הדוח של ברודק / פיליפ קלודל
מצרפתית: שי סנדיק
הוצאת מודן, 276 עמ`
סיימתי לקרוא את הספר הזה כבר לפני שבועיים, אבל לקח לי הרבה זמן לחשוב מה אני הולכת לכתוב עליו וגם עכשיו אני עדיין לא סגורה על זה...
ברודק שב הביתה מהמלחמה, לאחר שנחשב כמת (אנשי הכפר צריכים למחוק את שמו ממצבת הזיכון שהציבו), והוא חוזר לעבודתו ככותב דוחות על מצב הצמחייה והחיות באזור עבור המנהלים שלו, שספק אם זה בכלל מעניין אותם.
לאותו כפר מגיע אחד המכונה בפי כולם "האנדרר" (האחר). אף אחד לא יודע מאיפה בא ומה הוא מסתיר ומסתורין זה חורץ לו גורל נורא מידי אנשי הכפר.
מעצם היותו היחיד שיודע לכתוב דוחות, מקבל עליו ברודק את בקשת אנשי הכפר לכתוב דוח שינקה אותם מאשמה בכל הנוגע לאותו זר.
מה שאהבתי שהכל בספר מרומז אבל עדיין ברור לכולם על מה מדברים. המילה `שואה` או `נאצים` לא מוזכרות אפילו פעם אחת וממש אין צורך בזה. לדעתי זה גורם לספר להיות יותר נגיש, כל אחד יכול להתחבר (לא עלינו...) ולהבין על מה מדובר, זו יכולה להיות שואת העם היהודי, או שואת הארמנים או כל שנאה אחרת שנובעת מהשוני, מהיותך "אחר". ואולי בכלל מדובר על מה שעלול לקרות?
יש הרבה דמויות בסיפור, וקלודל מתמקד כל פעם באחת אחרת, לפעמים בפדורין השקנה, שאספה את ברודק אחרי שהוריו ניספו, לפעמים זוהי אמיליה אישתו, לפעמים פופשט ביתו.
ההתחלה הייתה קשה קצת לטעמי. קודם כל בגלל ההתעסקות בנושא שהוא לא "נוח" או "פוטוגני" כמו השואה ודבר שני בגלל שהייתה בחירה להשאיר הרבה מילים בלועזית (גרמנית או פולנית, אני לא יודעת) מה שגרר צורך להסביר ולפרש אותם במשך משפט שלם ולא קשור ואז, כשאותן מילים הופיעו שוב אחרי כמה עמודים הייתי צריכה לחזור ולחפש את הפירוש שלהם כי כולן כל כך דומות וקשות להגייה. חוץ מהבחירה התמוהה הזו הספר כתוב נהדר ולראיה הציטוטים רבים שהבאתי ממנו.
זה ספר קשה, שהשאיר בי תחושה רעה של גודל הרשע שיכול להיות גלום באנושות. הסתובבתי עם תחושת מועקה גדולה בזמן קריאת הספר וגם לאחריו כי "לא יכול להיות שיש כאלה אנשים", כנראה שאני תמימה, אבל הספר הזה הוא סוג של שיעור לחיים והתפקחות.
הספר נפתח במשפט "קוראים לי ברודק ואני לא אשם". מדהים איך אנחנו תמיד מוצאים את הצורך להתנצל עבור רוע של אנשים אחרים...
לסיכום - ספר טוב, חזק, מטלטל וחשוב.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"למדתי לא לשאול יותר מידי שאלות. למדתי גם להתלבש בצבע הקירות ובגוון אבק הרחוב. זה לא כל כך קשה. אני לא דומה לשום דבר."
"תמיד היה לי קצת קשה לדבר ולהביע במילים את מה שבאמת חשבתי. העדפתי לכתוב. כשאני כותב נדמה לי שהמילים סרות לפקודתי, הן כמו ציפורים קטנות, הבאות לאכול מכף ידי ואני יכול לעשות בהן כמעט כרצוני. אבל כשאני מנסה ליצור אותן בחלל האויר, הן נמלטות ממני".
ציטוטים נוספים בבלוג.
