מתחילים מכאן.
לכולם שלום.
עם בוא זמן טיול, אני אוחז בנייר ועט ומעלה בכתובים תחושות והתרשמויות, שבדרך כלל היו עוברות לידי מבלי להשאיר סימן. יש כנראה בתחושת החופש המתלווה לעובדה שאתה מטייל מעיין שינוי מרעננן, פנימי כזה, שמאפשר להביט בדברים שמסביב בעיניים פחות רציניות. פחות חמורות סבר מכפי שאנחנו מודדים את המתרחש ביום יום הרגיל שלנו.
והרי היום, יום כל כך עמוס וטעון ומלחיץ, ויושב לנו על הכתפיים הצרות, וממלא את האוזניים ברעשים הבוקעים מהמכשירים האלקטרוניים שרכשנו כדי להתבדר והפכו לגורם מעייף את העיניים, בתמונות המלוות אותנו בכל מקום שהצבנו טלוויזיה, או הנחנו עיתונים המדפיסים תמונות זוועה לצד פרסומות של תחבושות היגייניות והבטחות כי אישתי תרגיש חופשייה יותר. ובלי דאגות.
אפרופו: אם יש הפליה לרעה ודרושה הפליה מתקנת זה לא לנשים. המופלים הם הגברים. לנו לא מוכרים דבר פרט אולי לביטוח רכב, בהנחה, שכל היום אנחנו עושים תאונות.
עבורנו אין "קונדישינר" לשיער, אין קרם גוף ( אולי קרם נעליים ) אין נייר טואלט ופדים היגייניים, ולא סבונים ושמפו, אנחנו יכולים אפילו לא להתקלח. לאף אחד לא איכפת מאתנו. אנחנו מקסימום מלכלכים את החולצות ומי מכבס - "אריאל". לא. לא אריאל הבחור אלא אבקת "אריאל". לאשתי ממליצים להשתמש באריאל, לא בדני.
אבל, זאת ההקדמה. רקע כללי בלבד.
בהכנה לטיול הזה, למזרח, השקענו הכי הרבה זמן וטלפונים. מתח והרגשת אי ודאות וגם כסף. כמה הרבה כסף, לא יודעים. אם משהו חשב שמחיר כרטיס לטיול זה מחיר ודאי, אז לא נכון. כל אחד והסוכן שלו ולכל סוכן יש מחיר משלו ולך תשווה בין מחירים. חבל על הזמן.
ואחרי הכל, נוסעים. הצטמקנו לקבוצה של פחות מעשרים וזה לא בהכרח לא בסדר. נהפוך הוא. אולי זה בסדר.
נוסעים לבקר עולם שרק בחלומות רחוקים יכולתי לראות עצמי נוסע לשם. והנה באו ימים, והזמנים שכדי לנוע מפה לשם, התקצרו. ומקומות שנמצאו מעבר לאופק הפכו זמינים וניתן להגיע אליהם בקפיצה של שעות. נהדר.! הרגשה טובה של חופש אמיתי, של השג אנושי טכנולוגי אדיר, ושל תזמון. אם לא עכשיו אימתי. חשוב לנוח מהיום יום המתיש גם אם לא באו ימי המשיח .
ולבנים שנשארו בבית מאחור, השארנו ים של בקשות קטנות, חלקם לביצוע מידי, וחלקם לביצוע מתמשך עד שנחזור.
לא. לא תולים תקוות. אבל לפחות ביקשנו כדי שלא יעלבו שלא פנינו אליהם. אז פנינו. ליתר ביטחון נביא אייתנו בדרך חזרה משדה התעופה כמה עציצים חדשים. שיהיה.
את הדרך מהבית ללוד עברנו במשך כשעתיים. כמו מלוד לפרג. או לוינה. לימודי ניסיון, הקדמנו כדי לא לאחר ונמצאנו מקדימים מדי.
הימים ימי האטה. אולם הנוסעים הרוחש אנשים בדרך כלל, ריק. הדלפקים ההומים, עומדים יתומים מנוסעים ועובדים, וההרגשה היא של תחנה גדולה שירדה מנכסיה. . ריק.
ריק בדוכני הדרכונים. ריק בחנויות ה"דיוטי פרי". ואולם ההמתנה לחוזרים, ריק גם כן.
אנחנו נוסעים. את מסלול הבדיקות עברנו בצ'יק. שתינו שוקו חם, וישבנו לנוח לקראת הטיסה הארוכה מתל אביב לביג'ין. תשע ורבע שעות ללא הפסקה. וכמו שאומרים: נעבור גם את זה.
עוד הספקתי לקנות ספר "מסע אל דרום מזרח אסיה", כולל סין, שאמור לעדכן אותנו קצת על המדינה הענקית ואופייה של האוכלוסייה הגדולה המתגוררת באזור רחוק מאתנו. מילירד ו 400 מיליון אנשים. כך אמר יעקב המדריך. מספר שאיננו מבינים אותו ואפילו להגיד אותו צריך להתאמן. אולי זה מספר טלפון. אבל לא.
וכמו שאומרים, הכל יהיה בסדר.
את אנשי הקבוצה, חלקם, זיהינו ממתינים כמונו באולם הנוסעים. בירכנו במנוד ראש, החלפנו מילות ברכה ועוד נספיק בימים שלפנינו להתוודע יותר.
יאללה. לעלות. המטוס נוסע. BYE.
את היום הראשון בסין התחלנו כמובן ברגע שנגעו גלגלי מטוס אל על בטיסה 095 מתל אביב לביג'ין, על מסלול הנחיתה בנמל היעד. נחיתה רכה כמו שרק אל על יודעת לנחות. באמת, בלי ציניות. מחיאות כפיים רפות של נוסעים עייפים שלא מצאו מנוחה במשך 10וחצי שעות הטיסה, ותוך דקות, אחרי המתנה קצרצרה, דרכה רגלינו על הטריטוריה של סין. מי חלם -
מי תיאר לעצמו לפני שנים מעטות בלבד כי יום יבוא ונתגלגל לכאן - מי חלם רק לפני מספר ימים כי בתוך המלחמה הראשונה של המילניום המתפתחת דווקא במקומות בהם עוברים נתיבי הטיסה מתל אביב ל"ביג'ין", תצא קבוצת משוגעים לבלות חופשה בסין - והנה זה קרה.
טיסה על הכאפק. במטוס חצי ריק. התמקמנו בנוחות יחסית. אילנה סידרה לעצמה מיטת "פולמן" למרחקים ארוכים, לאורך 4 מושבים במרכז המטוס, וכולנו שקענו בניסיונות להירדם ולאגור כוח לקראת הימים שעוד לפנינו.
הצוות עשה מלאכתו נאמנה. הגישו לנוסעים שתי ארוחות מלאות, דאגו להגיש שתייה מדי שעה. הקרינו סרטים ויומני בידור, תוכניות מוזיקה בעברית, וגם כאלה שלא הצליחו לעצום עיין, אין סיבה לבוא בתלונות לאל על דווקא.
אל על, מעל ומעבר. הפעם, באמת.
אז נחתנו. מהרגע הראשון, ניתן היה להתרשם: א', ממיעוט הנוסעים. ושתיים, מגודלו, יופיו ונוחיותו של הטרמינל החדש שנחנך לפני כשנה.
יש אומרים כי הטרמינל נבנה בסיגנון של שדה אורלי בפריז. בטוח שנבנה על ידי הסינים עצמם, גם אם נעזרו בתוכניות ואולי יועצים ממדינות אחרות.
ובכלל, חוזרים ומזכירים לנו, כי סין יודעת לייצר לעצמה כל מה שהיא צריכה ועוד מספיקה למלא את השווקים המערביים בתוצרת משלה, במחירים אטרקטיביים גם אם לפעמים האיכות ירודה מהרצוי.
את תהליך "הקליטה" בסין עברנו ב "שלוק" ובלי עיכובים מיותרים ובלי בירוקרטיה. ויזה קולקטיבית. ללא בדיקת מכס. טופס קטן יחסית, ואנחנו בחץ. המזוודות כבר סובבו באולם הכבודה הגדול, שם עבדו שני סרטים מתוך 12 עמדות.
גם המדריך המקומי כבר המתין ביציאה מאולם הנוסעים, ותוך דקות צעדנו לרציפי האוטובוסים שם נפרדנו שוב מהמזוודות הכבדות שעשו דרכם למלון, ואנחנו, באוטובוס תיירים לא גדול, יצאנו העירה. ביקור ראשון ב"ביג'ין". השעה 12 ושלושים בצהרים. הפרש של 6 שעות לעומת השעה בארץ.
נדמה לי שאני כותב אבל לא מפנים. יש קושי להבין את המשמעות האמיתית של קפיצת הדרך שעשינו מרגע שהמראנו מלוד ועד הנחיתה בביג'ין. המתח ואי הודאות שקדמו לנסיעה, הקהו את ההתרגשות שבנסיעה עצמה, אבל אין ספק, שהימצאותנו כאן בסין, בביג'ין, בכיכר "השער לשלום השמימי", היא חוויה אישית שתישאר חרותה בזיכרוננו לעוד ימים רבים.
אמרו לנו כי המדינה "הקטנה" הזאת המשתרעת על שטח שהוא פי 425 פעמים ישראל, מאכלסת מיליארד ושלוש מאות מיליון תושבים. ללא הונג קונג.
בביג'ין, בין 11 ל 13 מיליון תושבים על שטח אורבני שגודלו כגודלה של מדינת בלגיה. למעלה מ 84 אלף קילומטר ריבועיים. אורכה של העיר, 85 קילומטר. היא מוקפת 4 טבעות של כבישים רחבים, במקומות רבים 4 ו 5 מפלסים, עמוסים ושוקקים, אבל נידמה, כי הצפיפות ההולכת וגדלה, עוד טרם הגיעה לשיאה.
לצד ובמקום שכונות עוני מתפוררות נבנים רבי קומות, והעיר משנה פנים מדי יום.
כמו במוסקבה, אין ספק שהקפיטליזם חוגג את ניצחונו האדיר בקרב על האתמול והמחר.
כתובות באנגלית. חנויות ה"מאק דונלד", "קנטאקי", "פיצה-האט", ורבים מהשמות המסמלים את הענקים הרב לאומיים, נחתו כאן וסמליהם המוארים בנאונים צבעוניים, ממלאים את העיר בכל מקום.
אינך צריך להיות מומחה גדול כדי לחוש בפערי המעמדות ההולכים וגדלים, כפי שקרה בשאר מדינות הגוש המזרחי. מעטים מתעשרים מעוד, ורבים עוד יותר, נזרקים אל הרחובות המתמלאים קבצנים והולכי בטל, או מציעים חפצים זולים לתיירים כמונו הבאים לראות את הארץ והעם הבלתי מוכר הזה. תרבות אחרת. אוכל אחר. משהוא אחר מאתנו.
ולצד השינויים הכלכליים המפליגים, עדיין מתנוססים הדגלים האדומים שלא דהו.
תמונתו הגדולה של המנהיג מאו, המתנוססת מעל קיר החומה של "העיר האסורה" הפונה אל הכיכר, האיש המזוהה בתודעה הקולקטיבית עם תקומתה של סין החדשה, מביטה על העוברים ושבים בכיכר הגדולה, וגופתו החנוטה, משגיחה מתוך המוזלאום הממוקם לצדו של בנין אסיפת העם , על ההנהגה העכשווית שמשרדיהם ממוקמים בתוך מתחם "העיר האסורה", שגם בעבר הייתה מעוזם של שליטים כל יכולים.
ים של אנשים סובבים ברחובות העמוסים רכבים מדגמים שונים, והמוני רוכבי אופניים נדחסים בנתיבים הרבים בהמולה שאולי יש בה סדר משלה. אולי.
הרבה שוטרים. אין פשע כבד. ( כך אומרים לנו. ) אומרים שעוד אין זנות. ( אולי יש אבל הם לא יודעים שאנחנו קוראים לזה זנות ) ובסך הכל, מקרינים אוירה של בטחון אישי, דבר שהוא כל כך בעיתי בערים רבות במערב.
המדריך שלנו - עובד משרד התיירות - בחור צעיר דובר אנגלית איטית וברורה, מדקלם בסבלנות בפעם המי יודע כמה, את קורות העיר והארץ, מנסה ללמד אותנו פרק בהיסטוריה של סין, שתחילתה לפני למעלה מ ששת אלפים שנה. הרבה לפני כל סיפור אחר המבקש להיות עתיק יומין.
תרגומו של יעקב המדריך הוא "כמעט" מדויק. כמעט משום, שיעקוב מתרגם את מה שהוא זוכר מתוך מה שאמר קודמו, מוסיף את אשר רצה בעצמו להגיד, וחוזר ומפרט תוך כדי, הנחיות לעתיד להתרחש בטיול. שיטה של "לדפוק בראש עד שייקלט".
ובינתיים, הכל בגבול הציפיות פלוס.
בערב יצאנו כולנו לארוחת ערב חצי חגיגית. טרפנו כמה ברווזי פקין במסעדה מכובדת והתוודינו לסגנון אכילה לא מוכר לנו.
פלטה זכוכית מסתובבת במרכזו של שולחן מותאם ל - 10 סועדים. על הפלטה מניחים מנות שונות וכל אחד מהסועדים "גורף" לעצמו לתוך צלוחית בגודל של תחתית ספל קפה קטן, מהמטעמים השונים תוך התחשבות שצריך להספיק לכולם. אין תוספת. וזאת הסיבה שזה הרבה יותר דומה לטכס של טעימה קולקטיבית מאשר ארוחה של ממש לרעבים כרוניים עם ציפיות שבאו מארץ הקודש.
אכלנו. שתינו תה. התכבדנו בכוס שתייה לפי בחירה, וחזרנו לבית המלון שבעים ( לא מלאים ) עייפים, ומרוצים מהקורות ביום הראשון שלנו ב"ביג'ין".
עם אילנה, הספקנו לטייל בשעות אחר הצהרים במרכזי הקניות החדשים והחדיש שבקרבת המלון שלנו.
מהמם. והרי ברור שכדי לספק צורכיהם של 13 מיליון תושבים, צריכים מרכזים גדולים. והם באמת גדולים ועמוסים בכל טוב. מה שחסר להמונים, זה כסף כדי לקנות.
נידמה אבל, כי השכבה המסוגלת לשלם ולקנות, גם אם היא צרה ואולי קטנה, גדולה מספיק כדי לתמוך בשינויים המתרחשים בכלכלת הצריכה ההולכת וגדלה. ומי לא רוצה למכור ל מיליארד אנשים - כולם! וכולם פה.
חזרנו למלון. קיבלנו לידינו את התמונה הקבוצתית הראשונה שצילם צלם מקצועי על רקע שער הכניסה לעיר האסורה, והתפזרנו לחדרים למנוחת לילה ראשון בסין לקראת התוכנית העמוסה המובטחת לנו מחר.
לילה טוב.......... עוד נחזור לספר.
דני.
דני פלד - ניר יצחק
