ההבחנה בין סוחר בניירות ערך למשקיע 

מאמר בנושא:

"ההבחנה בין סוחר בניירות ערך למשקיע"

דיני המס מבחינים בין הכנסה "פרותית" לבין הכנסה "הונית". מקובל  להבחין בין השניים בעזרת המטפורה של "עץ ופרות". מקור ההכנסה הוא העץ אשר יש לו פוטנציאל להניב פרות באופן חוזר ונשנה, ופרות אלו, הם ההכנסה מהמקור. לעומת הכנסה זו, הכנסה ממכירת העץ עצמו, כלומר מכירת מקור ההכנסה, היא "הכנסה הונית". פקודת מס הכנסה מבחינה בין הכנסות פרותיות שונות ובעיקר בין הכנסה אקטיבית שמקורה בעסק או במשלח יד[1], לבין הכנסה פסיבית שהיא תשואה על ההון, כגון ריבית ודיבידנד[2].

להבחנה בין הכנסה הונית לבין הכנסה עסקית יש חשיבות בעיקר בשני היבטים עיקריים: שיעורי המס והאפשרות לקזז הפסדים. בשנת 2004 פירסמה נציבות מס הכנסה הנחיות חדשות לסיווג פעילות בשוק ההון הנחיות המתיימרות לקבוע אימתי תיחשב ההכנסה מני"ע כהכנסה הונית עליה חלים שיעורי מס מופחתים ( 10% 15% או 25% ), ואימתי תיחשב ההכנסה כהכנסה פירותית עליה יחול שיעור המס הרגיל של הנישום ( 49% ליחיד או 35% לחברה)[3]. ההיבט השני בא לידי ביטוי בתחום של ניכוי הוצאות וקיזוז הפסדים, כאשר אפשרות ניכוי הוצאות וקיזוז הפסדים בעסק היא נוחה הרבה יותר מאשר לגבי פעילות המסווגת כפעילות הונית.

פרטים וגופים שונים השוקלים רכישת ניירות ערך, מתחבטים בשאלה אם קיימת אפשרות שייתבעו לשלם מס על רווחים הנובעים ממימוש ניירות הערך. השאלה היא אם לצורך פקודת מס הכנסה ייחשב מבצע העסקאות כ"סוחר" ואז העסקאות תיחשבנה כבעלות אופי מסחרי והוא יהיה חייב במס על עסק, או שמא ייחשב כמשקיע המבצע פעילות הונית וימוסה בהתאם לכך.  

הפסיקה גיבשה מבחנים אחדים המשמשים לצורך ההבחנה בין הכנסה הונית לבין הכנסה פרותית. בתחילת הדרך שימשו המבחנים להבחנה בין פעילות עסקית לבין פעילות שמטרתה השקעה גרידא, וכן להבחנה בין הכנסה פרותית לבין הכנסה הונית, בהתאמה, בעיקר בהקשר של נכסי נדל"ן ומקרקעין[4]. כאשר יישמו בתי המשפט מבחנים אלו לתחום של שוק ההון, נמתחה על כך ביקורת[5]  והובעה הדעה כי המבחנים שהופעלו לעניין נכסי מקרקעין אינם תמיד מתאימים לבדיקת פעולות בניירות ערך, וכי יש להתאים את המבחנים לשוק שמדובר בו[6].

להלן אנתח את המבחנים המקובלים להבחנה בין הכנסה עסקית להכנסה הונית ואתמקד בשוק ההון. בניתוח אסתייע בפסיקה שנכתבה בעניין ולא רק בפסקי הדין "ברנר" ו"מזרחי" אלא בפסקי דין נוספים כגון "מגיד" ו"חזן" וכן בספרות שנכתבה אודות סוגיה זו. למרות היריעה הצרה של עבודה זו בחנתי את הפסיקה בקנדה העוסקת באותה סוגיה בדיוק וזאת כיוון שמצאתי קווים משותפים בין הפסיקה בקנדה לפסיקה בישראל.

להלן המבחנים המקובלים:

 טיב הנכס או אופי הנכס: במסגרת מבחן זה נבדקים טיבו ואופיו של הנכס כנכס להשקעה לטווח ארוך או כנכס למסחר שוטף[7].  בעניין מזרחי נאמר שאם מדובר במניות, לא ניתן לקבוע מסמרות באילו נסיבות ניתן לראות בפעולה בהן פעולה שטיבה מסחרי. הכול תלוי בנסיבות העניין ובכוונות הנישום. מקרה אחד שבו ניירות ערך יהוו נכס בעל אופי "עסקי" הוא כאשר הם מוחזקים בידי מי שההשקעה בניירות ערך, רכישתם ומימושם מהווה חלק מעסקו הרגיל, כגון בנק או חברת ביטוח[8]. מניות ספקולטיביות מצביעות על כיוון עסקי כאשר הן מהוות את המרכיב העיקרי בתיק ההשקעות וכאשר מדובר בהשקעות לטווח קצר. כך למשל, נקבע בפס"ד ברנר נקבע כי עסקאות עתידיות הן באופיין עסקאות ספקולטיביות, שהסיכון ואי הוודאות מהווים מרכיב אינהרנטי בהן. הכנסה מעסקה עתידית המיועדת להגן על השקעה הונית בני"ע שאינה מגיעה לכדי עסק (גידור סיכונים) תיחשב הכנסה הונית. כמו כן, ניירות ערך יכולים "לשנות אופיים" וייחשבו כנכס "עסקי" כאשר הפעילות בהם לובשת צורה של עסק ממש, עקב תדירות הפעילות בהם, היקף העסקאות והאופי הספקולטיבי של ניירות הערך.

 תדירות העסקאות או הפעולות: פעילות עסקית מאופיינת בתדירות עסקאות גבוהה. בענין זיס נ' פקיד השומה[9] נאמר: "מספר רב יותר של עיסקות מסחריות קובע את מעמדו של האיש כסוחר". בעניין אסל נאמר: "ישנם נכסי הון שהתדירות בהעברתם מיד ליד היא עצמה מצביעה בהיעדר הסבר סביר אחר על ניהול עסק בתחום ניירות הערך"[10]. ככל שהתקופה שעברה בין מועד הרכישה למועד המכירה של המניה קצרה יותר, כך גדל משקלו של הסממן העסקי של הפעולה[11]. תדירות עסקאות גבוהה שכללה מאות פעולות מכירה ורכישה שבוצעו בשנה הביאו לסיווג הנישום כבעל פעילות עסקית[12]. כך למשל, מספר גדול של פעולות, כגון 38 פעולות בניירות ערך בתוך חודש, כפי שנקבע בערעור מס הכנסה (עמ"ה) 35/82 מזרחי נ' פ"ש י-ם, ייחשב כסממן עסקי. גם ניירות הערך כשלעצמם נבדלים בינם לבין עצמם במידת התדירות של המסחר בהם. על פי מבחן זה, ככל שתדירות הפעילות רבה יותר, הדבר מצביע על אופייה הפרותי של הפעילות[13]. כשמדובר במניות של חברות נסחרות, גם פעולות רבות יכולות להיחשב הוניות, ואילו במניות של חברות פרטיות גם מספר פעולות רב לא הופך את המקור ל"עסקי" בנסיבות מסוימות[14]. פעילות הונית מאופיינת בתדירות עסקאות נמוכה. כך למשל, בעניין ברנר[15] נקבע  כי 16 עסקאות עתידיות בשנה אינן מעידות על קיומו של עסק. חוזר מס הכנסה לא מציין כמות עסקאות או תדירות נדרשת. ואולם מהדוגמה המובאת בחוזר של מס הכנסה, עולה כי נדרשות פעולות רבות מאוד בתוך תקופה קצרה כדי שיישקל לסווג את ההכנסה במישור העסקי. בהלכת מזרחי קבע בית המשפט בהערת אגב, כי 6 עסקאות בניירות ערך בשנה לא ייחשבו כמספר רב של עסקאות.

 ההיקף הכספי: היקף השקעה גבוה מאפיין פעילות עסקית. יחד עם זאת בעניין מזרחי צוין כי יתכן שפעולת רכישה חד פעמית בעלת היקף כספי גדול מבחינת סכום ההשקעה (או מספר מוגבל של פעולות כאלה) יכול שתצביע על פעולת השקעה הונית דווקא. על פי מבחן זה, ככל שהיקף העסקאות גדול יותר, ובייחוד ביחס להיקף המקורות האחרים של הכנסת הנישום, עשוי הדבר ללמד על אופי עסקי של הפעילות[16]. על פי מבחן זה, תדירות עסקאות גבוהה מצביעה על פעילות עסקית. תדירות העסקאות צריכה להיבחן לאור סוג הנכס. כאשר מדובר בניירות ערך, ברור שעל מנת לסווג את ההכנסה מהם כהכנסה עסקית יידרש מספר עסקאות רב בהשוואה למספר עסקאות בנכסים אחרים, כמו למשל נכסי מקרקעין. דווקא אצל נישומים שמבצעים פעולות השקעה לא עסקיות בחסכונותיהם יכולים מחזורי ההשקעה לעלות על מחזורי פעילותם העסקית האחרת. יש ליישם מבחן זה גם לאור היקף ההשקעה בהשוואה להיקף פעילות הנישום בתחומים אחרים ובשים לב למשאביו הכספיים.

 אופן המימון: על פי מבחן זה, כאשר הנישום מממן את העסקה בהון עצמי ואינו נזקק לסיוע פיננסי, בדרך כלל מדובר בפעילות הונית. לעומת זאת, מימון פעילות בהון זר (לעומת הון עצמי), בעיקר אשראי לזמן קצר, מעיד על פעילות עסקית. לפיכך, נטילת אשראי בנקאי למימון פעולות בניירות ערך עשויה להוות אינדיקציה לסיווג הרווחים מניירות הערך כעסקיים. לעומת זאת, מימון בדמות אשראי לטווח ארוך מאפיין דווקא השקעה הונית (כדוגמת משכנתה לדירת מגורים). מובן שגם מבחן זה אינו עומד בפני עצמו, והוא מצטרף לשאר נסיבות העסקה [17].

 תקופת ההחזקה: ככל שהתקופה החולפת בין רכישת הנכס לבין מכירתו קצרה יותר, כך גוברת הנטייה לראות בעסקת מכירתו עסקה המניבה הכנסה עסקית[18]. לעומת זאת, ככל שתקופת ההחזקה ארוכה יותר, כך נוטה העסקה לצד ההוני. מבחן זה נכון הן לנכסי מקרקעין והן לתחום ניירות הערך, אולם מטיבם של דברים, פעולות בניירות ערך מתבצעות בתכיפות גדולה יותר מזו של פעולות במקרקעין[19]. כשמדובר בניירות ערך, החזקה בת ימים או אפילו בת חודש וחצי תיחשב קצרה[20], אך כשמשך הזמן בין רכישת מניה ומכירתה הוא קטן או קטן מאוד, מדובר בעסק. רכישת ניירות ערך ומכירתם באותו חודש יכולות עדיין להיחשב כפעולות הוניות. תקופת ההחזקה בנכס צריכה להיבחן לאור סוג הנכס.  עסקאות בניירות ערך המתבצעות בתוך שלושה ימים ייחשבו כסממן עסקי (על פי הלכת מזרחי). המשקיע קובע זמנים קצרי טווח לביצוע הפעולות השונות בניירות הערך (על פי הלכת ברנר). ככל שהתקופה שחלפה בין מועד הרכישה למועד המכירה של המניה קצרה יותר, כך גדל הסממן העסקי של הפעולה (על פי הלכת מזרחי). ככל שתקופת ההחזקה ארוכה יותר, הדבר מהווה סממן למשקיע.

 ייעוד התמורה: הדעה הרווחת היא כי באופן עקרוני אין בייעוד התקבולים עצמו כדי לקבוע את אופי ההכנסה, ואין בכוחו של השימוש בתמורה למטרות הוניות להפוך פעולה מסחרית לפעולה הונית, או ההפך. אולם במקרה של ספק, יש מקום לבדוק את אופן השימוש או הייעוד של כספי התמורה כמבחן עזר[21]. כמו כן, בית המשפט עשוי לראות בהחלפת השקעה בהשקעה עדות לאופייה ההוני של העסקה, אולם חילופי השקעה עשויים להצביע גם על תדירות עסקאות, המאפיינת דווקא "עסק" [22].

 ידענותו ובקיאותו של הנישום: כאשר מתבצעת פעילות בתיק האישי של מי שהתמחותו ועיסוקו הם בתחום זה יכול שתהא זו אינדיקציה לסיווג הרווחים כעסקיים. מומחיותו של הנישום משמשת מבחן עזר רב-חשיבות על מנת לקבוע אם טיב העסקאות שהוא עושה הן עסקיות או הוניות[23]. הבסיס למבחן זה הוא הרעיון כי אדם מנסה לעשות עסקים באותם תחומים שבהם יש לו ידע ובקיאות[24], ולכן, ככל שרבה יותר בקיאותו של הנישום בתחום שבו נעשית העסקה, כך ניטה לראות בה פעילות "עסקית". מנגד, ככל שקטנה בקיאותו של הנישום באותו תחום, כך גדל הסיכוי כי התקבול יסווג כהוני[25]. הבקיאות הנדרשת אינה בקיאות עילאית, ואף נקבע כי אין היא חייבת להיות בקיאות של המבצע עצמו, אלא יכולה להיות בקיאותו של מי שייעץ לו בביצוע הפעולה (כגון ברוקר או יועץ השקעות)[26]. בנוסף, בעניין מזרחי נאמר כי כאשר נעשית פעולה במניות על פי ידע שנרכש, בין באמצעות מקורבים ובין בדרך אחרת, בדבר האפשרויות הכלכליות הטמונות במניה, הדבר מצביע על אופי עסקי של הפעולה. בעניין מזרחי ובאלמור (ע"א 111/83 ) הוכרה גם "בקיאות שילוחית" כמעידה על קיומו של עסק.  השקעה על ידי אדם בעל יכולת התמצאות עצמאית בשוק היא בעלת סממן עסקי[27], וכך גם שימוש בבקיאות הזולת, כגון ברוקר או בנק (הלכת מזרחי). ידע הנרכש באמצעות הטלוויזיה או העיתונות לא ייחשב כמספיק לצורך סיווג המשקיע כסוחר[28]. אדם המסתייע באחר ("בקיאות שילוחית") ייחשב סוחר כשהסיוע זמין, וקיים נוהל עבודה מסודר וקבוע בין המשקיע למייעץ, פגישות סדירות, הרשאות לפעולות עצמיות בחשבון (הלכת ברנר). יש לשים לב כי חוזר מס הכנסה מקל וקובע כי שימוש בברוקר או בבנק לא יפגע בסיווג הפעילות.

 קיומו של מנגנון או פעילות קבועה ונמשכת: פעולות ארגוניות שונות, הכרוכות בפעילותו של הנישום או בביצוע העסקה, יש בהן כדי לשוות אופי מסחרי לעיסוקו של הנישום או לעסקה. בפסק דין עמ"ה 587/69 פרלוב נאמר: " סימן היכר מובהק הוא קיומו להנהלת העסק – כגון חנות או משרד". אחד המאפיינים של עסק הוא הפעילות הקבועה והנמשכת בו, ולכן יש צורך בקיומו של מנגנון שיאפשר את הפעילות, כגון משרד, צוות, הנהלת חשבונות, שיווק וכיוצא באלה פעולות אקטיביות שמאפשרות את ייצור ההכנסה השוטפת[29]. עם זאת, יש הסבורים כי כאשר מדובר בפעולות בניירות ערך, אין חשיבות רבה לשאלת קיומו של מנגנון ארגוני, ויש להסתפק בהיות הנישום אקטיבי במסגרת הפעילות[30].

פעולות הבשלה והשבחה: מדובר בפעולות השבחה, דהיינו פעולות שיש בהן כדי להעלות את ערכו של הנכס, דבר שיש בו כדי להקנות אופי מסחרי לעסקת רכישת הנכס ומכירתו[31]. נקודת המוצא היא שנכסים שעוברים שינוי והשבחה לקראת מכירתם, כגון שינויים שנועדו להפוך את הנכס לסחיר יותר ולהעלות את ערכו, או נכסים שמכירתם דורשת פעולות שיווק, הם נכסים הנמכרים במסגרת פעילות מסחרית-עסקית, ואילו כאשר עסקינן בנכס שלא נעשו לגביו פעולות יזמות או פעילות שיווקית, מדובר בדרך כלל בעסקה הונית[32]. עם זאת, יש הסבורים כי אם הנישום ביצע פעולות כדי שהמניות יעלו בערכן, כגון מניפולציות או "הרצה" של מניות, הדבר יצביע על פעילות עסקית[33]. במניות שאינן מקנות שליטה ניתן לעשות פעולות שאפשר לסווגן כפעולות השבחה. מדובר במקרים שבהם נרכשות מניות מתוך כוונה ליזום פעולות להשגת זכויות או למימושן.

מבחן-ה"על" – כל אחד מהמבחנים דלעיל, כשלעצמו, אינו מספיק ואף אינו הכרחי על מנת לסווג את העסקה כהונית או כפרותית. בסופו של דבר, הקביעה אם פעולה כלכלית כלשהי מהווה פעולה עסקית או הונית נבחנת בכל מקרה ומקרה על פי נסיבות העניין ועל פי מכלול המרכיבים של הפעולה. מבחן זה הוא מבחן "גג" שבמסגרתו נבחנת כל נסיבה רלוונטית שיש בה כדי לסייע בגיבוש ההבחנה בין הון לפרות. כוונת הדברים היא לנסיבות מיוחדות במינן הכרוכות בעסקה הנבדקת והמאפילות בחשיבותן על המבחנים האחרים[34]. אף אם לכאורה על פי המבחנים האחרים התגבשה תוצאה מסוימת, יכול מבחן "גג" זה לשנות את התוצאה. במסגרת מבחן זה ניתן לבחון את כוונת הצדדים, נסיבות הרכישה, נסיבות המכירה וכיו"ב. ראיית התמונה הכוללת חשובה במיוחד במצב שבו מקצת מהמבחנים מצביעים על כך שמדובר ב"עסק" ומקצתם מעידים ההפך[35].

משפט משווה – קנדה

דיני המס בקנדה כמו דיני המס בישראל הושפעו  הן מדיני המס בארה"ב והן מדיני המס באנגליה. בתהליך של עשרות בשנים גיבשה קנדה אף עמדה בעניין התייחסות הן לסוחר והן למשקיע תוך פיתוח מבחנים שבחלקם מזכירים את החלוקה בישראל.

להלן המבחנים הנהוגים בקנדה:

מספר העסקאות

הכלל הוא שככל שמספר העסקאות בשנה הוא גדול יותר, כך גדל הסיכוי שמדובר בסוחר. יש כלל אצבע ולפיו ביצוע מעל 100 עסקאות בשנה מגדיל מאוד את הסיכוי שמדובר במסחר. זאת לא אומרת שמי שיבצע פחות מ-100 עסקאות בשנה לא ייחשב בשום אופן לסוחר[36]. במקרים מסוימים די ב-20 עסקאות לשנה כדי להיחשב כסוחר, כי מדובר במשתנים רבים נוספים שיש להביא בחשבון[37].

משך ההחזקה

בדרך כלל, ככל שהזמן הממוצע של החזקת ניירות ערך קצר יותר, גדל הסיכוי שמדובר בסוחר. בכל מקרה, משך החזקה קצר ככל שיהיה אינו מצדיק לבדו הגדרה של סוחר. אנשים המוכרים ניירות ערך בתוך שבועות, ימים או אפילו שעות בלבד, אין הצדקה להכתירם בכינוי סוחר[38].

 כוונת האדם הקונה ניירות ערך

משלמי מיסים הקונים ניירות ערך מתוך כוונה למכור אותם במהירות האפשרית ברווח נתפסים כסוחרים. משלמי מיסים אשר מתכוונים לקנות ניירות ערך ולהחזיקם במשך זמן ארוך נתפסים יותר כמשקיעים. עם זאת, מכירה לאחר זמן קצר איננה בהכרח מעידה לכשעצמה כי מדובר בסוחר[39]

איכות ניירות הערך

בדרך כלל, ככל שניירות הערך הנסחרים נחשבים לספקולטיביים יותר, סביר להניח שהסוחרים בהם ייחשבו כסוחרים. זאת, אף על פי שנתון זה נחשב פחות חשוב מהמשתנים הקודמים. אין חשיבות כעיקרון לעצם העובדה שאין כל כוונה לחלק דיבידנדים במניות מסוימות[40].

הזמן המוקדש לפעילות בשוק ניירות הערך

ככלל, ככל שזמן רב יותר משעות היממה מוקדש להתעסקות בניירות הערך וככל שפעילות זו נחשבת לפעילות רגילה בסדר יומו של משלם המיסים, גובר הסיכוי שמדובר בסוחר ולא במשקיע. משלמי מיסים שאין להם תחום התעסקות או עסק אחר, דומה שנוח יהיה להגדירם כסוחרים. לרוב, כלל זה של התעסקות יתר, בבואו עם עסקאות מרובות ותקופות החזקה קצרות, גורם לחשוב שמדובר בסוחרים.

מימון

נטייה ליטול הלוואות על מנת לממן פעילות היא סממן להיותם של משלמי המיסים סוחרים. עם זאת, בתי המשפט נטו להקל ראש  בעניין זה, ולא לייחס אותו להיותם של המלווים סוחרים בהכרח. לעומת זאת מכירה ב"שורט" מהווה קטגוריה בפני עצמה וכל מכירה בשורט נחשבת לעסקה מסחרית[41].

מידת המיומנות של הסוחרים

אנשים שצברו מומחיות כדילרים, יועצים או ברוקרים שמתעסקים במניות, סביר להניח שייחשבו סוחרים ולא משקיעים. יתר על כן, יש נטייה להחשיב כמשקיעים אנשים שבשל תפקידיהם הם בעלי ידע פנימי, והם משקיעים בניירות ערך. בפרשת הווארד מדובר באדם שהיה CFO בחברת הייטק וסחר במניותיה, ולכן נחשב כסוחר. בדרך כלל יש נטייה לראות כסוחר אדם בעל השכלה פיננסית רחבה ומקיפה [42].

סיכום

ההבחנה בין סוחר בניירות ערך לבין משקיע הוא נושא סבוך אשר נציבות מס הכנסה ניסתה למסדו אם כי לא בהצלחה יתרה. הימנעות הנציבות, ובצדק, מיציקת תוכן ממשי, קונקרטי, חד ערכי למושגים ערטילאיים כגון "משך החזקה קצר", "תדירות עסקאות נמוכה", "היקף השקעה גבוה" וכדומה הוביל במהרה להיזקקות למבחני הפסיקה לצורך השלמת אותם פערים. התנהגות הפסיקה בקנדה מספקת לנו פרספקטיבה מעניינת על מצבנו אנו ומלמדת אותנו שההתלבטויות ודרך המחשבה להתמודדות עם אותן בעיות דומים מאוד למרות שאין כל קשר כמעט והפריה הדדית בין הפסיקה בקנדה לפסיקה בישראל.

לטעמי, לא די לגבש את הפסיקה למסכת קוהרנטית יותר של עקרונות, אלא יש צורך לקבוע מדדים כמותיים אשר יסייעו לבתי המשפט הדנים בסוגיה.

[1] הכנסה לפי סעיף 2 (1))

[2] (הכנסה לפי סעיף 2 (4)).

[3] חוזר מס הכנסה 13/2004

[4] ראו למשל: ע"א 264/64 בן ציון נ' פקיד השומה תל אביב 4, פ"ד יט(1) 245 (1965) (להלן: עניין בן ציון); ע"א 111/83 אלמור לניהול ונאמנות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד לט(4) 1 (1985).

[5]ראו למשל: יצחק הדרי "השאלה החוזרת על עצמה: היחיד כמשקיע או סוחר בניירות ערך סחירים – הערות בשולי פסק דין מזרחי" הפרקליט לו(2) 282 (1985) (להלן: הדרי); אברהם אלתר ורונן ארויו "הכנסות מעסק – ביקורת בעקבות פסק דין צבי ברנר" מיסים יג/5 (אוקטובר 1999) א-1 (להלן: אלתר וארויו)].

[6] ראו למשל: בן עמי צוקרמן ועמיקם לביא "האבחנה בין 'סוחר בניירות ערך' ובין 'משקיע שאינו סוחר'" משפטים ח 47, 48 (1977) (להלן: צוקרמן ולביא); וכן ראו: נמדר, עמ' 70.

[7] חזן, ע"א 9412/03.

[8] עמ"ה 35/82 מזרחי.

[9] עמ"ה (ת"א) 321/66 זיס נ' פקיד השומה.

[10] ע"א 504/65 אסל נ' פקיד השומה.

[11] מזרחי.

[12] בעניין מזרחי ,עמ"ה 35/82 .

[13] חזן.

[14] אלתר וארויו, עמ' א-3

[15] עניין ברנר, עמ"ה 155/97 

[16]עניין חזן, סעיף 41; נמדר, עמ' 62).

[17] עניין חזן, סעיף 41; עניין מזרחי, עמ' 348–349 .

[18] עניין מזרחי.

[19] עניין מזרחי, עמ' 347; אלתר וארויו, עמ' א-5.

[20] [גרוס, עמ' 41; עמ"ה (מחוזי חיפה) 119/71 דקל נ' פקיד השומה חיפה, פד"א ה 32 (1972) (להלן: עניין דקל)].

[21] (נמדר, עמ' 64–65; ראו גם: צוקרמן ולביא, עמ' 67).

[22] (אמנון רפאל, עמ' 60).

[23] עניין אלמור, עמ' 17.

[24] נמדר, עמ' 60).

[25] אמנון רפאל, עמ' 49–50)

[26] ראו: עניין בן ציון; עניין מזרחי, עמ' 347–348; עניין דקל).

[27] הלכת מזרחי.

[28] (הלכת ברנר).

[29] אמנון רפאל, עמ' 53.

[30] עניין מזרחי, עמ' 348.

[31] צוקרמן ולביא, סע' 7.

[32] אמנון רפאל, עמ' 55; עניין חזן, סעיף 41.

[33] מבלי להיכנס לשאלת החוקיות של פעולות אלה. ראו: הדרי, עמ' 284; גרוס, עמ' 68–69).

[34] ע"א 9187/06 - רפאל מגיד נ' פקיד שומה פתח תקוה . תק-על 2007(4), 3748.  

[35] עניין חזן, סעיף 41; עניין אלמור, עמ' 14–15.

[36] Placements Bourget Inc. v. The Queen, 88 DTC 6274 (FCTD),

[37] Hawa v. The Queen 2006 TCC 612 Date: November 9, 2006

[38] Leng v. The Queen, 2007 TCC 59

[39] Hawa v. The Queen 2006 TCC 612 Date: November 9, 2006

[40] Pollock v. H.M.Q.,(F.C.A.), 94 DTC 6050

[41] Robertson v. H.M.Q., (F.C.A.), supra, at p. 6, citing Irrigation Industries.

[42]Pollock v. The Queen, 94 DTC 6050,