פנקס-שירותי בשמאל - החלק השלישי 

במשך חדשיים וחצי, הייתי מרוסק כליל.

פריצת מלחמת אינתיפאדת 2 אל-אקצא (או איך שלא נכנה אותה), מזה – והפגיעה האישית החמורה, שחוויתי משנוצלתי בצורה כה נוראה, מזה, ריסקוני לחלוטין ומנעו ממני, כל אפשרות שהיא, להוסיף ולפעול.

משהתאוששתי, "פעולה ירוקה", למעשה, לא היתה עוד בנמצא. בחד"ש, כזכור, קצתי לחלוטין עוד ביוני 2000 (כאשר נקעה נפשי, סופית, בצביעות תמר גוז'נסקי וחבריה) ול"כאן"/"אינדימדיה", כמובן, לא היה לי שום חשק שהוא לחזור עוד; וגם לא להצטרף ל"תעאיוש", שבין מקימיה נמנו גם אנשי רוני ערמון הנ"ל.

אם כן, לאן?

וכך הגעתי, שוב, ל"עלה ירוק". במשך חדשיים, מאמצע דצמבר 2000 עד לאמצע פברואר 2001, פעלתי עמם (עוד היו קשורים אז ל"קבוצת-יצירה" = משרד-פרסום תל-אביבי קטן, עמו עבדו בבחירות 99'; כאשר שנים מספר אחר-כך, הכחיש פעיל "עלה" לשעבר, הסוציופט ערן ורד, בתוקף רב את העובדה, ש"עלה" היו שם עוד בראשית 2001, חשף בכך את העובדה, שבין בחירות 99' לבחירות 2003, לא העלה בדעתו לנקוף אצבע, למען המפלגה...), ניסחתי מכתבים, הגיתי ססמאות, הקלדתי את המצע (שהיה בתוקף, בעיקרו של דבר, מאז ועד לבחירות 2006, כמובן למעט שינויים ספורים, אשר הזמן חייבם) ועוד. מקץ חדשיים, הגעתי סוף-כל-סוף למסקנה, שהמדובר כאן בחבורת חובבים בלתי-רציניים, פניתי לבדוק, את מפלגתו של ח"כ רומן ברונפמן, "הבחירה הדמוקרטית" ולבסוף, במאי 2001, חברתי למר"צ, תוך שאני קורא ל"בחירה הדמוקרטית", ל"עלה ירוק" ול"ירוקים", לחבור כולן אליה, במטרה למנוע אבדן-קולות בבחירות 2003; כידוע, רק רומן ברונפמן ואנשיו, נענו, לבסוף, לקריאה זו.

במרוצת שמונה-עשר החדשים הבאים, אם-כן, פעלתי בעיקר בסניף מר"צ ברחובות – ורוב הזמן, כמובן, גם בסניף רחובות של "שלום עכשיו". למותר לציין, ששימשתי כסמן השמאלי ביותר בשני הגופים הללו כאחד, בהיותי פרו-פלשתיני באופן מוחלט (בעוד שמר"צ, למשל, נעה ימינה במופגן וחבריי לסניף סירבו, למשל, לגנות את הרמטכ"ל דאז שאול מופז ולהגדירו, כראוי, בתור פושע מלחמה).

ולא רק בארגונים פעלתי, אלא גם באופן אישי.

ביוני 2001 נודע לי, כי גורמים דתיים מבקשים לסגור, את בית-הספר "עתיד", של הסיינטולוגים, השוכן במקווה ישראל. כעת, מעודי לא תמכתי בסיינטולוגיה ואין לי שום שמץ של כוונה, להיות סיינטולוג גם להבא – ואולם, בראותי התנכלות שכזו, על רקע שוני באמונה דתית – כמובן, שחובתי המוסרית היתה לתמוך בהם וכך עשיתי. באתי, הענקתי להם מעט ייעוץ ארגוני, הצעתי להם כיווני-פעולה וזהו, מקווה שעזרתי. כי גם דברים קטנים שכאלה, הם חלק מחיי-הפעיל – ואולי, אלה הם המספקים ביותר שבהם.

באופן אישי, היו שנים אלה = 2001 בעיקר, אך גם 2002 – מן השנים הטובות ביותר בחיי; אך כמובן, שמן הבחינה המדינית הכללית, הלך המצב והחמיר. ממשלת שרון-פרס-פואד, הלכה והחריבה, בעיקר את פלשתין, אולם גם את ישראל, ברסקה את החברה הישראלית לרסיסים ובהפכה, את הקיצוניות הימנית=מתנחבלית=מיליטאריסטית=אלימה=פשיסטית, החשוכה והריאקציונית ביותר, למיינסטרים ה"ראוי" וה"הולם".

יגאל עמיר ניצח, אין מה לדבר. וככל שהתקדם, עשור מחריד-מכל זה, ניתן היה להיווכח בכך, ביותר ויותר מישורים – ובמיוחד בשנה הנוכחית (וזאת תמצאו במקומו).

בנובמבר 2002, מכל מקום, קצתי בשחיתות הג'ובים, הדילים והכדאיניקים המבחילה, אשר שטפה אז את המפלגה, שגזל יוסי משולה. באמצע אותו חדש חשתי, כי באו מים עד נפש, נטשתי את מר"צ ולאחר מספר ימים, בראשית חדש דצמבר, בהם בדקתי, שוב, את "עלה ירוק" (והגעתי למסקנה, שכרגיל, מדובר בקרקס אידיוטי ולא במפלגה, הראויה לכבוד כלשהו) – שבתי, בלית-ברירה, לחד"ש.

ואולם, גם שם, אפילו שם, היה אז געל-הנפש בשיאו.

בנקטו קו ערבי לאומני, יותר מאי-פעם קודם או אחר-כך, צירף ח"כ מוחמד ברכה (יו"ר הסיעה) את ח"כ אחמד טיבי (הלא-קומוניסט כלל וכלל!!) לרשימה – לא במקום הרביעי, כפי שאישרה לו מועצת מק"י (שזאת היה עליו, אז, להרוויח ביושר, באמצעות הקולות שיביא), כי-אם בשלישי = דבר, שהביא לדחיקת המועמד לכנסת דב חנין, אל המקום הרביעי. מצביעים תל-אביביים עבריים רבים (יהודים כקומוניסטים, לרבות פעילים ותיקים במפלגה הקומוניסטית) נטשו, בתגובה, את חד"ש ואת תכניתם, להצביע לה ולפעול למענה וכתוצאה מכך, הפך מקום זה ללא-ריאלי – ובבחירות ההן, לראשונה בתולדותיה, היתה חד"ש למפלגה ערבית-נטו, מה שלא אירע מעולם קודם או אחר-כך.

כל זה, אם-כן, היה גרוע דיו – אולם, מה שמנע ממני להצביע למפלגה זו, היה צירוף, של שני דברים:

א' – כמירע המסורת הישראלית, גם בחד"ש, מאז ומתמיד שגשג הנפוטיזם; מטבעה, הלא, זוהי מפלגת-משפחות. ואולם, כאשר את ניהול מטה-הבחירות בתל-אביב, בחרו החד"שניקים להפקיר, בידיה של פושטקית עלובה וחסרת כל ערך, בשם ענבל ארנון = בת אריה ארנון, אשר היחיד ב"כישוריה למשרה" היה: היותה בתו (המפונדרקת) של אביה – הדבר, באמת, הגדיש את הסאה.

ב' – היעדרו המופגן, של ח"כ ברכה דלעיל, ממפגש-תמיכה בקהילת הלהט"ב, כפי-הנראה, על-מנת ש"לא להרגיז" גורמים ערביים שמרניים.

עם כל אחד מאלה בנפרד, אולי עוד יכולתי להתמודד, איכשהו – ולו-גם בקושי רב; אולם, על צירוף שני אלה יחדיו, כבר לא יכולתי לשתוק בשום פנים. פרשתי גם מחד"ש ובתחושת בחילה עזה, מכל מה שהציג את כף-רגלו בבניין הכנסת אי-פעם, הלכתי להצבעתי לדע"ם, האולטרא-סטאליניסטית וחסרת-הסיכוי, לא כל-כך מתוך הסכמה עמם (אם-כי כמובן, הקו הפרו-פלשתיני המוחלט, בו נקטו, בהחלט מצא-חן בעיניי ותאם את השקפותיי) כמו מתוך הידיעה, שממילא לא יכנסו ולפיכך, גם לא יוכלו לבגוד, בהבטחותיהם לי...

כי אין לתאר כלל, את רמת געל-הנפש, ששררה, במערכת הפוליטית הישראלית כולה, בתקופת בחירות 2003. פשוט, יותר גרוע מזה – לא היה ואני מקווה, בכל לבי ומאודי, שלעולם, גם לא יהיה. בררררררר.

אוה כן, באותה תקופה, גם חשבתי להריץ תכנית רדיו, ב"רדיו לעם" של "אינדימדיה" (אין עליי, שוב ושוב נותן צ'אנסים לאנשים – לעזאזל), אולם – עקב תעלולי נעה אבנד – הדבר לא הסתייע – ואולי טוב שכך.

אם-כן, כפי שניתן לצפות, לאחר חורף זה ואירועיו, די-התרחקתי מעשייה פוליטית למשך זמן-מה. גם די נקעה נפשי, מן השמאל האמיתי ומן הערבים למיניהם – כי צביעות, לא יכולתי לסבול מעולם וחד"ש ודע"ם (כמו גם "תעאיוש", "אינדימדיה" ועוד ועוד), כמדומה, עשויות הימנה. במרוצת ששה-עשר החדשים הבאים, עד למאי 2004, די-אימצתי את עמדות האגף המתון במר"צ (על-סף "שינוי" וה"עבודה").

במאי 2003, התקיים מפגש של קבוצת אנשי שמאל, שחפצו להקים יישוב אקולוגי יהודי-ערבי בגליל וכמובן, שהגעתי לשם אף אני, יחד עם חבר טוב שאף הוא, התעניין תמיד ביזמות מסוג זה.

על היזמה המסויימת הזאת, ניצח טיפוס בשם אורי דייויס.

אם אינכם יודעים מי הוא, ראו עצמכם בני-מזל.

כאשר העזתי להעלות הסתייגות ולהביע חשש, בנגע ל(אי-)קבלת להט"בים בחברה הפלשתינית, הוביל הפרסונה תשואות לקריאה "אני פלשתיני וכולנו כאן פלשתינים!!" אז לחשש לעברי מספר הערות הומופוביות וביתר הזמן, סתם, לא נתן לי להתבטא יותר מדי.

כי כך המקובל בחוגים הללו.

אוה, ומלבד זאת, כמובן: אסור לבלבלם עם האמת!!

כיום, אמנם, שבתי זה-מכבר, להיות פרו-פלשתיני – אולם, בשונה מעמדתי הנאיבית, בשנת 2002 למשל, אין עמדתי הנוכחית מבוססת, על הערצת התרבות הערבית, או על אמונה רבה מדי ב"טובה" – אלא, פשוט, גם כל חסרונות הערבים, בשום-פנים-ואופן אינם מצדיקים, את פשעי-ישראל כלפיהם!! זה לחוד וזה לחוד, בדיוק כפי, שגם פשעים, כאלה ואחרים, של יהודים כאלה ואחרים באירופה, אינם יכולים להצדיק, בשום דרך, בשום צורה, בשום מקרה ובשום פנים ואופן, איזשהו מעשה, ממעללי-הנאצים כלפיהם...

זה לחוד וזה לחוד!!

עד כאן בנושא הזה.

בסוף חדש יוני 2003, נודע לי על התחדשות המאבק בצורן (הממשלה, כרגיל, לא כיבדה ההסכמים), אנשי צורן איימו, בנטישת היישוב (ובהקמת "התנחלות" בצומת בני-דרור) ומהר מאד, נסוג השר וניאות לכבד ההסכם, עוד בטרם הספיקותי להגיע אליהם ולהצטרף להפגנה.

הם יודעים לנהל קמפיין, אנשי-צורן האלה. מת עליהם.

בספטמבר, סייעתי ל"אנונימוס" להקים סניף רחובותי – מה שלא היה קל כלל וכלל בהתחשב בעובדה, שמלבדי המדובר היה רק במספר תיכוניסטים לא רציניים, שלא ראו שום בעיה שהיא, למשל, בכך, שאני אעמוד לבדי בדוכן ובאופן כללי, אעשה למענם את כל העבודה כולה; נו, מן-הסתם למדו זאת מהוריהם, כפי שכבר כתבתי, על סימפטום ה"תעשה לנו את העבודה!", של הראש הקטן. תרבות ישראלית במירעה, מה יש לדבר. אה, ראש גדול, איכה!!!!!!!

חוויה אחת טובה מאז היתה, שניצבנו במגרש "מכבי", שבמרכז העיר (אז עדיין לא הפך לגינה) והפגנו נגד ניצול בעלי-חיים לא-אנושיים בקרקס, שהגיע אז לרחובות. בשנה שעברה, ראיתי מודעה על קרקס – והנה, אין בו חיות אחרות, מלבד בני-אדם!! תם הניצול!! סימנתי לעצמי וי.

אני אוהב הצלחות חמודות כאלה.

באותה תקופה, גם ניסיתי לפעול במסגרת "מאבק סוציאליסטי" – ולאחר זמן לא רב, נרתעתי מהם בבחילה. כי "מאבק סוציאליסטי" הוא ארגון, המתנהל ככת מיסטית סגורה, בה דברי-הגורו – הם חוק עליון. שלא נדע מזוועות...

שנים מספר לאחר-מכן, גם התנהגו בצביעות מחליאה, אולם כל דבר – בעתו.

מעט לאחר-מכן, קראתי ספר שכתבה עינת וילף. יצרתי עמה קשר, פגשתיה, שקלתי לפעול למענה ב"עבודה", אולם נרתעתי מכך בזמן. כלומר, היא בסדר גמור; אולם, המפלגה שבחרה לה... שלא נדע. מהמקרים שאתה חושב "מה לעזאזל היא עושה שם?!?"

וכמובן: כל אותה תקופה (עד לפברואר 2004), פעלתי, כרגיל, גם בסניף רחובות, של "שלום עכשיו", יחד עם חבריי.

במאי 2004 – עקב זוועות מתקפתה הטרוריסטית, של מדינת המתנחבלים "ישרא-HELL" על עזה משוללת-ההגנה – שבתי לשמאל הרדיקאלי, ניסיתי לפעול ב"תעאיוש" אולם לא יכולתי שאת, את דרכי-ההתנהלות שם: הם אינם אוהבים, הכרעת-רוב – כי זוהי "כפיית דעת-הרוב על המיעוט", או משהו כזה; אז במקום זאת, הם מקבלים החלטות בקונצנזוס.

חבל רק, שקונצנזוס שכזה, לעולם אינו מושג. אז מה עושים? אוה. פשוט, לאחר שסיימו להתיש הפעילים – בויכוח עקר בן מספר שעות, אשר אינו מוביל לדבר – מחליטים למנות ועדה, בה ישבו שניים~שלושה אנשים – אותם שניים~שלושה, מעניין... – וכלל הפעילים (המותשים) מסמיכים אותה, לקבל הכרעות בשמם...

אחלה דמוקרטיה!! מה, לא?

תודה רבה.

עד כאן לבינתיים. ובפרק הבא: הכל על חוויותיי הפעילותיות בחיפה ("אנונימוס" ו"פבזנר") ובירושלים ("עלה ירוק", "הבית הפתוח", תאי-סטודנטים למיניהם ועוד...). תישארו, יהיה מעניין.