עוד בטרם אכתוב מה שחווינו היום, יש כמה דברים שטרם רשמתי על אתמול. ולא משום שיש לדברים שלא כתבתי ערך היסטורי לניתוח המצב של מדינת סין, אלא למען הזיכרונות הקטנים הנותנים את הטעם ובונים את ההתרשמויות האישיות החזקות הנשארות בזיכרון ומשמשות חומר לסיפורים הקטנים שאנחנו מספרים למתעניינים, באשר חווינו בטיול הזה.
במרכז הקניות החדש של "ביג'ין", שם נכנסנו לבקר הרגשנו מסתובבים במחסן מזון ענק. מסודר, ללא רבב, שפע וגיוון, באריזות סגורות, ורק בדוכני הירקות הפתוחים אפשר למצוא תוצרת במאגר, מסודרת בתפזורת לרשות הקונים.
קמח וגרעינים, תבלינים ובקבוקי חלב מאבקה, שוקולד וסוכריות וכל שיעלה על הדעת, ועוד קצת.
בפינת האפייה, איש טוחן גרעינים. על באמת. בין שתי אבני רחיים אותם הוא מסובב זה על גבי זה, ונערה צעירה, מזינה את האבנים בגרעינים. קיבלו אותנו בחיוך, נתנו לנו לטעום ושמחו שנצלם אותם.
באולם המאפיה, מכינים בצקים אטריות ולחמניות לעיני הקונים והעוברים היכולים לראות את הנעשה דרך החלונות השקופים התוחמים את אזור העבודה מאזור הקניות.
נעליים רבותיי. נעליים. חנויות נעליים זו ליד זו המוכרות שמות מוכרים לכל מטייל מתחיל באירופה. איטלקיים וצרפתיים וספרדיים וכמובן אמריקאיים. הרבה שמות אמריקאיים הגיעו לכאן. לשוק הגדול ביותר בעולם הנמצא רק בראשית הצטיידותו. השוק שעתיד להניע את גלגלי הייצור של השנים הקרובות ואת שווקי ההון העתידי.
ובמקומות בהם עברנו, בפנים החנויות וברחובות, סך הכל נקי. באמת נקי. אפשר היה לצפות שהמוני אדם יפזרו הרבה לכלוך, ואחרי הכל, נקי מעל הסביר.
ליד הדוכנים הרבים סובבות צעירות לבושות לבוש אחיד בגזרתו ובצבעו, נושאות תו זיהוי ומוכנות לעזור לכל קונה פוטנציאלי שמגלה עניין.
הרבה לבושי מדים. החל בשוטרים, סדרנים, גובי חניה, וסתם עומדים בפתחי חנויות ומלונות ומסעדות מזמינים את העוברים להיכנס.
אז טיילנו, ראינו התרשמנו וכנראה נחזור להשלמת החסר.
וחזרה ללוח הזמן האמיתי. בשעה 8 ושלושים בדיוק, יצאנו לדרך מ"ביג'ין" צפונה לביקור בשני יעדים חשובים: קיברי המלאכים של שושלת "מינג". אחת מ 13 השושלות המפורסמות ולאו דווקא המפורסמת ביותר. ובהמשך, נגיע לחומה הסינית המפורסמת שנבנתה כמגן לאורך 6200 קילומטר במטרה למנוע פלישה של אויבים מהצפון, משימה שנכשלה וגינגיס חאן נכנס לסין וכבש שטחים נרחבים.
מהחדר במלון, מביטים על העיר ככל שהדבר אפשרי. מתחת לחלון החדר ממש, רועשים המוני ילדים בכניסה של בית ספר. ברקע, צפירות רכבת היוצאת מהתחנה, ורעש מכוניות ברחוב ראשי ובצומת עמוסה.
אחרי ארוחת בוקר מלאה וטובה, יצאנו לדרך. כבישים עמוסים מכוניות ושיירות של רוכבי אופניים.
נסענו כשעה עד מקום קבורתם של שליטי השושלת. מהדרך הראשית, הסימון דל וצריך להתכוון כדי לקלוע.
לאורך של כ קילומטר, מתמשכת הדרך האחרונה - "דרך הרוחות" - עליה הובילו את השליטים הנערצים בדרכם האחרונה, ולאורכה חילקו כבוד אחרון, למי שנחשבו כי בניהם של אלוהים עצמו.
משני צידי הדרך - "דרך הרוחות", כך שמה - עליה צעדו נושאי הארון והמלווים, פסלי אבן של בעלי חיים בתנוחות שונות, חלקם עומדים חלקם כורעות ברך, ממוקמות בין עצי ערבה בוכייה במיטב הדרם.
שלווה. שלווה של ממש.
את השקט הפסטורלי משבשות קולותיהם הצורמים של המוכרות שליד דוכני המזכרות והפירות, המבקשות למשוך תשומת לבם של המבקרים. כמו לול של תרנגולות. מין קרקור רצוף וצורמני, תערובת של קולות מוזרים שלא דומים לשום שפה שהאוזן שלי רגילה לשמוע, אבל, איני שוכח שאני כאן האורח ובכל זאת, הרבה יותר אנשים מדברים סינית מאשר עברית.
להערכתו של המדריך - הכל יודע - , אולי 10 סינים סיימו את לימודי הקתדרה המיוחדת לשפה העברית שליד בית הספר לשפות של אוניברסיטת ביג'ין.
אז כמו שאפשר לתאר, המשכנו לבקר בתחום אזור הקבורה, להצטלם ליד הפסל הענק של מי שהיה השליט השלישי מבין 16 השליטים, ורק 13 מהם נקברו בעמק הזה, המשתרע על כ 120 קילומטר מרובעים. זה לא נורא. הרי איננו יודעים להעריך כמה זה 120 קילומטר מרובע. יש לי תחושה שזה הרבה.
צילמנו. והצטלמנו. ומה שלא ניתן לתאר במילים ישלימו התמונות בוידאו, או כאלה שנדפיס במיוחד.
והמשכנו באוטובוס.
נסיעה של כ חצי שעה. כדי להגיע לשער הכניסה של החומה הסינית המפורסמת.
אי אפשר שלא לעצור נשימה מול התמונה הנפרשת לפניך, אל כל כיוון שאתה מפנה מבט.
חומה אדירה בגודלה ובאורכה. במבני השמירה. בחרירי היורים ובמדרכות ההליכה. במדרגות ובשיפועים שנסללו בידיים לפני למעלה מ 500 ו600 שנה בידי בני אנוש, שחלקם ידעו בחייהם רק את החומה.
כמו במקומות אחרים, המוני אלמונים בנו למען שליט נערץ אחד, ורק שמו בלבד עבר מדור לדור. וכל האחרים, אלמונים.
עלינו במדרגות, וירדנו. לא עד הכי גבוה. עד המקום שהולכים הרבים ולא המעטים. והתנשפנו באמת. אבל הרי לא באנו לרשום שיאים וגם לא להיגמר עם החומה. באנו להתרשם מהחומה ולהמשיך בטיול.
ומשהו מיוחד. מקורי. אחרי הפטנט של מכנסי הילדים, עם החור בטוסיק כתחליף לטיטולים וכדי שיוכלו לעשות את צרכיהם מהר ולא יצטרכו להוריד מכנסיים, לפעמים אין זמן להוריד את המכנסיים, ראינו לאורך קירות החומה, בקטע שצריך לעלות לשם כמה עשרות מדרגות, שרשרת חוליות ועליה תלויים מאות מנעולים נושאים סרט אדום. אומרים לנו, כי השתרשה מסורת, שזוגות שזה עתה התחתנו, מגיעים אל החומה, מצטלמים, עולים למקום הזה וביחד, נועלים מנעול על השרשרת .......... וזורקים את המפתחות - אות לקשר שלא יפתח לעולם.
והליצנים אומרים, כי האוסף את המפתחות, היה מרוויח הון, אילו שמר אותם, ומציע אותם למבקשים לקבל אותם חזרה - לא עלינו.
על פי הסטטיסטיקה אצלנו, יותר מ 50% היו באים לקנות את המפתחות.
ונסענו למפעל, שם גם חנות המפעל המייצר "קונסונט".. כדי נחושת מצופים גלזורות ציבעוניות.
בנות. הרבה בנות, שקועות בהדבקת פיסות נחושת על גבי כדי נחושת. אחרות ממלאות את החללים בצבעי גלזורה מיוחדת, ובטמפרטורות גבוהות, בתהליך מתמשך, נוצרים כדים ועבודות שכובשות את העין ביופיים. והמחירים בהתאם.
הדגש כאן על עבודת הידיים המושקעת. על המאמץ האנושי המתוגמל במשורה. על תנאי עבודה מינימליים. זאת סין. סין שטרם למדה אבטלה המונית מהי.
בשעה חמש אחר הצהרים, התקפלנו, נוסעים חזרה למלון.
תנועה צפופה. את המרחק הקטן יחסית נסענו במשך שעה, זוחלים במהירות של קילומטר לשעה. יותר גרוע מתל אביב כשזה גרוע.
בשש ושלושים עצרנו בפתח המלון. העלינו חפצים, שטפנו פנים וירדנו כדי לטייל ביחד במרכז המסחרי החדש של "ביג'ין", אותו ביקרנו אנחנו - אילנה ואני - עוד אתמול בערב.
חזרנו רגלי. שתינו קפה עם השכנים, חיממנו מרק "דה שופרא". חיסלנו אפרסק בגודל של מלון, כתבנו מה שכתבנו, התקלחנו ו.. אודרוב לישון.
להת... מחר. מחר שבת
דני פלד - ניר יצחק - כותב להנאתו.
