מהתרגשות כי הנה בעוד רגע יפתח לפנינו העמק ונעמוד אל מול החזנה, ונלחש: "הגענו אל הסלע האדום,
הו הסלע האדום"
ובליבנו פנימה האמנו כי יום יבוא וכל המקומות האלה יהיו שלנו. וזכרנו את כאבי הרגליים והכתפיים וקיבלנו אותם בחיוך שחציו סבל וחציו גאווה, כי ידענו שאהבת הארץ נקנית ביסורים ואנחנו אהבנו אותה, את כולה, והזכרנו לעצמנו כי ברית לנו עם הארץ, עם ארץ ישראל השלמה.
כשבגרנו והחלפנו את תרמיל הטיולים בתרמיל הבוגרים, העלינו מתחתיתו את ה"הגשמה" ואת ה"התיישבות" ואת הגיוס לנח"ל כדי להניחם בראש מיטען הערכים. רק אז הבנו כי לא קופסאות התירס והאפונה הם שהיו כובד התרמיל, אלא היה זה המשא הרעיוני שהעמסנו על כתפינו.
שוב לא היינו רק "תנועת הנוער הלומד". הבנו כי כשאכלנו אי-שם באי-שם את התירס מהקופסה וחשבנו על הילדים הרעבים שבסין, זו לא היתה סתם סיסמה ושלא צריך להרחיק עד לסין כדי למצוא ילדים רעבים, כי ילדים רעבים ישנם גם כאן, לידנו, רק שאנחנו לא ראינו אותם כי היינו "נוער לומד". הבנו כי כאשר דיברנו על שוויון בין בני האדם, לא היינו צריכים לחשוב על ברית המועצות או על הקיבוץ, כי הנה ממש לידנו יש אנשים שאינם שווים לנו, ושיש אנשים ששווים יותר ויש כאלה ששווים פחות, אבל הם אף פעם לא גרו בשכונות שלנו וילדיהם לא היו איתנו בבית הספר, הם היו בבתי ספר אחרים, או שבכלל לא היו "נוער לומד". חשבנו שהנה אנחנו עכשיו כבר ממש "סוציאליסטים", שאנחנו בכוחנו ובאמונתנו נפתור את כל הבעיות האלה. מי אם לא אנחנו שעל דגלנו כתוב שאנחנו ציונים, וסוציאליסטים, וחלוצים. ושעלינו, עוד לפני שנלך לצבא, עלינו מוטלת החובה לצאת חלוצים לפני העם ולהראות לו את הדרך, להדריך את הנוער ולחנך את הילדים.
וההורים...? ההורים הם "דור המדבר" והנוער והילדים הם "דור העתיד"...!
כן, היינו גרעין למופת. אינני רוצה לחטוא ביוהרה, אבל עם כל "הצניעות" רק אומר כי מעולם לא הכרתי עוד גרעין שכזה. אני לא אומר שלא היה, אני רק אומר כי אני לא הכרתי. אקצר במידת האפשר את סיפורי על הגרעין וזאת כי אני רואה בו את "תמצית התנועה".
גרעין מרחבים (א' ו-ב').
כמאה ועשרים בוגרים מכל מחנות התנועה בארץ, גרעין גדול במושגים של אותם הימים ואולי של כל הזמנים. היתה זו הזדמנות לתנועה ולקיבוץ המאוחד לענות על שני צרכים חיוניים ודחופים: השלמה של קיבוץ הזקוק בדחיפות לחיזוק.
הקמת קיבוץ חדש.
הוחלט לחלק את הגרעין לשניים: מרחבים א' להשלמת קיבוץ נתיב הל"ה.
מרחבים ב' להקמת ישוב חדש בתל מוטילה. בשפך הירדן לכנרת. שטח שהיה בעבר איזור מפורז.
גויסנו ב-1955. גורלו של גרעין מרחבים א' היה ברור מלכתחילה. אולם לנו, חברי גרעין מרחבים ב', היה העתיד צופן סוד. ההתחלה היתה שיגרתית ודרכנו כדרכו של כל גרעין: טירונות במחנה שמונים יחד עם עוד גרעינים מתנועות נוער שונות. עם סיום הטירונות נשלחנו להכשרה בקיבוץ חולתה. כבר מהימים הראשונים ניהלנו ויכוחים עד השעות הקטנות של לילות רבים, והנושא: מי ומי יהיו החברים אשר יצאו כקבוצה לעבור הכשרה ימית בגינוסר. כי היה ברור כי עם העליה על הקרקע נקיים שותפות בענף הדייג בכנרת. חזון הגשמה כישף את כולנו כי הנה בתרמילנו אנו לא סתם הגשמה. אנו הולכים להתיישב באיזור שאנו, במו ידינו, נעשה אותו כולו לשטח ישראלי מובהק.
עוד אנחנו מתבשמים בעתידנו הצופה אל הכנרת, ובדרום הרחוק, באיזור ניצנה שבגבול ישראל מצריים בסיני, פלש הצבא המצרי וכבש את השטח שהיה "איזור מפורז". בפעולת תגמול כבש צה"ל בחזרה את השטח ואנו, שכבר היינו בדרך להגשמה, נלקחנו בחיפזון ונשלחנו להקים האחזות נח"ל בבארותיים, שלימים היתה לישוב "עזוז". מסביב היה מידבר סלעי. בוואדיות רמזו אלינו שרידי חקלאות נבטית. נו, אם כך, גם כאן ניתן להתיישב ואנו, במו ידינו נעשה אותו כולו לשטח ישראלי מובהק. נפריח שממות ונגן על המולדת.
עוד לא הספקנו לגמור לבצר את בארותיים. שתילי העגבניות והחצילים ששתלו ליד הבאר חברותינו בוגרות הקורס "גן הירק" עוד לא צמחו להבשיל את פירותיהם. אך זה גמרנו לנקות את חורשת האשלים והשיטות ושוב נעקרנו והועברנו צפונית יותר להקים את האחזות הנח"ל "אשלים". מישורי הלס רחבי הידיים של נחל הבשור הבטיחו חקלאות "אמיתית". צמחיית עישבי הבר העשירה שצמחה בוואדיות הבטיחה מרעה למאות ראשי צאן. הקיבוצים הקרובים: רביבים ומשאבי שדה, שניהם חברים ב"קיבוץ המאוחד", אימצו אותנו אך חיקם. על הגבעה הוחל בהקמת צריפי מגורים, סימן ליישוב של קבע. כל אלה היו נחמה פורתא, כי באותם הימים התבשרנו כי עלייתנו על הקרקע להקמת ישוב חדש בצפון בוטלה. "טוב" אמרנו לעצמנו. "גם כאן ניתן להקים ישוב חדש ואנו, במו ידינו נפריח את המידבר. ניגאל את אדמת הבתולים. ו... ו... שיא ההגשמה!"
ואז פרצה מלחמת סיני. לאחריה הלכו בני הגרעין לאימון המתקדם. בינתיים נקבע גורל הגרעין: השלמת קיבוץ מחניים.
ולמה סיפרתי לכם את כל הסיפור הזה? רק כדי לדעת שליד העקרונות הגדולים שכולנו מכירים ישנם גם עקרונות שמרבים להתעלם מהם: "הו תנועה כללית
חוגיסט בה מתלבט תמיד.
תמיד שרוי במבוכה
ומה יהיה סופך?"
ואכן אינני יודע אם היה זה ביטול ה"עצמאות" או שהיה זה תהליך "טבעי" אותו עברו ועוברים כל הגרעינים. אט אט נשרו החברים והגרעין הלך והצטמק. כל אחד הלך לדרכו בדרכו. אולם כנראה שהמשקע שהותירה התנועה על חניכיה, ולא רק אלה שהיו בגרעין שלי, הוא עמוק מאוד ומשמעותי מאוד, ואין זה מפתיע שבין בוגרי התנועה ישנם כאלה שפנו "שמאלה" וישנם כאלה שפנו "ימינה". ישנם כאלה שפנו לפוליטיקה וישנם כאלה שפנו לאקדמיה. אך על פי ההגדרה התנועה היא תנועה "סוציאליסטית" והיו גם כאלה שהגדירו אותה "שמאלנית קיצונית".
עד מלחמת ששת הימים ולאחריה עוד הוגדרה התנועה כתנועה ציונית סוציאליסטית חלוצית. נראה היה כי הציונות היא הערך העליון בתנועה, ציונות שביטויה היו בראש ובראשונה: ישוב ארץ ישראל השלמה. עוד בטרם נדמו קולות המלחמה, מלחמה בה נפתחו לפני התנועה מרחבי ארץ שמאז 1948 היו משאת נפש. ואכן, בכנס משותף של תנועות הנוער המזדהות עם "הקיבוץ המאוחד" שהתכנס באפעל ב-67. 6. 20 נאמר בדברי הסיכום: "זכותנו ההיסטורית לקיומו ולהתפתחותו של העם היהודי בארץ ישראל השלמה [א.ח.] אינה ניתנת לעירעור והיא מתממשת בתוקף היותנו מתיישבים. לאחר הנצחון במלחמה שנכפתה עלינו ע"י מדינות ערב שאיימו להשמידנו יש לממש את מטרתנו היסודית ריכוז העם היהודי בארצו השלמה [א.ח.] בדרך של התיישבות חלוצית" (שנות המחנות העולים. כרך ד' עמ' 445 ).
סביר היה כי מרגע זה יתפרצו חברי התנועה ליישב את האיזורים שבמשך שנים היו סגורים בפניהם. אך לבד ממקרים בודדים זה לא קרה. האם היתה זו חולשה אירגונית? האם היו אלה השורות הדלילות?.
אם אמרתי כי אני רואה בגרעין מרחבים את "תמצית התנועה", אמרתי זאת כי נראה היה לי כי היה זה שיא שאליו צריכה התנועה לשאוף.
עשרות שנים עברו מאז ארעו הדברים שאני מתייחס אליהם. אני יודע כי כבר לפני שנים רבות שונה סמל התנועה והביטוי שהיה בו לארץ ישראל השלמה על שתי גדות הירדן הוצא ממנו, וזאת מהסיבה המגוחכת שהסמל דומה יותר מידי לסמליו של הימין הקיצוני בארץ. אני יודע שבשלב מאוחר יותר ואחרי התלבטויות רבות הוחלט לוותר על "ערך התרמיל על הגב" ערך שמטרתו העיקרית היתה חינוך לאהבת ארץ ישראל, אהבה שכאמור היתה אמורה להיות מחוזקת בהכרות עם הארץ תוך הליכה בה לאורכה ולרוחבה תוך מאמצים פיסיים ונפשיים, מאמצים שחייבו גם עזרה הדדית, מתן כתף (תרתי משמע) לחלש, לעייף, ולכושל. יחד עם ההתפרקות מהערכים האלה חלה התפרקות גם מערכים שהביאו להם ושנבעו מהם.
באתר "תנועת הנוער המחנות העולים", במדור פוליטיקה אני מוצא:
"... מתוך הבנה כי עקב המציאות המשתנה ההחלטות העדכניות הן הרלוונטיות...
הועידה הרביעית, יער נורית, 1987 - התנועה מתנגדת להתיישבות ביהודה ובשומרון ובחבל עזה.
יושם דגש על התיישבות בבקעה, בגולן, בנגב, בערבה ובגליל....
מרכז פוליטי, רעננה, אפריל 1996 - התנועה תומכת בהסכמי אוסלו והגשמת כל שלביהם.
... התנועה תומכת בכניסה למו"מ עם הסורים, מהר ככל האפשר וללא
תנאים מוקדמים.
מרכז פוליטי, בית ברל, 2002 - התנועה תומכת ביציאת כוחות צה"ל משטחי הרשות הפלשתינית דרך
משא ומתן והסכמים מדיניים עם הפלשתינאים.
התנועה תומכת במדיניות החיסולים של בכירים בארגוני הטרור.
התנועה תומכת בפיתוח תשתיות כלכליות וחברתיות בשטחי הרשות
הפלשתינית במקום העברת כספים לרשות עצמה.
הועידה השישית, עין חרוד, 2004 - התנועה רואה הבדל במהות ובמטרה בין התיישבות להתנחלות.
מהות ומטרה: תמיכה בהגשמת הרעיון הציוני, הפרחת השממה ופיתוח הארץ, אנו רואים בהתנחלויות כמעשה פסול, לעומתן ההתיישבות היא חלק ממטרותינו כתנועה ציונית-חלוצית בארץ ישראל.
כחלק מלקיחת אחריות של חניכי התנועה על החברה הישראלית אנו מציעים לחזק את הזיקה לארץ ישראל ולמורשת ההיסטורית-תרבותית שלה, למען נדע לשאוב ולהשיג את המירב משורשינו מתוקף היותנו יהודים בארץ ישראל השואפים לתיקון החברה.
חניכי התנועה מבינים כי מדינת ישראל לא תוכל להתקיים בגבולותיה ההיסטוריים (ארץ ישראל השלמה, והנוכחית) וכי תידרש פשרה מדינית-טרטוריאלית, תוך שמירה לזיקה ההיסטורית-תרבותית.
אלה הם חלק ממה שמוגדר "עקרונות יסוד". אם אני מנסה לבחון את ה"התפתחות" שעברו עקרונות היסוד האלה במשך השנים הנזכרות אין לי אלא לראות את הסתירות שבין ההחלטות השונות תוך איזה שהוא רצון לשמור על העקרונות הראשניים של התנועה.
על ארץ ישראל שלא ברור מה הם גבולותיה.
על התיישבות לעומת התנחלות שהיום, לאור השינויים מרחיקי הלכת המתחוללים בתנועה הקיבוצית. כבר לא ברור מה הוא מה.
על שימת דגש להתיישבות ברמת הגולן ותמיכה בכניסה למו"מ עם סוריה מהר ככל האפשר וללא תנאים מוקדמים.
ועוד...
אני רואה היום את אתר התנועה, שמח על היש ועצוב על החסר. אני רואה את ההגדרה ומוצא בה: "המחנות העולים. תנועת הנוער החלוצית" ואני תמה היכן כאן הציונות, היכן כאן הסוציאליזם, שהם כפי שאמרתי בראשית הכתבה הדברים המבטאים את אהבת האדם ואת אהבת הארץ.
אני כולי תקווה שהתנועה תמצא את המשך דרכה כפי שמצאה אותה לאורך השנים על כל השינויים שחלו בעם היהודי, בארץ ישראל, בחברה הישראלית, במזרח התיכון ובעולם בכלל. ש"עלה תעלה" תוך שמירה על מסורת התנועה. כי היא יצאה לדרך לפני שמונים שנה והדרך עוד הולכת ומתמשכת והעליות רבות וקשות, והפסגות, מי יאמר לנו מה בראשיהן.
