אם הייתי רוטשילד או בגרסת המאה ה-21- לו הייתי ביל גייטס 

אם הייתי גייטס, הייתי בכל צחצוח וצחצוח של השיניים, משתמש
במברשת חדשה... חשמלית... ובאשר לצחצוח הנעליים, הייתי מתלבט...
בין רכישת האימפריות- ראלף לורן ולה קוסט...


אם הייתי גייטס, הייתי 'מגיע לעבודה' ב-12 בצהריים, 'ויוצא בטיסה' בשתיים...
לשיט רומנטי ולארוחת ערב במסעדה... 'איטלקית'...


אם הייתי גייטס, 'הייתי מורח את הזמן'- על הסנדביץ' של ארוחת הבוקר, עד-
לצהריים... ואז, נוסע 'לחופשה מטורפת באירופה' עם צ'בי צ'ייס, למשך חודשיים...


אם הייתי גייטס, הייתי מתחתן?... אולי, ואם כן... מעניין 'לשד מי',
הייתי ניצב היום?... מתי והכיצד הייתי מזד(ק)ן?... ועד מתי הייתי מושך?...
את גיל העמידה... בראש... בראש... במלחמת- 'הכתר והקתטר'...


אם הייתי גייטס, הייתי נכנס לחנות מפעל של שוקולדים בשוויצריה...
'מפזר כמה משפטים סתומים'... ובחצי חיוך- 'פשוט קונה ת'מוכרת'...


אם הייתי גייטס, הייתי פותח נגריה... רק לבדיחות קרש...
(בדיוק מסיבה זו, כרגע שונה שמי לאיל נגר....)

אם הייתי גייטס בביתי הפרטי, לא הייתי צריך תמיד לומר את המילה
האחרונה... "כן אשתי היקרה", תחת השולחן, חרש... ולו, מין הסיבה-
הכול כך פשוטה, שבכסף שהיה לי הייתי מוצא- 'הרבה יותר- אישה
זולה... בהרבה פחות- יוקר מחייה, לחץ דם, סוכרת וכאב ראש...'


כשתחת, לחלום על לוטו... ותחת... ועוד- תחת ועוד אחד- ועוד אלף...
הלוטו וכל המכובדים- אנ"ל(י)... לא היו מפסיקים לחלום- עליי...


אם הייתי גייטס, היה לי קאדילק מוזמן- חדשני, לכל אחד מימות- העשור הקרוב...

וחליפה שונה, ממשי טהור- לכל שעה...


אם הייתי גייטס, הייתי מוכן להיות: גמד, ממושקף, קירח, חצי-אילם,
עילג, חיוור, עיוור, גיבן ואולי... פיסח...


כשהייתי הופך: עייף, רעב, צמא או סתם זקוק לחיטוב ועיצוב שרירייי, 'השתלת
ברגים- בגופי ובנפשי'... הייתי בסה"כ מרים טלפון ל'רמבו' או לשוורצנגר...
שיעשו זאת הם, במקומי...


כשהייתי זקוק לאנרגיה: לאהוב ולהמשיך להילחם עבור המשך צמיחתי ושגשוגי -
בעולם, הייתי מתקשר "לשרינק האישי שלי"... שמזה כעשרים שנה, לא מבין,
איך 'ראש', יכול להיות כ"כ מכווץ?... אך, בלית ברירה ממשיך לספר לי
את אותן: המעשיות וסיפוריי הסבתא המרגיעים בנוגע לקסמי האישי,
לחיי ולעתידי... שמא, לא תתכווץ חס וחלילה משכורתו...
ואז יצטרך חלילה וחס, 'לשחק בבלוקבאסטר'- לצד אשתו, 'הכוכבת הנופלת',
משכבר הימים- 'הפרה המשוגעת': "מותק העגלים והעטינים- התכווצו..."


הייתי מבקש מהמשרתת שלי, שתשיר בכל לילה- 'שיר הרס', עבור גוזליי...
צלם מצלמי, בשר מבשרי- אשר רואים בכל לילה לפני השינה את עיניי-
אביהם, המחייכות ברוך ובאהבה אדירה- רק אליהם... בלא היכולת לשער
בנפשם, שהתמונה המחייכת לעברם מעל גביי הקיר... הינה בת התקופה בה
הייתי: 'יפה- נפש ואמיץ, צעיר- חסר מנוח, מהיר- וכלל לא עצבני'...
לעין ערוך מהיום...


וכשהיה לי רע ומר בלב, הייתי בדיוק כמו: 'דודו- טס(ה)... ופיטר עם
הפן- המחרפן'... 'עף לי' משלל בעיותיי: הקיומיות, העסקיות, הבריאותיות-
הפיזיולוגיות, המנטאליות- התקשורתיות- האמוציונאליות- אישיות...
אל האופק המפציע אשר- 'באי- השקט הבודד'... הלא הוא לא אחר מאשר-
"אי המטמון ושבעת הגמדים..." שם הייתי פוגש חברים ומכרים לרוב,
כדוגמת: "הדובון לא-לא, פינוקיו מלווה בשמשון וביובב השובב
ובמי אם לא, במרקו?... 'שעד עצב- היום הזה', עדיין מחפש... ולא כל
כך מוצא... "יד שתנענע אותו... ואת האמא שלו, באותה עריסת קרקס-
הוונדר- לנד, שלו ושל בת זוגתו- וונדר- וומן, הידועה בשמה הנפוץ,
טרם נישואיה- "עליזה הנרקומנית הדיכאונית- בארץ התלאות..."
המלא בחלאות...


-**-**-**-**-**-**-**-**-**-**-**-**-**-**-**-**-**-**-**-**-**-**-


למען האמת, כשאני חושב על כך: "מזל גדול בעצב, אופס... בבצע,
אופס... בצבע- הכתום, 'שאני, תמיד נשאר- עני'.................."