האוחזים בקרנות המזבח 

16 נובמבר 2009

האוחזים בקרנות המזבח

מזה חודשים ארוכים ניגלה לעינינו מצב כאוטי אשר לולי היה רציני דיו הרי חשוב הוא כבדיחה עצובה.  ארבעה חברי מפלגת העבודה המכונים "המורדים", אינם פורשים ומפלגת העבודה וברק בראשה אינם מתירים להם לפרוש בהסכמה, עדיין.

האחיזה של הללו בקרנות המזבח הינה נילעגת ומזיקה, לשני הצדדים. 

"המורדים" ניראים נילעגים ומבזים עצמם בכך שנאחזים בקרנות-הממון ואינם פורשים כפי שמכתיבה להם האידאולוגיה בהם הינם מחזיקים.  השארותם במסגרת המפלגתית הישנה בעוד הינם מתנגדים ומתעבים דרכה, מצביעה על חולשתם האידאולוגית הניתפסת לטעמם כשניה לנדוניה שיכולים לקבל במדה ויפרשו כצוות בן חמישה חברים.

מהעבר השני, ניראית מפלגת העבודה כגוף אובד דרך, המשקשקת כעלה נידף שמא תיתפרש הפרישה כאות לחולשתה.  אפשר שכך הוא, אפשר בהחלט כי מפלגת העבודה נימצאת במסלול ההולך ומתדרדר לתהום אך לא הישארותם של ארבעת ה"מורדים" היא שתביא מזור לחוליי המפלגה.

הנזק שגורמים הארבעה לגוף המפלגה הראשי הוא נזק בילתי הפיך, בטווח הקרוב והרחוק כאחת.  כל תועלת לא צומחת ולא תיצמח מהם.  לנטיתם האידאולוגית השונה מהרוב נוספת טינה ותעוב מראשי מפלגתם. התעקשותו של מנהיג המפלגה אהוד ברק להחזיק בהם מעידה יותר מכל דווקא על חולשתו , על חוסר ביטחונו ואפשר כי גם על חוסר כישוריו כמנהיג מפלגה.

בחינה מידתית של הארבעה ואפשר אולי חמישה, מלמדת שאמנם מושבי הכנסת שהארבעה מחזיקים בידם יהיו חסרים למפלגה, אך בהחלט לא יהוו מכת מוות עבורה.  בחינת התנהלותה של חבורה זו מלמדת כי אינם פועלים ברוח דמוקרטית ואינם מנסים להשפיע מבפנים על התנהלות המפלגה אלא תוקעים מקלות בגלגלים, בניגוד לרצון הרוב.  וכך עליהם ללכת, בטוב אם ברע.

החבורה הזו ככלל ממילא אינה שייכת אידאולוגית למפלגת העבודה.  ערכים יהודים, ציונים ודמוקרטים ממילא זרים לה למעט, בעירבון מוגבל, איתן כבל ואופיר פינס במדה זו או אחרת.

יעל תמיר -נמנתה עם מייסדי תנועת "שלום עכשיו" בשנת 1978. בשנים 1980-1985 הייתה פעילה במפלגת ר"צ ובשנים 1998-1999 הייתה יושבת-ראש האגודה לזכויות האזרח (כיום אנו כבר יודעים כי אגודה זו אינה מכוונת עצמה לזכויות האזרח היהודי) .  מה לזו ולמפלגת העבודה?

עמיר פרץ-  ככל הידוע, נימנה על מיסדי בצל"מ ועל כך נאמר "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה", חברות באירגון בצל"מ הינה המקבילה השמאלנית קיצונית אף יותר מזו של אירגון "כך" הימני על כל המשתמע מכך.  ומכאן מה לו ולמפלגת העבודה?

איתן כבל – אדם רב פעלים ומוערך בפעיל מפלגה ללא לאות.  נושא בעברו כתם אשר ניראה כי לא יימחה בנקל. הוא היה מראשי המאבק נגד ערוץ 7 ונגד הפצת תאוריות הקשר על רצח רבין.  עובדות אלו מתיגות אותו ולו לכאורה כסותם פיות פעלתן וכפלורליסט מאחז עינים.  בנוסף ניראה כי שיקוליו לצאת כנגד אהוד ברק נגועים בגוון אישי באשר כידוע עבר חתול שחור בין שנים אלו ויחסיהם התדרדרו ללא תקנה.

אופיר פינס- פעיל מפלגה וחבר כנסת מוערך ורב פעלים.  חיבורו עם הניזכרים לעיל מעלה את החשד כי אי נחת אישית באשר למנהיגותו של אהוד ברק ולא נושאים מהותיים הם המביאים אותו לחבור "למורדים" למרות שהצד האידאולוגי במשנתו אינו ניפקד מאחר שמפלגת העבודה חברה לגוש הימין שנוא נפשו.  תמיהה היא מה לו ולכל מפלגה אחרת זולת מפלגת העבודה.

דניאל בן סימון – ניראה כי ימיו הטובים של בן סימון הינם מאחוריו.  הוא הצטיין בעיתונאי, סופר, שדרן רדיו ופובליציסט אך עם מעברו לפוליטיקה דומה הוא יותר לילד נאיבי, טועה, אובד עצות ודרך, "המתייסר התמידי" האולטימטיבי.  עברו של בן סימון מוכתם משהו בכך שחבר לויקי שירן מתנועת "צל"ש" אשר ליבתה בנחרצות יוצאת דופן את הקיטוב העדתי במדינת ישראל, ונימנתה עם מיסדי "הקשת הדמוקרטית המזרחית", עמותה הפועלת גם כיום לקיטוב של יחסי העדות עד כדי שבר עמוק.  עמותה זו ממומנת על ידי "האיחוד האירופי" ו"החברה החדשה לישראל" ואידך כמובן זיל גמור.  פעילותו זו של בן סימון מעידה כי אין לסמוך עליו באשר לאובייקטיביות פוליטית, מכל כיוון שהוא.

טוב יעשה אהוד ברק, עבורו אישית ועבור מפלגת העבודה , אם יפתח את דלתות המפלגה ובנימוס רב יבקש אלו החפצים לפרוש למלא משאלת ליבם הבוערת.  אדרבה, ינופו אלו להיכן ששייכים הם ממילא דהיינו, מפלגת מר"צ ואף שמאלה ממנה.  ובאם יחברו כולם או חלקם למפלגת קדימה, הרי ששכרם בוודאי יצא בהפסדם בבחירות הקרובות.  כך או כך היתרון מונח כולו בצידה של מפלגת העבודה. 

ככל שמפלגת העבודה תישא את נטל "המורדים" על גבה קרוב יותר לבחירות הבאות, תנזק היא עצמה יותר ויותר.  החבורה לעיל מהווה מורסה ממארת בבשרה של המפלגה ונוכחותה תמנע כל אפשרות לתהליך שיקום שעדיין, לא עוד לזמן רב, קיים בידה.

מפלגת העבודה חייבת לחזור לשורשיה ומקורותיה.  מפלגה זו היתה מאז ומתמיד מפלגה ציונית, בעלת שורשים יהודים ערכיים עמוקים, דגלה וטיפחה את המשטר הדמוקרטי (אם כי לא תמיד בידים נקיות) וכמובן נטתה אידאולוגית לכיוון הסוציאליסטי.  התדמית הבעיתית העכשווית שהוענקה למפלגה חייבת בשידרוג משמעותי הן מהפן האידאולוגי והן מהפן האישי של העומדים בראש.

יקשה על המפלגה להתחרות במפלגות הימין בכל האמור לנטיה יהודית, וציונית, אך הנישה אשר תביא את מספר הקולות הרב ביותר עבורה, הנישה הדמוקרטית-סוציאליסטית ובעיקר סוגיות חברה, דת ומדינה שמורות לה ועליה אך להתכופף ולקטפן.

שגיאתה הגסה ביותר של המפלגה מהפן המדיני היא כי הינה עוסקת באובססיביות שגויה בזכויות הפלסתינים ובורשת בבוז את זכויות היהודים ויחד עם זאת מתעלמת מצרכי הציבור מהפן הסוציאליסטי.  שלש השנים עד לבחירות הבאות מאפשרות למפלגה זו שיקום אשר אפשר ויעמידה על רגליה מחדש.  התבססותה של המפלגה יותר ויותר על קולות המגזר הערבי ההופך את המפלגה לקבוצת "אידיוטים מועילים", כקרש קפיצה להשגת מאוויים לאומנים זרים הינה בעוכריה, השינוי חייב לבוא כאשר פניה של המפלגה הוא אל המגזר היהודי.  האם אהוד ברק הוא האיש המתאים להוביל שינוי ערכי בשמאל הישראלי?  ימים יגידו.

טועה אהוד ברק כאשר הינו מנסה בימים אלו להפיס דעתם של "המורדים" דרך הצהרות מדיניות מתלהמות.  בכך הינו מבזה את עצמו ואת יריביו כאחת, הוא לא יפיס דעתם, את ראשו הם חפצים, בעוד הוא נוקט כיוון המרחיקו יותר ויותר מהציבור היהודי הקובע הלכה ולמעשה את גורלה של מפלגתו.

קיומו התקין של משטר דמוקרטי מותנה בביטויין החופשי והבעתן של דעות שונות בציבוריות הישראלית ולכן בא מאמר זה להדגיש את החשיבות הרבה בקיומו של מחנות שמאל וימין, דתיים וחילונים כאחת אשר כולם יחדיו מפרים ומעצימים את השיח הדמוקרטי הציבורי.  מפלגת העבודה מהווה נידבך חשוב בתקינות הדמוקרטית של מדינת ישראל ואל לה להתעלם גם מתפקידה זה.

אהרון רול