פנקס-שירותי בשמאל - החלק השני 

עם שובי מהונגריה, בסתיו 1998, השתקעתי זמנית בתל-אביב והייתי נחוש בדעתי לפעול. המצב החברתי בארץ היה אז, כזכור, רע ומר. הארץ נאנקה, תחת שלטונו של ביבי נתניהו – הוא נתניהו, אשר כל אותם, שקיללוהו אז ואמרו "אנחנו שהצבענו לו, היינו רוצים שילך עכשיו אלף פעמים קיבינימט!!", עכשיו שוב תומכים בו... נו, עם מטומטם, מה יש לדבר.

ועל-כל-פנים: בתקופה ההיא, עדיין נטיתי, כרבים אחרים, לתת לעמישרוייאל דנן, הרבה יותר-מדי קרדיט ולפיכך האמנתי, שעדיין יש תקווה.

מיהרתי, אם-כן, להצטרף לפעילות במרכז "שלום עכשיו" בת"א, אף-כי לתקופה קצרה בלבד: מהר מאד הובהר לי, שב"שלום עכשיו", קיימות, עבור הפעילים, שתי אופציות: ציית, באופן עיוור ומוחלט, לכל החלטות-ההנהגה – או הסתלק לכל הרוחות.

וחשיבה עצמאית, היא – כמעט – החמור בפשעים. שני אך ורק להבעת תמיכה כלשהי, בשמאלנות אמיתית, קרי: אנטי-ציונית. כבר מקץ שבועות ספורים, אם-כן, נקעה נפשי במתרחש שם וכנגד-זאת, חברתי לפעילות חד"ש בתל-אביב (ב"גדה השמאלית"), עמם פעלתי כבר, למשך תקופה קצרה, בתחילת אותה שנה, ממש לפני נסיעתי.

אם-כי, עליי לציין כאן בצער רב: לא במרכז "שלום עכשיו" בלבד, אלא בכל ארגון ותנועה, בהם פעלתי באחת-עשרה השנים האחרונות, נוכחתי באותה תמונה: יש חונטה – המורכבת, ע"פ-רוב, ממנהיג (בגרמנית: פיהרר) אחד, אשר תחת-ידיו השליטה בכספים (או אידיאולוג אחד וגזבר צייתן אחד) ומן הכוורת הקרובה, המיידית, שלו (או שלה) – וכל השאר, מצווים: לציית – או להיעלם. הדבר חזר על עצמו בחד"ש, ב"פעולה ירוקה", ב"אינדימדיה", ב"אנונימוס", ב"בית הפתוח", ב"walk about love" ועוד ועוד ועוד... וכיוצא-באלה מריעין-בישין. חשיבה עצמאית, היא החמור בפשעים בכולם – בעוד שצייתנות עיוורת, לפיהררי-הקבוצה, היא התכונה הנערצה מכולן.

אולם, מצויים היינו בנובמבר 1998. בימי מאבק-הסטודנטים הגדול הראשון.

כבר בשלהי חדש אוקטובר, אותה שנה, נערכו מספר הפגנות גדולות, של הסטודנטים בישראל – ובעיקר בתל-אביב – בדרישה להורדה, מיידית, של שכר-הלימוד האוניברסיטאי השנתי בחמישים אחוזים, מעשרת-אלפים, לחמשת-אלפים ש"ח. הפגנות אלה, נתקלו בדיכוי משטרתי ברוטאלי, כנהוג במשטרים הטוטאליטאריים האפלים ביותר.

אמנם, בעת ההיא עדיין לא היה לי ולו שמץ של עניין, להיות סטודנט מן המניין אי-פעם; אולם, יחד-עם-זאת, עקב אמונתי באותה עת, כי מדי ראותי מאבק צודק, חובה עליי להצטרף אליו, באתי לאחת ההפגנות – זו על גשר-הירקון, ב-8 בנובמבר 1998 – השתתפתי בחסימתו ואז, בהתאם להוראת הגסטאפו (קרי, המשטרה), עברנו, כולנו, מן הכביש למדרכה.

ואולם, מכיוון שאליבא דהוראות-הממשלה לשוטרים, היה עליהם, כנראה, לספק מכסת-עצורים מינימאלית, מכל הפגנה והפגנה, על-מנת לרסק המאבק, ציותנו לדרישה זו, לא עזר לנו במאום – נהפוך-הוא: השוטרים פשוט התנפלו, באלימות, עליי ועל עוד מספר מפגינים, בדו האשמה (מופרכת מיסודה), של "תקיפת-שוטר" – עצרונו והסיעונו, באזיקים על ידינו, אל מטה משטרת מרחב-ירקון. שם הוחזקתי במשך שעות מספר, נלקחה ממני, טביעת-אצבע ונשלחתי, ליומיים מעצר-בית, על....הממם....לא-דבר?

העיקר, שישראל היא "מדינה דמוקראטית"!!! יה רייט, דמוקראטית של התחת!!

מנהיגי-המאבק, הודו לי בחום, על עזרתי הנדיבה וכמעט שלושה שבועות לאחר-מכן, ביום ו' ה-27 באותו חדש, לקחתי חלק בהפגנה נוספת (הפעם מבלי להיעצר), בכיכר רבין ובגורדון. זה כבר היה הסוף (למחרת הפיצות) ובמוצ"ש ה-19 בדצמבר, התקיימה מסיבת-תודה, למאות עצורי-המאבק, בה קיבל, כל אחד ואחת מאיתנו, שי קטן לאות-תודה. זה היה טוב.

אם-כי בטווח הארוך, המאבק, למעשה, נכשל לחלוטין: ממסקנות ועדת וינוגרד, אשר הוקמה בעקבותיו ושהמליצה, אכן, להוריד את שכר-הלימוד למחציתו, לא נותר כמעט דבר (היתה הורדה קטנה – וזהו-זה), ראש-הממשלה דאז, הלא-הוא נתניהו, שוב יושב על הכס וגם חביבו, שר-האוצר דאז יעקב-יעקב (ההוא שהתפטר... ההוא שהתעורר...), שב לכהן בממשלה. ובאשר להשלכת תוצאות-המאבק, על האקדמיה – ראו בהמשך, בדבריי על המאבק הגדול השני והאחרון, זה של אפריל-מאי 2007.

נשוב לחד"ש תל-אביב.

אם-כן, בשלהי 1998, הפכתי – לראשונה בחיי – לקומוניסט אמיתי. תרמה לכך בעיקר העובדה, שמעסיקיי השונים באותה תקופה – כמסעדת "טראס" בדיזינגוף סנטר ("מסעדת-דגים חלבית כשרה למהדרין, בקומה 2 של דיזינגוף סנטר, מול הגשר! עבוד בשטיפת-כלים 68 שעות בשבוע, לרבות מוצ"ש, קבל בתמורה, רק מחצית משכר-המינימום ולא שום זכויות סוציאליות ועוד תגיד תודה!!"), מינימרקט "אפק", בפרישמן פינת שלמה המלך (על שכר-המינימום, זכויות סוציאליות וכיו"ב, גג תחלום בלילה...) ועוד – ניצלוני בצורה מחפירה. לא שלחד"שניקים למיניהם (למעט מספר חברים אישיים שם) היה אכפת במיל, או משהו, כן??? נהפוך-הוא...

אולם, כך או כך – אז עוד האמנתי, שניתן יהיה לרתום אותם, למאבק חברתי משמעותי בתחום זה.

ומלבד-זאת, אז כעתה: ממילא, אין ממש חלופה, למפלגה הדפוקה הזאת, כן??

בערך באותה תקופה, אם-כן, נכנסתי לפעילות די-אינטנסיבית, בחד"ש תל-אביב ובגדה השמאלית (שניים שהם אחד). נבחרתי לוועד-הסניף ועל-פי הצעתי, התחלנו (ינואר 1999) לעמוד, מדי צהרי ששי, בדוכן ליד גינת שנקין.

היתה זו תקופת-הפאר, תקופת-השיא, של רחוב שנקין בכלל ושל הגינה, בפרט. מה שהיום, קיים שם ובשדרות רוטשילד, יחדיו, היה מצומצם ודחוס, כל-כולו, בתוך רחוב שנקין בלבד – כל ההמונים, הממלאים אותו מדי צהרי-ששי, בין מלצ'ט ל"יפים והמיצים" – כי אין: אם לא היית שם, לא היית קיים.

וגינת-שנקין, היתה בירת המילייה שלנו, אז.

ואולם, עקב כל געל-הנפש, ששרר מאז ומעולם בחד"ש ת"א (גם אם לי-עצמי, לקח זמן-מה, על-מנת להבחין בדבר), החלטתי, ב-16 בפברואר, לעזוב את הפעילות שם – ומקץ שמונה ימים בלבד, ב-24 באותו חדש, באתי לראשונה, למשרדי ארגון "פעולה ירוקה" זצ"ל, אשר שכנו אז בשכונת כרם התימנים, מרחק בתים בודדים מן השוק.

היה זה שלושה שבועות, לאחר שהשתתפתי בהפגנה, שערך ארגון זה ברחוב קינג ג'ורג', למען תחבורה ציבורית (וכמובן, גם נגד כביש 6 = כביש הורס-ישראל). אז שמעתי על פגישת "חזית הולכי-הרגל", במשרדי "פעולה" ב-24, באתי אליה ובמשך קרוב לשלושה חדשים, הייתי אחד הפעילים המרכזיים, בארגון "פעולה ירוקה" בכלל וב"חזית הולכי-הרגל" בפרט (למעשה, בזה האחרון, הייתי הפעיל הרציני היחיד). מלבד פעילותה הנפלאה (והיחידה, למרבה-הצער), של "חזית הולכי-הרגל", ביום ג' ה-24 במארס = כאשר העפנו, את כל המכוניות הארורות ההן, מן המדרכה אל הכביש...:-)) אה, זה היה נפלא!!! :-)):-)) – לקחתי חלק פעיל, גם בהפגנות בבננה ביץ' (ביום ו' ה-5 במארס = אולי פעילותה המוצלחת ביותר של "פעולה" באותה תקופה, כי השיגה את מטרתה: כי הבנייה, שתכננו חולדאי ומרעיו בחוף, גם אם לא נמנעה לחלוטין, הרי בכל-זאת צומצמה באופן משמעותי), נגד כביש 6 ועוד, השתתפתי בתכנון פעולות, בהגיית ססמאות ובכתיבת תגובות לעיתונות, ועוד ועוד. גם בדוכנים עמדתי, בפארק הלאומי ואצל גינת שנקין דלעיל.

באותה תקופה, גם תהיתי, למי אצביע – האם בכל-זאת לחד"ש (בכל-זאת, הסכמה אידיאולוגית רחבה יש, חבריי הטובים ביותר, היו שם...)? או שמא, אחזור בכלל למר"צ (לא שהיתה סכנה אמיתית לכך, עם כל ההרס הרב, שזרע בה שריד – ועוד עם החנטריש ההוא אבו-וילן, יוזם חוק שוד-הקרקעות, למען הקיבוצניקים והמושבניקים ונגד שומרי-הטבע ועיירות-הפיתוח...)? או אולי, אבחר לתת צ'אנס, דווקא, למפלגת הנגב? כי בעת ההיא, בהחלט שקלתי ברצינות, לעבור לדרום....קשה להאמין היום, הא? וגם מפלגת "הירוקים", על שני נציגיה אז בעיריית ת"א, בהחלט עשתה רושם חיובי... כלומר, הדס שכנאי עשתה; על פאר ויסנר, מוטב שלא להכביר מלים...

בהיותי חנון מאז ומתמיד, במשך כל שנות-נעוריי, האמנתי באקסיומה: סמים = רע. למעשה, מאז אפריל 1991 – בהיותי בן קצת פחות מ-16 – ולמשך קרוב לשבע שנים, אף סירבתי לגעת, בכל משקה אלכוהולי שהוא, לרבות יין-הקידוש ואילו בכל הנגע, לסמים המוגדרים "אסורים" על-פי החוק, פשוט פתחתי את פי ובלעתי, בצייתנות עיוורת לחלוטין, את כל דברי-הממסד לגביהם: כל הסמים זה רע, אלכוהול זה רע, חשיש זה רע, הרואין זה רע, אל-אס-די זה רע, מריחואנה זה רע, קוקאין זה רע....כך הכל, בלי שום מסננת ומבלי לחשוב לרגע, שאם רק שניים ורבע אחוזים, בערך, ממעשני הגראס לסוגיו, מגיעים לשימוש בסמים קשים באמת, אז אין זה – כטענת אי-אלו כתבים מאותגרי-מתמטיקה ועורכים הזויים במיוחד, מ"מעריב לנוער" של הניינטיז המוקדמות – ש"מי שמשתמש, בסמים 'קלים', קרוב לוודאי, שיעבור לקשים".

הדבר, כמובן, לא הפריע לי לשתות קפה, לאכול שוקולד וכיו"ב. יען כי הייתי חננה קיצונית + אהבל טוטאל.

על-כל-פנים, עם שנסדק, סוף-כל-סוף ונשבר, עקרון ההתנגדות לאלכוהול (ראשית ינואר 1998), החילותי, בשעה טובה ומצויינת, לשאול עצמי גם שאלות, בנגע לכל שאר ה"סמים". ביולי אותה שנה, בבודאפשט, עישנתי גראס איזה פעם~פעמיים אולם עדיין, ממש-ממש לא הייתי בטוח, בנגע לעמדתי בנושא זה. ואולם, בתקופה הנידונה = אביב 1999, שוכנעתי, סוף-כל-סוף ובשעה טובה ומצויינת, שלגליזציית-גראס מוחלטת ומלאה, היא-היא הצעד הנכון, הצודק והנבון מכל. בנגע לבחירות לכנסת, עוד התלבטתי קצת פה ושם – ואולם משהופיעה, באחד מימי חדש אפריל, מודעת-ענק בעיתונות, מטעם ארגון-הטרור "ציונות 2000" (שהיה, כך הסתבר, שלוחה של הרשעות להגברת נזקי-הסמים) ושהסיתה, פשוטו-כמשמעו, לרצח נגד פעילי-הלגליזציה, מיהרתי להתייצב לצידם והצטרפתי, במלוא-העצמה, לפעילות במפלגת "עלה ירוק", אשר רצה אז לכנסת לראשונה.

נראה היה, דווקא, שיש לנו סיכוי; ואולם, בסופו-של-דבר, השגנו רק 34,015 קולות; רובם המוחלט של הסטלנים, בחרו להצביע נגד עצמם למפלגות, אשר תמכו, בפה מלא, בהמשך רדיפתם.

לאחר אותן בחירות, עזבתי את "פעולה" למשך חדשים מספר, כי בשום-פנים-ואופן, לא יכולתי להשלים, עם בחירת מספר פעילים מרכזיים בארגון, להיפגש עם מספר מנהיגים כהניסטיים, מהתנחבלות הטרוריסטים בלב העיר הפלשתינית חברון, ע"מ לשתף עמם פעולה, במאבק נגד כביש 80 ההזוי (כביש מחריב מדבר יהודה). כי לתפיסתי, אז כעתה, ישנן בריתות אסורות, אשר אין זה לגיטימי, אפילו, לשקול.

בצעד, אשר התברר כשגוי במידה יוצאת מן הכלל מבחינת חיי האישיים, שבתי אז להתגורר ברחובות; תרמו לכך, בעיקר, מחירי-השכירות הגבוהים בת"א (אם-כי, אלה היו פרוטות, בהשוואה לטירוף, החולני והמחריד, המשתולל בה כיום). אולם, מרבית חיי הפעילותיים, הוסיפו להתנהל בתל-אביב.

בבחירות 1999, זכתה ש"ס ההומופובית ב-17 מנדטים – הישג חסר-תקדים, אשר מילא את האייאתוללה שלהם, הרבובדיה יוסוף, עזוז – ומילא אותנו, האנשים הבריאים והשפויים, בחרדה לעתיד מדינתנו. ככל אדם שפוי אחר, אשר נכח באותו ערב בתל-אביב רבתי, מיהרתי אף אני, כמובן, לכיכר ובה רקדתי וצעקתי "רק לא ש"ס!! רק לא ש"ס!!" במלוא-גרוני – קריאה אשר – בשונה מדברי דמגוגים שקרניים, פעילי הקשת הגזענית המרוקאית ודומותיה – לא הונעה, ע"י מניעים "גזעניים", כאלה או אחרים, אלא אך ורק, ע"י חוסר-רצון, להישלט בידי מפלגת טאליבאן חשוכה, אשר ראשיה, תמיד קידמו שנאה חולנית, ללהט"בים, לערבים, למהגרי-עבודה ובכלל לכל מי, שאינו הם עצמם.

כי 17 מנדטיה של ש"ס, גברו אף על צירוף 10 מנדטיה של מר"צ + 6 מנדטיה, של "שינוי" החדשה, יחדיו. עד-כדי-כך. יוסי שריד התחייב אז, כזכור, ש"ריד מיי ליפס – מר"צ לא תשב עם ש"ס!" ומייד מיהר לחתום, על ההסכם הקואליציוני, עם הגנראט אהוד ברח – וישב עמה גם-ישב...

עוד ביולי 1994, הכרתי בהיותי דו-מיני. בהדרגה, קיבלתי זאת ובתקופה זו, במאי~יוני 1999, "יצאתי מן הארון" והצהרתי על-עצמי, בגלוי, כבי. התחזקותה של ש"ס, אם-כן, איימה בצורה חמורה גם עליי, אישית – ולפיכך ועקב העובדה, שלא רק במר"צ, אלא גם בחד"ש, לא ממש הראו נכונות להיאבק, בסכנה השחורה (וב"עלה ירוק", במידה שהתקיימה בכלל לאחר כשלונה בבחירות, בכלל לא הבינו, מה הבעיה עם ש"ס!), ב-5 באוגוסט 1999 עשיתי מעשה ובנוסף להצטרפותי, לאגודת הלהט"ב – הצטרפתי גם למפלגת "שינוי".

זמן רב, לא נמשך ה"רומן" המפוקפק הזה – כבר בתוך ששה שבועות, נקעה נפשי מחזירי-"שינוי" ומן הקריאות "קומוניסט? לרק"ח לך, לרק"ח!!" (על משקל: "יהודי? לפלשתינה!!") – והלכתי ל'רק"ח'... כלומר, לחד"ש (שאי-אלו ימניים בהמיים ונבערים, מכנים אותה רק"ח, כשמה אי-אז, בסוף שנות הששים, או בתחילת שנות השבעים....או כה). בתקופה אפלה-במיוחד זו (סוף 1999 ומחציתה הראשונה, של שנת המילניום הארורה 2000 = השנה הרעה, הדוחה והמגעילה ביותר, בתולדות מדינת ישראל, שנת געל-הנפש המרוכז ביותר אי-פעם = שנת שלטון הגנראט אהוד ברח), ניסיתי – ללא-הצלחה – להקים סניף רחובותי לחד"ש (תוך עזרה מינימאלית בלבד מן המפלגה – סיפקו לי דוכן וחומרי-חלוקה, אך לא דבר מעבר לכך), האזנתי להרצאות משמימות על מרקסיזם (הרצאות, אשר תכליתן היחידה, כמובן, היתה להרדים את מאזיניהן... ממש הצטערתי, שלא היה לי טייפ; יכולתי להקליטן ואז, בכל פעם, בה היו לי "דודי-שינה", הייתי מאזין להן – ובוודאי, תוך דקה ושליש גג, היה הסדין נקרע...) ועוד... באביב 2000, כבר הגיעו רמות-המיאוס השמיימה ומספר ארגונים חדשים (ומפוקפקים), דוגמת "תנו לעבוד בכבוד" (אחלה מצע חברתי – עד שמגיעים, לדרישתם המחליאה, לגירוש מהגרי-העבודה... נעלמו בינתיים, לאחר שראשם התמודד, בבחירות 2006, ברשימה מטורללת אחת, עם רע"ש ההזויה ומעריצי יגאל עמיר... "צדק לכל", נדמה לי שנקראו. לא קיבלו כלום, תודה לאלה ונעלמו לחלוטין מהשטח) ו"מאבק סוציאליסטי" (עליהם בהמשך) ארגנו איזו הפגנה, בה עלינו כולנו לירושלים, בקרנבל של צפירות וצעקות. היה סביר – בהחלט אחד ההיי-לייטס, בשנה האיומה-מכל ההיא.

ביוני 2000, לאחר לבטים רבים, עזבתי את חד"ש. כי – באמת, כמה צביעות מבחילה, יכול הבנאדם לבלוע?!?

אולם התקדמתי רבות וכעת, עליי לחזור מעט לאחור, לסתיו 1999.

כי לא רק לחד"ש שבתי אז – אלא גם ל"פעולה". אך ארגון זה, כבר היה מצוי אז בשלבי-גסיסה מתקדמים וכבר הצמיח עליו, עובש רעיל במיוחד: את רוני ערמון וחברו הטוב, דרור רשף. ושניים אלה יזמו, ב"יום ללא-קניות" (יום ו', ה-26 בנובמבר), את "יום ללא-קניות הישראלי". וכיצד אמור היה זה, לבוא לידי-ביטוי? אוה. לשם-כך אמורים היינו, לעמוד בדוכן "פעולה", בכניסה לקניון עזריאלי, הידוע-לשמצה ולחלק לאנשים פליירים, בהם כתוב, פחות או יותר, "היום אל תקנו כלום" (או כה).

כמובן, לאיש מאיתנו הפעילים לא סופר, שבכלל אין לנו רשות לעמוד שם ושבתנאי האישור לדוכן, נכתב במפורש, שההחלטה הסופית, היא בידי הנהלת-הקניון ושעמה, על מיסייה ערמון ה"נכבד" ליצור קשר, במטרה לקבל את אישורה. כל הפרטים הללו נודעו לי, לחלוטין במקרה, באוגוסט 2000. ועל-כל-פנים: מן-הסתם החליטו, שני הנ"ל – אולי גם בעצה אחת, עם ה"מוסקיטר" השלישי, הלא-הוא גיא ווסט (יצור נתעב באופן מיוחד) – שהדבר ישחק, דווקא, לטובתם, אם יהיה שם "בלגן"...

ואכן ואמנם, היה גם-היה שם בלגן – משטרה והכל; ואני האידיוט, שיחקתי לחלוטין לידם, בריבי עם השוטרים את ריבם, של מיסייה רוני ערמון ומרעיו. אני נעצרתי (ורק בנס, שוחררתי בזמן על-מנת לתפוס את האוטובוס האחרון לרחובות – כי היה זה, כאמור, יום ו'), הם הצטיירו, כגורמים ה"מפשרים" וה"ממתנים" (שהתנצלו, כביכול, בפני המשטרה על "חוסר-ההבנה" – והאשימו, בכל השתלשלות-האירועים, אותי – שכל מעשיי שם, היו אך ורק למען "פעולה") ובמקביל סימנו לעצמם וי: היו מעצרים!!

ולאחר זמן, עוד הוסיף דרור רשף ללכלך עליי, בפורומים אינטרנטיים שונים, תוך שהוא מגחך, לעצמו, על האידיוט התמים, ששיחק – לחלוטין – לידיו.

כי זה טיבה, של כל חברה אנושית, שבשעת-גסיסתה, משתלט עליה העובש הרעיל; ראו-נא את התחזקות ביבי, שרון, ש"ס וליברמן, במדינת ישראל הגוועת!!

ואני בוש ונכלם להודות, שאחרי כל זה, עדיין ביולי 2000, עשיתי את המטומטם במעשים – והצטרפתי מחדש, לא רק ל"פעולה" (אשר שכנה אז, כבר, ברחוב קורדוביירו 14, שבשכונת פלורנטין), אלא גם למערכת הבטאון "כאן" = בטאונם של רוני ערמון, דרור רשף וגיא ווסט.

אני נותן צ'אנסים יותר מדי לאנשים, גם לאחר שפגעו בי. זאת, מאז ומתמיד, היתה המחרידה בחולשותיי.

כעת, בקיץ 2000, כבר גססה "פעולה ירוקה" ודהרה, אל עבר הסוף. מרבית בעלי-התפקידים, למעשה, לא תפקדו כלל – הגזברית המעולה, מירה אסאו (מהאנשים היחידים, שבאמת עשו שם משהו), ניסתה להוביל מהלך, של ארגון מחדש (אמצע אוגוסט 2000), אולם לא היו לה שותפים לדבר. אני ניסיתי לסייע, כמיטב-יכולתי, אולם – בסופו-של-דבר, כוחי באותה עת לא היה רב – עשיתי מה שיכולתי וכמוני עוד פעילים, אך עם כשלונו, של המהלך הזה, לא נותרו לה, ל"פעולה", אלא חדשי-חיים מעטים, בלבד.

לפחות, דבר אחד טוב קרה אז:

מספר חדשים לפני-כן, נודע לי על היישוב צורן. והנה, בדיוק באותה עת, פרץ מאבקם, לסילוק אנטנות הקרינה מיישובם, עקב העובדה, שקרינה זו גרמה אצלם, למספר גדול ביותר, של מקרי-סרטן (המאבק באנטנות-הקרינה בצורן: 28.7-13.8.2000). כמובן, מיהרתי לעמוד, לצד אנשי צורן וליטול חלק במאבקם – וזה היה תענוג. פשוט, תענוג צרוף, אשכרה לעבוד עם אנשים, היודעים, כיצד לארגן קמפיין!!

והניצחון, מיהר לבוא. :-)) אני עצמי לא האמנתי, עד כמה מהר הגיע. הניצחון, אשר באמצעותי והודות לי, שותפה בו גם "פעולה ירוקה" – כהישגה הגדול האחרון.

עוד נותר לי לספר כאן, מה אירע לפעילותי ב"כאן" – אם-כן, כבר באוגוסט, כך משמיים בהירים וללא כל סיבה נראית-לעין (או מובנת למוח השפוי), התנפל עליי גיא ווסט, בשצף-קצף וביריקת טוקבק מטורף ממש, אשר כל-כולו קללות וגידופים. לאחר זמן-מה הבנתי, שבכך רק שירת האמסטף, את בעליו רוני ערמון: כי, משבסך-הכל ביקשתי לדעת, מי בעצם מממן אותנו (מי יודע, שלא יתברר, שזה איזשהו אוליגארך עולם תחתון, החפץ להכחיד, באמצעותנו, את יריביו בשוק...) – בחר הנ"ל להסתיר זאת ולהביאני לידי פרישה, בתחושת-בחילה.

הם מאד בעד גילוי נאות ושקיפות, החברהל'ך האלה, מלבד כשהמדובר בהם. הם מאד בעד אנארכיה ושיתוף, כל-עוד פירושם האמיתי הוא: אנארכיה = ביטול המשטר הנוכחי (על-מנת שאיש לא ימנע מהם, לשעבד את כלל בני-האדם לעצמם) ושיתוף (שכל הפעילים *תחתם*, יתמסרו להם וישתפום בכל – שיתוף חד-צדדי, שעל-כן נאמר: מה ששלי שלי – וגם מה ששלך, שלי...).

כי אלה הם הפעילים הירוקים, ה"רדיקאליים" וה"אנארכיסטיים", בכל אשר ישרצו הם.

אלה היו הפעילויות האחרונות, של הימים ההם – בספטמבר 2000, עבדתי בתמלול-קלטות, תרגומים וכיו"ב, אצל החלאה בן-חלאה דוד סומך, מ"סטנוגרמה" – חדש תמים עבדתי אצלו ובסופו, לא קיבלתי דבר ומשדרשתי תשלום – תקפני פיזית וגרשני ממשרדו, בלוויית איומים וקללות. רצו הגורל, אהוד ברח ואריק הה-הה שרון ובדיוק בעת ההיא, הציתו, שני גנראטים ופושעי-מלחמה אלה, מלחמה חדשה באיזור – הנמשכת, למעשה, עד ימינו אלה. בראשית אוקטובר השחור, עוד ניסיתי להוסיף ולעמוד על רגליי – אולם, לאחר ניצולי בידי הארגון הסוציופטי "תנו לחיות לחיות" (אנשים, האוהבים מאד חתולים וכלבים, אמנם, אולם בני-אדם – לא במיוחד), קרסתי כליל והסתגרתי בביתי. והלילה רד.

בפרק הבא: כיצד, לאחר בדיקה קצרה נוספת, של "עלה ירוק" ועוד גופים מספר, שבתי למר"צ וניסיתי, למרבה-הצער ללא-הצלחה, להשיבה לימי-שולה, נסיונותיי עם "אנונימוס", "מאבק סוציאליסטי", "פבזנר" ו"הבית הפתוח" והמשך לבטיי, בין המפלגות השונות, המהוות את הגוש שלנו = גוש השמאל-מרכז.