בקרוב אצלך 

ישנם מספר רגעים בחיים שכולם מחכים להם. כולם מחכים לעלות לכיתה א', כולם מחכים לסיים את יב', כולם מחכים להשתחרר מהצבא, ובכל יום ראשון, כולם מחכים ליום שבת. אבל יש משפט אחד שאף אחד לא מחכה לו, "בקרוב אצלך". לפני כשבוע וחצי שמתי פעמי עם הלביאה אל חתונה אליה הוזמנו. לא חשבתי מימי כי יום אחד אצטרך לשמוע את המשפט הזה, על אחת כמה וכמה לא חשבתי שהמשפט הזה יגזול ממני זמן מחשבה, אבל כאשר הישירו אלי מבט ואמרו "בקרוב אצלך", הבנתי שנשארתי הנכד האחרון. הבנתי שפתאום מישהו הפך שעון חול סוציולוגי ומעתה אהיה תחת זכוכית מגדלת של סביבה צופה כי בעשור הקרוב עלי לדווח על חתונה.

מאז ומתמיד שמעתי את הדיונים של נשואים ותיקים וטריים אודות מציאת הבת זוג: "אתה כבר תדע" כולם אומרים ומשאירים בי תהיות רבות. איך אדע שאכן מצאתי את האחת? מה אמורים להרגיש? האם רגשות קיימים הם לא ערובה מספיק טובה כדי לדעת? או שמה יש משפט מסוים שצריך לשמוע? אולי יש משפט או מוטו שצריך להבין אותו ואז מקבלים התר נפשי להתמסד?

לפעמים אני תוהה איך אני יכול להיות בטוח שאכן אני אהיה מוכן לחתונה, שהרי היא לא שונה משום התחייבות שנתתי כעת ללביאה שאהיה לצידה בכל מצב וסיטואציה, לא שונה משום רגשות-שביטוי-מילולי-רק-יוריד-מערכן, ובכל זאת, איך יודעים שבאמת מוכנים לחתונה?

אולי הפחד מגירושים הוא גדול יותר מפחד הבחירה הלא נכונה. אולי הפחד מהתחייבות לעולמי עולמים הוא הפחד הגדול, שהרי לפני כל התחייבות לחברה סלולארית אני חושש, אז שלא אחשוש ממחויבות למיסוד יחסים לכל חיי? כל כך הרבה פחדים וכל כך הרבה חששות ונכון שיש עוד זמן עד אשר ה"בקרוב אצלך" יראה אור אמיתי, אך בכל זאת, אין זה אומר שיום אחד הוא לא יופיע, והשאלה היא כיצד.

החלטתי לעשות רשימה קטנה בראש של מה אני רוצה להרגיש כדי לדעת שמצאתי את הנכונה: אני רוצה להרגיש שאני אוהב אותה בבוקר. אני רוצה להתעורר באמצע הלילה ולהרגיש את אותה ההרגשה. אני רוצה לדעת שבסופו של כל ריב יש חיבוק ונשיקה ולא פחד שהינה זה נגמר. אני רוצה להרגיש כי היא שלי ולא משנה מה יהיה, גם אם לפעמים אחשוב אולי עוד רגע היא הולכת, אדע שאין זה הגיוני. אני רוצה לדעת שהיא מעריצה את האינטליגנציה שלי. לדעת שהיא אוהבת את המחשבות המוזרות שלי. לדעת שהיא מביטה בעייני ויודעת מה אני חושב. אני רוצה לדעת כי היא רוצה שאחשוב עליה. אני רוצה להרגיש שהיא חושבת עלי. אני רוצה שהיא תחייך כשהיא מביטה אלי גם אם עצוב לה. ויותר מהכול, אני רוצה שהיא תאמין בי, תאמין שיש כזה דבר אנחנו.

צפיתי בתוכנית טלוויזיה בה נאם אדם אשר אמר כי הוא מצטער על דבר אחד: על הוריו זיכרונם לברכה שלא נמצאים לראות אותו, ועל אשתו שלא נמצאת על-ידו. ואולי זוהי הבת-זוג לעולמי עולמים. אותה אחת שתרצה אותה לצידך בכל הרגעים בחייך, הן המאושרים יותר והן המאושרים פחות. שהרי אם היא נמצאת לידך בכל רגע, הם לא יכולים להיות עצובים.

כל החיים ידעתי שהיום הזה יגיע. היום בו אשמע שאני הבא בתור. בדיוק ברגע שהפה נפתח ואני צופה את השאלה הזו עולה בפעם השנייה, אני צועק 'עצור', להמתין עוד רגע. אני מביט לימין ורואה במוחי זוג שהתחתן בגיל ה-30 אחרי שניצל את שנות ה-20 להתבוללות עצמית. אני מביט לשמאל ורואה זוג צעיר באזור אמצע ה-20, נשוי באושר כי החליט שלא צריך להיות בן 30 עם עבודה קבועה ומוכנות לילד. ומצד שני, הגיל לא באמת משנה, כנראה, מה שמשנה זו ההרגשה.

אני נוהג לקחת סיכונים בחיים. לא גדולים, אבל משמעותיים. סביר להניח כי אשמע עוד מספר פעמים את השאלההתראההודעה, "בקרוב אצלך". נכון לרגע זה אני מעדיף לחשוב כי "בקרוב" הוא מינוח צבאי לשינויים מתרחשים, כלומר שנים. גם אם אני הנכד האחרון, גם אם הגעתי לגיל שהנושא נהיה אקטואלי יותר מתמיד, אני חושב שהתשובה הנכונה ביותר שאוכל לתת תהיה זהה לשאלה שלי מתי מרגישים מוכנים: "כשאהיה מוכן, אתם תדעו".


לקריאת כתבות נוספות של הכותב: http://www.israblog.co.il/erezs