סבתי אהבה סיגליות.
אם תשאלו אותי מה אני יודע עוד על הסבתא שלי, זו האחראית על החינוך שלי ב - 11 השנים הראשונות של חיי, דה פקטו וגם דה יורה וב"גששית", גם ביום יום, (עד שהסמכות הזאת עברה ל"שלטונות" הקיבוץ, על שילוחיו, שעליהם, תאמינו או לא, אני יודע עוד הרבה פחות), אשיב לכם שאני יודע עליה כלום, ואת התשובה הזאת, אני מספק בנחרצות בלתי הססנית, שאינה אופיינת לתשובות הוליסטיות.
כך המשפט הפותח יכול להעיד על סוג של פרובלמה קרדינאלית בנוגע למוצר הסופי שעוצב בדרך הזאת, וזה כמובן אנוכי, במלאו תפארתי, על 63 שנותיו, חלק מהן מעוברות .
ולמה הדגש על השנים המעוברות?
כי זאת פחות או יותר התוספת או הבונוס היחיד שזכיתי לו במהלך חיי, ועל כן, וכך, ללא כחל וסרק, אני מעריך אותן מאוד.
ולא שאני מלין על סוג של קיפוח או ביש מזל, כי זה לגמרי לא נכון.
אני רק אומר כי אפשר לראות גם בדברים לכאורה מובנים מעליהם, בונוס, או מתת, וזה לא צריך להגיע אליך במעטפה סגורה מידיו של הבוס, כמו שנהוג לחשוב בעת הזאת.
נכון שבבונוס הזה זוכה כל אחד מן הקולגות, אולם בניגוד להם, אני מסוגל להעריך את הימים האלה במהלך השנים, וקשה על רגל אחת למנות את כל המעלות שיש בחודש הזה, פברואר החורפי, בעת שמתווספים למניינו יום, ולפעמים עוד יום.
וזה בשום אופן לא צניעות מאולצת, למרות שכמעט בכל אקט של צניעות יש את הפן המאולץ, וגם המוחצן, אצל מי פחות ואצל מי עוד יותר פחות.
ואתן לכם דוגמא מוחלטת ליתרונות.
נניח מניין חייך הסתכם בשבעים שנים טובות וטובות פחות.
האם מניין הימים זהה למניינם אצל זולתך, שגם הוא מחזיר את נשמתו לבורא אחרי שבעים שנה, אולם הוא עשה זאת לפניך, ובשל כך, הפסיד, מה לעשות, שתי שנים מעוברות ושלושה ימי חיים שהם בונוס נדיב לכל הדעות. (למיטב ידיעתי, השנים המעוברות אינן סימטריות).
אולי אינכם מעריכים שלושה ימים שהם שבעים ושתיים שעות והרבה מאוד דקות, אולם אם תחשבו מה ניתן לעשות בכל הזמן הזה, תבינו, כי אם נפלו בחלקכם הרבה שנים מעוברות, זכיתם למעשה, דה פקטו ודה יורה, בבונוס גדול מאוד.
ולמה אני דן בסוגיה הזאת?
ובכן, זה עניין קצת מסובך, ועיקרו קשור ליחסיות ותחזיות.
אמנם היחסיות מנוכסת כדיסציפלינה לאיינשטיין, ולא בכדי, אולם בניגוד לפן שהוא דן בו, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לזווית אחרת של המושג הזה, אשר לצורך הדיון שלנו, חשוב לא פחות.
כך, מה ערכה של פרוסת לחם בסעודה חגיגית ב"מול ים", בשלב הקינוחים?
כלום.
ומה ערכה של אותה פרוסה בסומליה, לילד שלא אכל שבוע?
עולם ומלואו ועוד קצת, כלומר כל ההבדל שבעולם בין חיים למות.
ומה יצא לי מן ההשוואה המעצבנת הזאת.
את זה נראה בסוף.
וכאן, כהרגלי, העלילה מתפתלת לה לכיוונים בלתי צפויים, לוויכוח הנצחי על מותר האדם, ולטיעון חדש בהקשר זה, שמבסס את עיקר ההבדל, על היכולת שלנו, כמין ביולוגי, להכיר בעתיד ולתכנן את צעדינו בהתאם לו. (זוכרים, תחזיות).
מה יותר חביב עבור מאן דהו עם יכולות לגמרי ממוצעות, (לעומת אספירציות מאוד מרחיקות), כי כבר בהיוולדו, בלי לעשות כלום, בורא העולם העניק לו "פור" על פני כל יתר הקולגות. (בשלב זה, אנחנו מדברים על השימפנזים ולמטה, לחלוקה בתוך המין שלנו נגיע גם בקרוב).
למרות שה"פור" הזה חשוב, הוא מצריך מחשבה ברמה קצת גבוהה, כי מרבית הזולתים באשר הם, לא נותנים את דעתם למה שנראה להם מובן מאליו, כמו נניח האמונה האבסולוטית, כי המחר יהיה דומה מאוד, לכל הפחות בעיקרו, ל"תמול שלשום" וגם לצמד הזה לפני שנה וגם עשור ו - VICE VERSA.
כלומר הנחת הבסיס של מרביתנו, כי מה שהיה הוא שיהיה, והעתיד, עם הוא צופן הפתעות, הן במרב זכייה בפרס הגדול בטוטו, או פרס אחר, משמעותי פחות.
אולם אלייה וקוץ בה, אילו זה היה דרכו של עולם, וכולנו, כל הזולתים שמסוגלים לראות את המחר, (כלומר מין ההומו-ספיאנס כמקשה אחת, למרות הסתייגויות אישיות), מועמדים בו לזכייה בג'קפוט, המשאבים בעולמינו היו מתדלדלים מהר מאוד. הרבה יותר מהר מן הדלדול שחל עליהם בימים כתיקונם, וגם זה הרבה מאוד.
וסופיות המשאבים, כעובדה שאין בלתה, מקלקלת לנו ללא משים את החגיגה הזאת, ומחילה סוג של אלימינציה, אשר בעקבותיה, רק חלק קטן מאתנו יזכו בפרס הגדול.
ועד כאן, אני מניח קיימת הסכמה חוצה מחנות, כי בעצם מי מאתנו רוצה שגם זולתו יזכה, למרות שסיכוייו הוא, בניגוד למה שחושבים, לא ממש פוחתים בעקבות זאת.
כיצד?
ובכן, למרות מה שאמרתי נשמע קצת לולייני, ויש בו אפילו אלמנטים טאוטולוגיים למכביר, היא בבסיסה כל התורה שעסקני מרבית הדתות והאמונות מנסים למכור לנו, מעת שלפני כמה עשרות אלפי שנים, אי מי די מיותר, המציא את הקונספציה הזאת.
לפיו הזכייה בפרס הגדול אינה עניין של מזל, אלא תוצאה של מעשים, וזה תלוי בנו, בכל אחד מאתנו, ובמעשים שלנו, ובעיקר באיזה מידה הם תואמים את מטרת העל של בעל הבית, שמטוה עבורנו אילו מעשים יחשבו מעשים טובים ואילו לא, ומנינם של המעשים הטובים, הוא כאמור סגולה בטוחה לזכייה בפרס הכי גדול.
כך, הגורל אינו אקראי, אלא תלוי במעשים של כל אחד מאתנו, ומידת הסיפוק של האחראי עלינו, (זה היושב במרומים), מסהכ"ל המעשים.
לרעיון הזה כמובן יש כמה חלופות.
יש את הדיסציפלינה הנוצרית, שמבטיחה חוויה נינוחה לצלילי מנגינת הנבל בתמורה למעשים טובים, ויש את זו המוסלמית, שמספקת אורגיה נצחית לצעיריה החרמנים.
וכמובן, יש את זו היהודית.
וזו, למרות שבפרקטיקה היא הכי גזענית, מדברת על אחרית ימים, שבו כל יצור שנשען על עצמות בחייו, (אם רק יצליח לאסוף אותם בעת הצורך), יזכה לסבב נוסף, נצחי לגמרי, וללא שום התניות.
כמה מפתיע שבכל הקונספטים האלה, הוגיו, ביחד וכל אחד לחוד, כלל לא נתנו את דעתם לפרובלמה העיקרית של החזון, הנפח שיזדקקו לו כל הזולתים על נספחיהם, בעת שיפצחו במחזור המחודש והנצחי של קיומם. (כי גם גן העדן צריך להיות באיזה מקום לכל הרוחות).
בכל התפיסות המקובלות ביהדות לפחות, החזון חל על כל חי וכל זולת, טוב או טוב פחות, העיקר בעצם שהולך להשתנות, הוא הגילגול שיעבור על החבורה הזאת, שמעת זו, של ביאת המשיח, ואילך לתוך הנצח, הם כולם יעסקו רק בטוב:
"אל יעלה על הלב שבימות המשיח, יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית; אלא עולם כמנהגו הולך. וזה שנאמר בישעיה "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיהו יא,ו), משל וחידה. עניין הדבר--שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי העולם, המשולים בזאב ונמר: שנאמר "זאב ערבות ישודדם--נמר שוקד על עריהם". ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזולו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת כישראל, שנאמר "ואריה, כבקר יאכל תבן""
הרמב"ם (פרק יב הלכה א')
לאמור, כי בעת הזאת, החיים המחודשים מוענקים לכולם, יהודים, גויים, בעלי חיים וצמחים, אולם אלה הלפני אחרונים, יוכלו רק צמחים ולא את הזולתים, ואנחנו, בני האדם, נצטרך גם כן, (או ווי), לאמץ בעל כורחנו את הצמחונות.
וזה לעניין הבונוס הגדול, שמצפה לנו מעבר לפינה, ובמידה מסוימת, הגעתו, למרות מה שאמרתי, לא ממש תלויה במה שאנחנו נעשה או לא נעשה, למרות כמה ניסיונות סרק של משיחיים כאלה ואחרים, שניסו להפריח את העובדה המציקה הזאת. (וגם לא קשורה כהוא זה לאחיזה בגרונם ובאדמתם של זולתים שהתמזל לאבותיהם להוליד אותם במקום הזה, לפני שאלה שלנו, החליטו מסיבות לגמרי מוצדקות, לשנות את כתובתם וכתובתנו, גם לארץ הזאת).
אולם, אנחנו היהודים, אומה פרקטית מאוד, ולא נבנה מסכת שלמה של חיים על בדותות.
כך, למרות הקונוטציות השליליות של הסוחר מוונציה, כמו שהוא, גם אנחנו, אוהבים למשש חומר כלשהו בין האצבעות. כלומר משיח פה, משיח שם, ומה על בינתיים, שהוא חשוב לא פחות.
ובינתיים יש לנו כמובן עוד מתנה מן המוכן, כלומר כזו שלא צריך לעשות עבורה דבר, למעט להשתדל להוולד יהודי.
כי יהודים עם סגולה הם, וככזה, אין צורך להמתין לבונוס, כי הבונוס זה אנחנו, (וגם על זה העורב מן הפוסט הקודם, היה אומר, "אוי ווי" בנוסף לצרור קטן של נאצות).
ולמבט האינטליגנטי הזה על העולם, קוראים אתנוצנטריות, והיא, לדעת כותב השורות האלה, הרבה יותר מאפיינת את המין שלנו, מן היכולת הלא ממש מנוצלת, להכיר בעתיד, ולהתנהל בו, בהתאם למסקנות מן העבר, כפי שאלה נצברו בתודעה הקולקטיבית אשר לצערי אינה נטולת פניות. (כלומר נשלטת יותר ויותר, על ידי טרנדים ואופנות).
נכון, רוב בני האדם נוטים לראיה אתנוצנטרית של העולם, ואפילו קיים מתאם ליניארי בין קדמה להתחזקותה של האמונה הזאת, אולם אנחנו היהודים שכללנו את היכולת הזאת, ושמנו את עצמנו בראש הפירמידה של המין הביולוגי שלנו, כי כך החליט בעל הבית, על פי מה שאמרו לנו שליחיו, אלה הנביאים תחילה, והבאבות כעת, אשר חלקם הפכו לחלק מן הממסד הפוליטי בארצנו, ומשם, מנתבים אותנו אל פי פחת, או בשפתם שלהם, לימים של גוג ומגוג.
ודבר אחרון ברמה המטפורית של ההקדמה הארוכה הזאת.
החיים של כל אחד מאתנו, ושל המכלול הקולקטיבי של כולנו, לרבות כל היחידות האתניות שמשתתפות בו, (או יוצרות כמוצר לוואי את מה שאנחנו רואים כמציאות), על אפנו וחמתנו, הנם דינמיים מאוד, הווה אומר משתנים כל הזמן.
את שהיה אתמול לא נוכל להשיב היום, ואת מה שאפשר להשיג היום, לא מובטח שנוכל לקבל מחר.
פרוסת הלחם המיותרת ב"מול ים" של מחר, עשויה להיות המנה שתציל אותנו מחרתיים מרעב.
ראיה משיחית, היא ראיה אוניברסאלית, ואינה מחריגה קבוצות אתניות שאינן יהודיות.
דווקא בראיה האוטופיסטית - דתית הזאת, מתבטלים לחלוטין זכויות היתר של עם סגולה.
לאמור, כי מי שמייחל לימות המשיח, כדאי שיבדוק שוב בתכניו של העולם האוטופי לו ייחל.
וחייו הארוכים יותר של בן השבעים, שזכה ביותר שנים מעוברות מזולתו, אינן אלא סמנטיקה, כי מה שקובע בעצם, זה מספר הימים שביכולתנו להגיד לזולתנו, "בוקר טוב".
למרות זאת, אני ממליץ לא לחפש את הבונוס במעטפה.
ובפן האישי, הידיעה שסבתא שלי אהבה סיגליות, היא הרבה יותר מכלום.
נ.ב. - אתמול רואיין סאאב עריקאת בתוכניתם של לונדון וקרשנבאום. דבריו הרהוטים, בעיני אוטנטיים, מקורם בתסכול אמיתי בשל חוסר אונים שמשותף לבני שני הצדדים שמודרכים על פי צווי הגיון ולא קולות שמימיים או לאומנות שגובלת ב - GREEDE לשמו.
דבריו, שמשו בסיס לכתיבת הפוסט.
