למרות שבדרך לאורגזמה הוא התייסר ממש, בעיקר בגלל הספק, שכירסם בו כל הזמן, כי הפעם, לא רק אברו הרופס ישמש לו לרועץ, אלא גם בלוטת הערמונית שלו תכזיב, ולא תחולל את שרשרת הפעולות שמביאה לשפיכה ולהנאה במפסעה, בתחושה המבורכת הזאת, שאנחנו קוראים לה אורגזמה.
אולם, היא הגיע לבסוף. אורגזמה טובה, יותר מגל אחד של עונג חלף בחלק התחתון של גופו בעוצמה סבירה, למרות שאבר מינו סירב להזדקף במהלך האינטראקציה עם טומשובה, אבל, לא היה בזה כשלעצמו דבר כדי להפתיע, כי האבר הזה איכזב לאחרונה הרבה יותר מפחות.
גם גלגול הלשון המעודן של בת זוגו, זו שהיא שומרת בדרך כלל לרגעי השיא, אשר מיועדים להביא את האורגזמה שלו לרמות עוד יותר גבוהות, לא עזרו הפעם, על אף שנעשה בהם שימוש שלוש פעמים, פעמיים יותר מן המתווה שהורגל בו עד כה. אפילו תנוחת הכריעה של טומשובה היפה, עם ירכיים פסוקות למרגלותיו ומולו, לא הספיקו הפעם, ואברהם נזקק לכל האמצעים שעמדו לרשותו, כדי לחולל את האורגזמה שלו.
כמו תמיד, כך גם הפעם, האשם בחוסר הריכוז, ובמחשבות שמסרבות לעזוב אותו במהלך משחקי האהבה עם בת זוגו, אשר מזה שנים אינם כוללים חדירה של ממש, אלא אוננות הדדית, אולם ללא הדדיות שניתן לצפות לה באינטראקציה מינית בין שני שותפים, כי מעשה המין של אברהם, לא היה יותר מעבודת ידיים קשה של פילגשו היפה, טומשובה.
מקסימום הוא ליטף את עכוזה, מחליק את אצבעותיו בחריץ כלפי מטה, מחדיר בחוסר עדינות מופגן את קצותם לאברים השקועים שלה, בגסות וללא שום כוונה לענג, כי החדירה הזאת, בעיניו אינה אלא סוג של השפלה, של הפגנת כוח ושליטה, ועצם המחשבה על כך תוך כדי המעשה, קרבה אותו, איך לא, לאורגזמה.
אולם הפעם הוא הביט גם בעיניה של טומשובה.
הן הביטו בו והקרינו מחשבה טובה, סוג של אהדה מהולה ברצון לגרום לו הנאה.
למרות שמאות פעם הביט בה בעבר, הוא הבחין בכך לראשונה.
יותר מכיווץ שרירי העכוז, סגולה ידועה לגמירה, דווקא המבט הזה, הוא שהביא לו את האביונה, וגרם לו בפרץ מינורי של אהבה, לקרב את אצבעו לפיו, ולהניח על מצחה, בסוג של פעולת הפרחה של נשיקה.
טומשובה חייכה.
כל הפעולות שלה היו במסורה, למעט אלה שביצעה עבור זולתה.
כי טומשובה היפה, אהבה את זולתה, הרבה יותר מאשר את עצמה.
אברהם לא זז אחרי הגמירה, הניח לגופו, שהיה מתוח עד כה, להתרווח באותה תנוחה.
הביט בכרסו, בעירום הזקן שלו, באברו השמוט, בשיבה שפשטה בשיער ערוותו, וחש בחמלה גדולה על עצמו, ועל החיים שלו.
לראשונה חשב על משמעות הזקנה, על הכיעור בזקנה, על החולשה בזקנה וכיצד כל אלה ישפיעו על חייו, שהיו בעיקרם משא דורסני הנשען על תעצומות אישיות, שנבעו מתוך מעטפת אשר מצדיקה את היותה מקור לאותן תעצומות.
כיצד יתנהל בסביבה הכוחנית שלו, ללא המעטפת הזאת, כי בלעדיה, לראשונה היום, הרגיש כמו שהרגיש המלך העירום, אלא שבניגוד לגיבור של האגדה הזאת, הוא לא היה גיבור, וחייו לא היו שום סוג של אגדה, אלא המציאות הכי ריאלית שבנמצא.
טומשובה שלפה מגבון לח מתוך חבילה שהניחה במגירה, וניגבה אותו, בעדינות רבה.
מחשבתו נדדה.
הוא נזכר באמירה, וחשב אם אפשר או אי אפשר להמשיך את מלאכת הכביסה.
מה יעדה ויעודה?
לשם מה ההטעיה, למה צריך להמציא מילים להתנהלות שמטרתה לעשוק את זולתך בעוד העולם מתנהל באופן זה מראשית הבריאה, ולשם מה לטרוח בעבורה?
כאילו תקינות פוליטית נחוצה, בעוד המסות בכל מקרה נכונות לקבל, שהוא ושכמותו יעשקו אותם וידרסו בהם, ואף, באורח שהפליא אותו פעם והיום מעורר בו בחילה, מכירים לו ושלכמותו, על כך תודה.
האם המטרה להשקיט את מצפונך?
ברור.
אולם במקרה שלו, המחשבה הזו מיותרת, כי אברהם היה מודע לעצמו, וידע אל נכון, כי הוא נטול מצפון ומעולם לא נתקף ברגש שהאחרים קוראים לו חרטה.
הרהר בחבריו לעבודה.
בסגנו?
כיצד הם מחליטים.
האם אפשר לשפוט ולהחליט על סמך המעשים?
איך זה אפשרי.
הרי מטרת המוסד שבראשו ישב, אינה מתיישבת עם מעשים טובים. לשם זה קיימות עמותות של אנשים שמונעים מטעמים של כביסות אחרות.
הרי לא רק אנשי עסקים טרודים במכבסות, כך גם ראשי העמותות, הצדקנים, שמרביתם לא יפסחו בעד שום הון שבעולם, על העונג שבמתן בפרהסיה.
האם אצלם אין עניין בשליטה?
כיצד מרגיש יו"ר העמותה, בעת שמוזג את המרק שרקחו עובדיו, לצלחת של העני שנסרח בתור דקות ארוכות עד שהגיע אליו, בעת שעיני שניהם נפגשות, ושל אחד, מושפלות.
האם שפלות הרוח של אחד, הוא בהכרח מקור הסיפוק של האחר?
האם זו ההדדיות הפונקציונאלית של סקינר*, בעולם שבו הפרט קיים כבבועה של דמותו בהווייתם של אחרים.
הקרבה אמיתית, כך חשב, צריכה להיעשות בהסתר. עניינה, היא עניינו של המקריב, המקבל כלל לא צריך לדעת דבר על זהותו של המקריב. באופן זה לא נוצרת שום אינטראקציה שיכולה לבסס מחויבות. כך נמנע מן המקבל שפלות הרוח הבלתי נחוצה, אולם גם ניטל מן הנותן, העונג שבהשפלה. האם האלמוניות היא המבחן של הנתינה הטהורה?
ואמנם מי הוא יעד הנתינה של הנזיר שמתבודד רוב חייו במערה.
ולמה, אחרי שנים ארוכות של בדידות מבחירה וטירוף הדעת, אשר חייב לבוא בעקבותה, טורחת הכנסייה לרמוס ביד גסה, את חלקת גן העדן שבנה, ושולפת אותו, המתבודד המת מאלמוניותו, ונותנת למעשיו פרהסיה, ולו, או למעט שנשאר ממנו, את מעמד ההקדשה.
האם החיים לא יכולים לשאת את המקריבים האלמונים.
כך, אחרי מותם, אוספים את שארית הווייתם הארצית, וקוברים אותם פעם נוספת, בטקס מרשים ומקדשים את שמם, והם, שכל חייהם נמלטו מאור הזרקורים, הופכים ליום בקלנדר הנוצרי, כדי שחלילה המעשים הטובים לא יתמזגו ברצף מאיים של עשייה טובה, אלמונית מעצם טבעה, אלא יהפכו לקורבנות בצילה של השכינה.
כאילו הטוב המוחלט יכול להיווצר רק בהווייתו של הקורבן, כי בורא עולם טבע בקרבנו, בסוג של איום, את הידיעה הברורה, כי על מנת לתרום לזולתך, עליך להקריב משהו משלך.
כך, ככל שעולה התרומה, גדל הצורך בהקרבה, והמתן, או ההענקה, הופכים לסוג של ענישה, ואת המחילה כמובן תקבל אי שם בעולם הבא, כי סוג כזה של מחילה, בסמכותה הבלעדית של השכינה.
הרי זה בדיוק האידיאולוגיה השהידית של האיסלם ושל המרטירים הנוצרים, ורק הריאליזם המטריאלי ביהדות עצר בעד מאמיניו לפול לתוך מלכודת הסירנות היבבנית הזאת,
שע(א)רבה לאזנם של כמה, והחריבה את חייהם של רבים, שלא היו מודעים לקיומה.
ועבור מעט המפוקחים, שרוצים לשמוע את השירה, אולם רצו להמנע מלהפנים את דבשה, אשר, מה לעשות, נגמר תמיד בטביעה, צריך שיאזקו את עצמם מרצון, כמו שעשה אודיסאוס בעת שחלף בספינתו מולן.
אולם, נזכר אברהם ברצף האסוציאציות ששטף אותו לאחר האורגזמה, קיימת גם האלטרנטיבה של יאסון, מנהיג הארגונאוטים, שבחר לצרף למסעו את אורפיאוס המוזיקאי, שגבר בנגינתו על הסירנות, ואלה, הטביעו את עצמן בים. כך זכה יאסון, גם ללא אזיקים, לשמוע את השירה האסורה ולשרוד, במחיר של עוד מנגינה. כמובן, הפתרון השני, זה של יאסון, הלם את התנהלותו של אברהם, והוא אימץ אותה עוד בתחילת דרכו המטאורית בעולם הפיננסי המקומי, שהתאפיין, עד ימיו, בתלמידיו של אודיסאוס ופתרונותיו ההרואיים לכאורה. למרות חייו הדורסניים של אברהם בן רון, אלה התאפיינו במידה גדולה של אלגנטיות לכאורה, אשר גרמה לא פעם לאויביו להאריך, כי לא יתכן שהוא, אברהם, אמנם מחולל את הטיפלול, (מניפולציה).
אולם, לא אודיסאוס וגם לא יאסון, שימשו בחייהם מודלים של קדושה. כי בעת שהומרוס תיעדן, בארץ הזאת התחרו בעיקר על מעט הירושה ומי יזכה בבכורה, לאחר שישלח, רצוי בדיוק מרבי, את לשונו, לפי הטבעת של השכינה. (ומה לעשות, שגם בחלוף כשלושת אלפים שנה, במקום הזה, עדיין מתחרים על אותה עשייה).
הרעיון של מעשה טוב שיש ענישה בצידה, אינו זר גם לאתוס של יוון העתיקה, חשב אברהם, בעת שגלגל את מחשבותיו הפוסט-אורגאזמיות על הספה של טומשובה היפה.
כך גורלו של פרומיתאוס, בן הטיטאנים, שהעניק לבני האדם את האש במחיר של ייסורי נצח.
אפשר שפרומתאוס הוא ראשון הקדושים, אולם כמו כל החלוצים, גם הוא לא זוכה לשום עדנה, למעט לנשר שמכרסם בכבדו לנצח.
כך נזקקו האלטרואיסטים להמתין כשמונה מאות שנה, ומותו של ישוע, כדי לזכות בסוג של הכרה.
האם בהקרבה טוטאלית של חיים, יש אלמנט תוקפני כלפי ה"אחרים", עד כדי שאלה יתקוממו נגד האלטרואיסט, ויבחשו בהווייתו, שנים לאחר פרישתו מעולמם?
גם אחרי מסכת חיים שלמה שבה הקדוש העתידי מצליח להערים על סביבתו באמצעות התנתקות טוטאלית מן החוויה היום יומית של זולתו, המעשה הזה לא נמחל לו, ואלה שולפים אותו מאלמוניותו, ומעניקים למעשיו, התמוהים בעיני הרוב, הילה בלתי אנושית של קדושה?
האם זה כדי שזו תהיה קצת פחות חריגה?
ואולי כדי שהיא תתאים לתבנית של אנושיות בלתי קדושה?
כך, חייה של ברנדט סוביריאוס, בתו הכעורה של הטוחן בעיירה לורדס שבפירנאים הצרפתיים, שהוכרזה קדושה 16 שנים לפני שנולד אברהם, וזוכרים אותה ביום הולדתו שלו, בשש עשרה באפריל, בכל שנה.
האם יש משמעות למקצוע של הוריה של ברנדט הקדושה, האב הטוחן והאם הכובסת, אשר המלאכה שלהם יכולה לשמש, באורח יותר מסמלי, את לבטיו של אברהם, בשלהי האביונה שלו, בחדרה של פילגשו, או הקדושה האישית שלו, היחידה שיכלה להביאו לגמירה, וגם האישה שתבעה בו את הצורך במטאמורפוזה.
כי הטוחן הופך גרגירי חיטה לקמח בעת גלגול המטחנה, והכובסת מסירה את הכתמים מבגדי החוטאים, ומאפשרת להם להשתמש בהם פעם אחרי פעם, כאילו לא דבק בהם רבב מקודם.
אברהם ביקר בלורדס.
תחילה, רצה להגיע לקמפוסטלה, אולם אילוצים ומציאות של טיול קצר מידי, שעיקרו התמקד בפרובנס, אפשרו ביקור רק בלורדס. זכר עיירה קטנה, מוזיאון עלוב וסוריאליסטי, שכל תחולתו סביב ברנדט וחייה הפשוטים.
דקות ארוכות הסתכל בתצלומים שלה, חיפש שרידים של קדושה, סימנים לרוח, אור, הארה, הבעה שצריכה להותיר בבן אנוש אינטראקציה עם שליח השכינה, או אולי ערמומיות שנחוצה לביסוס טענה, שבזכותה העיירה בת 15000 התושבים שבה נולדה, הפכה ליעד לעליה לרגל של 200 מיליון איש ואישה.
נדה, כלום, לא מיני ולא מקצתי, לא טוהר ולא עורמה, רק פניה המבוישות של נערה כעורה. כך בהתאמה גמורה לרצונה של ברנדט עצמה, שלא הרוויחה אגורה שחוקה מן הפגישה שלה עם האם הקדושה, האינטראקציה הזאת לא הותירה דבר בהבאת פניה.
למרות שעשרות היו עדים לניסים שחוללה, כמו המעיין שנבע מן המקום שבו חפרה בכפותיה, והלהבה שבערה מקצות אצבעותיה, ואשר תועדו על ידי רופא העיירה, ברנדוט לא ניכסה לעצמה דבר, עד שכל המהומה סביבה גרמו לפרישתה.
היא מתה בגיל שלושים וחמש משחפת העצמות, בעיירת הולדתה, באכסניה השייכת לנזירות של "Charity of Nevers" , מסדר אירי במקור, שקבע את מושבו בעיר הולדתה, בעקבות האירועים שחוללה שם.
אמנם בסך הכל 150 איש ואישה נרפאו בעקבות ביקור במקומות הקדושים שהותיר המפגש בין ברנדוט לבין מריה הקדושה, (זה המספר שעבר את מבחנו הזהיר של הכס הקדוש, ששלל ביסודיות מחמירה כל אפשרות, כי ההחלמה נגרמה כתוצאה מהתערבות רפואית קונבנציונאלית חלילה), אולם אם נתחשב בחומרת המחלות ומצבם של אלה שהבריאו מהן, אפשר כי אף רופא קונבנציונאלי לא יכול לזקוף לזכותו הצלה סיטונית שכזאת.
ואמנם, אברהם זכר את אלפי הגוססים שנדחפו על ידי אנשים בריאים בכסאות נכים פשוטים, שראה בתור הארוך שהשתרך מן הדלת של הכנסיה שנבנתה במקום שבו ראתה ברנדט את האם הקדושה.
הוא זכר את פני השעווה הצהובים שלהם, את העיניים הכבויות, את האפטיה שאחזה במרביתם, לעומת התקווה של האוחזים בידיות האחיזה של המנשאות. (האם השליטה מפיחה אופטימיות במידה שהיעדרה נוטל את הטיפה האחרונה?).
אולם אצל אברהם זה עורר בעיקר תיעוב. הוא סלד מבערות, כמו שלהט הפחיד אותו נורא.
והאויר בלורד היה מלא בשניהם, והצירוף הזה, שהיה ונשאר זר לו, והזכיר לו נשכחות.
*סקינר - 1904 עד 1900, מייסד הזרם ההתנהגותי - רדיקלי בפסיכולוגיה, ואחת מן האבות המייסדים של הפסיכולוגיה החברתית .
נ.ב - פרק שני מתוך משו.
כותב, מבקר ומייחל.
