את מכתבי היום תיקראו אחרי שיעבור עיבוד מתאים ויכלל בדיברי הימים של הטיול למזרח. כך היה בפעמים הקודמות וכך גם הפעם. לא לשכוח את הפרופורציות. אין להשתמש ברצינות גדולה מדי בלוח הזמנים שבכתובים, לענייני מזג האוויר ולשמות המופעים לעיתים רחוקות. מכל השאר תוכלו ללמוד על מצב רוחי ועל ראיתי הסובייקטיבית של הקורות בטיול הזה.
קבוצה קטנה יחסית. 20 כולל המדריך. הרומנים שולטים ואילו נדרשנו להצביע לכנסת היו מכריעים את הכף. כל השאר מקנאים. יש מחיפה ויש מירושלים ואשקלון , ואחיות ומזכירות ופנסיונרים וחברות חשמל לשעבר, בקיצור יש מכל דבר לא הרבה. לכולם ילדים מוצלחים במיוחד, נכדים הכי יפים ופיקחים, וכולם מסודרים, ברוך השם. אז מה עושים בגיל הזה? יוצאים לטייל. להנציח במצלמות את הזמן והמקומות הרחוקים, לא כי יש זמן אחר רק לחזור ולעיין בתמונות אלא כדי להביע את הערכתנו למראה העיניים שגרמו לנו לצלם דווקא מראה א' ולא מראה ב'.
וכמקובל והמתבקש, עשינו הכרות חפוזה תוך כדי הנסיעה באוטובוס, וליד שולחנות האוכל, ובהליכה במקומות הביקור.
חשוב להגיד שכבר בפגישה הראשונה בתל אביב, תקשרנו במבטים ראשונים, ועוד בטרם נאמרה מילה ידענו - אלה מהקבוצה .
יעקב המדריך שלנו, יליד בית זרע, גר בתל אביב ונוסע עם נתור מזה יותר מ- 28 שנה, לקח את הדברים בידיים ובמיומנות ראויה לציון מנווט את הקבוצה, והזמן בהחלט בסדר גמור פלוס.
ויש לנו עליזה וסימה ואילנה ומריאתה ויש דני וזהר ויוסי ונעמי וכולם על הכאפק, לפחות בשלב זה ואם לא יבוא זעזוע בלתי צפוי נחשוב כחברים שותפים לטיול מאורגן כהלכה.
נישאר לקוות ?אמן.
את סידרת הבדיחות המקובלות בנסיעות הארוכות באוטובוס פתח יעקב עם מספר 45 ללא פלפל וככל שהתקדמנו הוסיפו מלח ופלפל אם כי עדיין לא שורף ממש, מתקרב.
ההסברים עד עכשיו מבססים תמונה די טובה על הארץ הזאת, על ההיסטוריה ועדיין לא הגעתי לדבר על הזמן הזה. יעקב הבטיח לתאר את אשר אני חש הכי, כי יש כמה דברים שעושים עלי רושם חזק ונותנים לי יסוד להעריך כי הצרות של סין רק התחילו.
ראשית: אמריקניזציה המואצת. שתפסה אותם בביגין והם מחבקים אותה ללא מעצורים. המוזיקה והכתובות, אריזות המזון והלבוש, המכוניות והשמונצס בדוכנים והטלוויזיה והפרסומות. הכל, הכול .
למי שעיניים בראשו אינו יכול שלא לראות את הפערים המעמדיים המתנפחים, שבסופו של דבר יביאו שוב להתנגשות. אבל בטרם שזה יקרה עוד יש סיכוי, למכת סמים ולזנות כמו שקרה במקומות אחרים שהעתיקו את הסגנון הזה, שאין לו אלוהים, ואין לו אידיולוגיה מלבד הרדיפה אחרי הכסף שיענה על הכל. על הכל.
קטסטרופה ... עוד בתחילתה, עומס שמקורו בריבוי מספר כלי הרכב ומצד שני, אנרכיה מובנית של התנהגות הציבור. הנהגים והולכי הרגל כאחד. הכל דוחופים. האורות המתחלפים ברמזורים מבקשים להשליט סדר במקום שכולם רוצים לעצמם הכל בכל רגע.
השוטרים חסרי אונים. הם גם נראים כאילו אספו אותם נמוכים מתוך בחירה, לבושים לבוש אחיד של חליפות זולות וצבעוניות עם כתפיות וחגורה בהצלבה.
נוסעי האופניים מנצלים זאת כדי להידחף עד כי נדמה שכל רגע זה יסתיים בתאונה.
למען האמת, תאונה ממש עוד לא ראינו, את הסטטיסטיקה לא בדקנו אבל להביט בזה, זה מפחיד.
פרק מיוחד צריך יהיה פעם להקדיש למוכרי המזכרות העטים עליך בכל פעם שאתה יורד מהאוטובוס ומתלווים אליך לאורך הדרך, ומחזיקים בך כמחזיק עוף טורף את הטרף. נורא. ויש ביניהם עניים, ויש ביניהם צעירים ומבוגרים, ויש נשים עם ילדים ולכולם האומץ להיכנס לתוך נפשך עד כי נידמה שבסופו של דבר, לא קונים. וזה משום שקודם כל, כי הרגיזו אותך, והתייחסו אליך בחוסר כבוד והערכה.
מבחינתם הכל בסדר. רוצים לחיות. מבחינתי זה בלתי נסבל.
על הארוחות שאכלנו כתבתי כמה מילים, ורק אוסיף.
שני פרטנרים למסיבה, המגישים והאוכלים. המגישים זה הם , והאוכלים זה אנחנו. הם התרגלו להגיש לנו מיני תבשילים שאני מקווה שהם יודעים מה זה , ואנחנו התרגלנו לאכול הרבה ממה שהגישו לנו ולרצות לדעת מה אכלנו.
בינם לבינינו אין נקודת מפגש, הם מגישים את שלהם ואנחנו אוכלים מה שיש וברוב הפעמים איננו נפגשים, זאת גם הסיבה שכל שיחותנו בזמן האוכל סובבת על הניסיון להגדיר את הירקות שמגישים. לפענח את הטעמים המיוחדים ובצורך שלא לאחר לטעום בטרם יתברר כי איחרת ולא נשאר לך אפילו לטעימה.
לא מתנו מרעב, לא השמנו ואולי עוד נלמד כי יש בשיטה דברים טובים שכדאי לאמץ. אם לא לעצמנו, זה יכול להתאים לאורחים שמבקשים לאותת להם כי זהו ביקורם האחרון. במיוחד כאלה שנכנסים להגיד שלום ולא הספיקו לעבור בבית ולאכול משהו. ולמי אין אורחים כאלה?.
את שיטת הצילום הקבוצתי למדנו אחרי הפעם הראשונה, אבל היה צורך בעוד התנסות אחת כדי שבפעמים הבאות ננהג ביתר זהירות. הצלמים עובדים על המדריך שעובד עלינו בזכות הגישה החיובית של הקבוצה מצליחים לרכז אותנו בשתי שורות, עם הגב לאובייקט הכי חשוב בשטח ההתנסות, לספור עד 3 ולצלם.
ובערב מוכרים לנו אלבום תמונות סתמי עם תמונה קבוצתית במחיר מופקע לכל הדעות
ואנחנו , כל כך אוהבים לראות עצמנו בחברת אחרים במקום חשוב, שמוכנים לשלם על זה מבלי לעמוד על המקח לפחות.
והסיפור האחרון כאן שייך לרכבת. לצפירות הרכבת. הצפירות הממושכות ליוו אותנו
במשך כל הלילה ויחד עם צפצוף מתמשך של המאוורר והמיזוג, יצרו סימפוניה מרגיזה ומעייפת.
על הרכבת התגברנו בקושי. התעוררנו מחוסר חמצן. הכל סגור. אבל כל היתר, בסדר.
ואם זאת תהיה הרמה בהמשך, דיינו.
למחרת זאת אומרת אתמול,יצאנו כרגיל בזמן, כיאה לקבוצה מסודרת ודייקנית, לבקר בארמון הקיץ של המלכה סוזי ( ואם לא סו צי, משהוא קרוב לזה. )
מרחק לא גדול מ"ביג'ין".
" זחלנו" חלק מהנסיעה בתוך זרם של מכוניות בניסיון להתקדם, כאשר כל אחד נדחק לתוך נתיבו של השכן .
הם עושים זאת בתוקפנות, בלי צפצופים, וסומכים שאחרים לא יתנגשו בהם. ברוב המקרים זה מצליח.
הזמנים ברמזורים ארוכים כדי לאפשר לשחרר צמתים באותה מידה שהשיירות מתארכות במסלולים הממתינים לירוק.
בסביבה הקרובה לשערי הכניסה לארמון, המולה גדולה של מבקרים ורוכלים. מכוניות פרטיות, טקסים ואוטובוסים ומאות רוכבי אופניים.
היום היה יום א' יום המנוחה הרשמי. להפתעתי, קבוצות מאורגנות של תיירות פנים, של אנשים בני כל הגילים, המגיעים מהפרובינציות לבקר מקומות שהיו אסורים על העם למעלה מ 600 שנה. מעונם של אימפרטורים, בני אלוהים ומשרתיהם.
הארכיטקטורה דומה בכל המקומות. בניינים גדולים, בנויים עץ, מקושטים בציורים מרהיבים וצורות גיאומטריות, צבועים בצבעים חזקים ומכוסים גגות במבוק וטראקוטה, מומחיות סינית עתיקה.
התחושה הכללית , שיותר מאשר היה ארמון לעבור בו את הקיץ, היה זה בית סוהר בתנאים טובים. בימי שלטונה של סושי, הורחב והעמיק האגם הגדול המשתרע על שליש משטח הארמון שהוא עצמו 3 פעמים גדול משטח של העיר האסורה שבתוככי ביג'ין.
לאורך האגם , פרוזדור מכוסה, לאורך 728 מטר. קורות העץ מקושטים ציורים ופיתוחים, והוא זורם בין שתי שדרות עצים ומדרכות אבן. מדי עשרות מטרים, מעיין פינת ישיבה ומנוחה מוקפת ספסלים, והכל נקי ומסודר באמת ולא רק בהתחשב בהמונים העוברים הלוך וחזור.
על האגם הרגוע, שטות סירות משוטים וסירות מנוע לתיירים.
הגן גדול ושמור ובחלקו הפנימי, מקום מנוחה לעייפים.
אסור לשכוח שאתרים אלה הועלו באש מספר פעמים ע"י כובשים למיניהם ונשדדו עד תום ומה שאנחנו רואים באמת אלה מקומות משוחזרים בהרבה מומחיות ואהבה.
המבנים המשוחזרים נשמרים היטב ומדי כמה שנים נצבעים מחדש. המוצגים בתוך המבנים, הובאו בשלבי השחזור ואין גישה אליהם.
אם באירופה ניתן לראות את המוצגים עין בעין, כאן הגישה בלתי אפשרית. אתה מביט מרחוק וברוב הפעמים דרך חלונות סגורים, מנסה לדמיין את מה שהיה אמור להיות אוטנטי.
ובמקום יפיפה זה, בגן רחב הידיים, בילתה המלכה את רוב ימיה בין יועציה הרבים שאולי פחדו וכיבדו והגנו ובאותה מידה, ואולי יותר, הרחיקו אותה מלראות את העם והמציאות שמעבר לערוגות הגן. מלכה במצור. ללא הפרטיות כפי שאנחנו חושבים עליה. ללא החופש הדרוש למנהיג שצריך לשקול את המציאות בטרם מחליט. בסביבה מלאכותית עוצרת נשימה ביופייה ושונה מהמציאות שמעבר לגדר.
עוד הספקנו לטייל, לצלם ובשלוק אחד נסענו למפעל המייצר פנינים בעזרת צדפות הגדלות ומתפתחות במים מתוקים.
זה מעניין . קיבלו אותנו יפה והציגו כיצד מוציאים את הפנינים ע"י פתיחת שתי דפנות הצדפות. פתיחה משמע, לבתר את השריון המגן על הצדפה, ולסלק את הגוף החי.
ויש צדפות שניתן למצוא בהם עד 20 פנינים ויותר. חלקם מצטרפים למחרוזות פנינים הנמכרות במחירים נאים וחלקם נטחנות, ומשמשות לייצור מסכות קוסמטיות המבוקשות בכל מקום.
בחנות המפעל, הצליחו למכור לנו קרמים ללילה וליום וכולם יצאו מרוצים. הם קיבלו יותר ממה שציפו ואנחנו יצאנו בהרגשה שקנינו בזול. ושתינו תה. בכל מקום מכבדים ב תה. וכולם מדביקים לך תג בדש. וכולם אדיבים ומחייכים בתום לב, מקבלים את התיירים בסבר פנים וברצון.
את "הצדף", קיבלתי למזכרת, וגם פנינה אחת, אותם אני שומר להראות לאלה שרוצים לראות.
את הביקור השלישי של היום הזה, הקדשנו לביקור בבית החולים לרפואה מונעת, אלטרנטיבית, העוסק בהבחנה טיפול ומניעה.
הכינו עבורנו כיתה ומרצה צעיר, דובר אנגלית, להסביר את עקרונות עבודת בית החולים .
שמענו - עם תרגום של יעקב - ובקיצור, על עקרונות הטיפול, המבוסס על חומרים טבעיים. על הסכנה בשימוש בחומרים סינתטיים ותעשייתיים אשר משתמשים בהם במערב, ושמענו ביטויים של שביעות רצון מכך, שסוף סוף, העולם לומד להכיר ולהוקיר את תרומתה של התורה עתיקת היומין, שנחשבה כתורתם של הוזים ומבלבלי דעת. תורות כמו ההומופטייה, הדיקור ושאר השיטות האלטרנטיביות שצמחו בשנים האחרונות כמו פטריות אחרי הגשם, נקלטו ע"י רבים שאינם מוצאים מזור בתרופות הרגילות .
לאחר ההרצאה, התפנו למענינו מספר רופאים מומחים, עם העוזרות שלהם, בדקו דופק, הביטו בעיניים, אמרו להוציא לשון, שאלו על הגיל והכתיבו דיאגנוזה על המקום. בזריזות רשמו שמות של תרופות שניתן היה לרכוש בית המרקחת המקומי, בכל צורה של תשלום, ממזומן בדולרים ואו כרטיסי אשראי מכל סוג, ולמבקשים לקנות עוד, ניתן להזמין בדואר ובאינטרנט. לא לשכוח לשלם.
יש מלבדי עוד משהו שלא רוצה להיות בריא? אז, רובם שמעו קנו ושיהיה להם לבריאות, למי שלא עזר הרכב ראשון ממליצים לקנות סט אחר. וכך הלאה. בסוף או יעזור או שלא. כבר אמרנו שלכסף אין ערך. העיקר הבריאות. מבית חולים ייצאנו בריאים, יותר קלים בכמה עשרות דולרים ובזריזות אופיינית לנו חזרנו לבית מלון.
נחנו, ארזנו וייצאנו לטייל. בהליכה איטית עברנו באזורים הרבה פחות יוקרתיים והם רק עשרות מטרים מהמרכז האולטרה מודרני. צעדנו עד תחנת הרכבת ההומה אדם בחוץ ובפנים, רחבה עמוסת טקסים הפורקים ומעמיסים אנשים ממהרים לדרכם, מסביב, חלונות מוארים ורוכלים המציעים מרכולתם לעוברים ושבים.
בחנו את חוש ההתמצאות שלנו ובשמחה גלויה חזרנו למלון לאחר שעקפנו את כל הרובע שיש בו מהכל. מעוני עמוק ועד אושר שמימי אם אומנם ניתן להגדיר זאת כך.
עוד הספקתי לכתוב כמה מילים , ונרדמתי, חורפ, מתחרה עם צפירות הרכבת. שגם נהג הקטר לא ישן .
להת.......... גם מחר יום
דני פלד - ניר יצחק.
