דפנה והעוגיות- מה שרצינו
האלבום השני של "דפנה והעוגיות" הוא אלבום תאטרלי ושנון שעוסק רובו ככולו במאבק בין המינים. הסולנית והיוצרת העיקרית בלהקה, דפנה קינן, מספקת אמירות חותכות על מערכות יחסים שלא משאירות ספק בקשר לדעתה עליהן כגון: "כשאת עוברת אני מרים את הרגל שתפלי" מתוך "כשלון" ו"יש צדדים שקשה לראות כשמורידים אותך על הברכיים" מתוך שיר הנושא.
מדובר באלבום קצר ומגובש,אלבום בוטיק אם תרצה,שנע בין מוסיקה קברטית לקאנטרי רוק. האמירה היא אמירה נשית מודעת מאד לעצמה ולרוב,אסרטיבית ויצירתית.
שיר הפתיחה "אין לנצח", בניחוח ג'אזי ,מכריז מיד על חוסר האמונה במערכות יחסים עם שורה כמו "וזה בטח אני שהלכתי ואתה שנשארת", גם ב"תודה רבה" מחכה קינן להודעת פיוס שכנראה לא תגיע.
אציין שני שירים בולטים נוספים,אחד בחריגותו באלבום ואחד במקוריותו: "כל הסרטים בעולם" הוא לכאורה שיר רך,אוהב ואינטימי אבל עם שורה כמו "קחי את כל השמיכה שלי גם אם יהיה לי קר" איני יודע עד כמה קינן בהגשה צינית, אולי בהשראת שרון בן עזר, אכן מאמינה,גם בשיר הזה,באינטימיות. "קח אותה" הוא מעין תשובה משעשעת לאחד מהסימבולים הגבריים ביותר של המוסיקה הישראלית- "קח לך אשה" של איינשטיין וחנוך- "הבירה כבר בכרס ואם נמאס לך מפרס אז קח אותה", שרה קינן, וזה הופך את השיר הקאנוני למעורר מחשבה..
זהו אלבום מהודק,נשי מאד ומעורר מחשבה.
בארבע (וחצי) מלים:עברו את מחסום האלבום השני.
