עתיד הטלוויזיה בישראל 

לונדון לא מחכה לנו. גם הטלוויזיה שלנו הפסיקה לנסות או לשאוף להיות לונדון. המשבר בשוק הטלוויזיה הפך למציאות שניכרת גם על גבי המסך. ערוץ 1 לא מתפקד, ערוץ 10 על סף סגירה, ונראה שגם יוסי מימן כבר איבד תקווה ופונה לכיוונים חדשים, ערוץ 2 מעט את קצב ההפקות והפיתוח, ונלחם מלחמת הישרדות, בעזרת האח הגדול. גם חברות הכבלים והלוויין נמצאות במאבקי קיום, נוכח חובות ענק היסטוריים  לבנקים ולבעלי המניות.

הבעיה היא כמובן בטווח התכנון והמחשבה. הגופים העסקיים עסוקים בשוטף, במלחמת הקיום, בהחזרת החובות ועמידה בהתחייבויות. הרגולטורים שלנו, ויש רבים כאלה, מוצאים את עצמם בויכוחים פרטניים ובתגרנות של שוק עם מנהלי ובעלי הערוצים במקום לפרוס תכנון אסטרטגי ולקבוע מדיניות לטווח של 5 עד 10 שנים קדימה.  תזכיר הצעת החוק להצלת ערוץ 10  נקרא כמו בדיחה גרועה, וספק אם יעבור בכנסת ובציבור.

חקיקת התקשורת והרגולציה של התקשורת הם התחום המורכב והקשה ביותר להסדרה מקצועית, וזאת בגלל המעורבות הרגשית החזקה של הפוליטיקאים, התלויים בתקשורת לקיומם. אין נבחר ציבור בישראל שיכול להתמודד מול כלי תקשורת מרכזיים, או לשאוף באופן פומבי וגלוי, לסגירתם או למדיניות שתגרום להם הפסדים ניכרים.  הרגולטורים, שחלקם שואפים להיות נבחרים, וחלקם מונו על ידיהם, מתקשים למלא באופן מקצועי את תפקידם, ונוטים לפעול בהתאם ללחץ הפוליטי המופעל עליהם במישרין או בעקיפין. ממילא ברגע האמת, הכל חוזר לחקיקה חדשה בכנסת וליוזמות של שרים, כך שדרוש רגולטור נחרץ ואמיץ במיוחד כדי לעמוד מולם.

למעשה כל חקיקת התקשורת בישראל נועדה להבטיח את ההיפך, את התלות המלאה של אמצעי התקשורת בשלטון, ברגולטור, ובעקיפין גם בפוליטיקאים המכהנים כשרי תקשורת, אוצר, משפטים, וחברים בועדות הכלכלה והחינוך של הכנסת. כולם בוחשים בקדרה.

לפוליטיקאים מאוד נוח ואפילו רצוי שאמצעי התקשורת האלקטרוניים יהיו תלויים בחסדיהם וזקוקים מידי פעם להתערבות אצל הרגולטור לצורך קביעת הקלות, הארכת זיכיונות והשתחררות מהתחייבויות. הזכיינים מצידם יודעים היטב כי אפשר להבטיח הכל בהליך המכרז וגם בשלב המשא ומתן כי בסוף הדרך מחכות עוד הקלות ועוד פטורים.

ההיסטוריה של מכרזי התקשורת בישראל מוכיחה כי כדאי למשתתף במכרז להבטיח הרים וגבעות, במנותק מכל שיקול כלכלי וענייני, וכדאי לו לאחר מכן גם להפר את ההבטחות. בשני המקרים מובטח לו הגזר, ואין כלל מקל.  הרשות השנייה, למשל, חייבת התנצלות כנה, לשניים ממוביליו של ערוץ 2 בעבר. סליחה אחת יש לבקש מעוזי פלד, וחברת טלעד אשר איבדו את הזיכיון לשדר בערוץ 2, רק בגלל שהיו צמודים למציאות כלכלית ומקצועית, וסרבו להשתתף בקרנבל המסכות והשקרים של מכרז ערוץ 2. בטלעד עשו טעות בלתי נסלחת כאשר הגישו במכרז הצעה ריאלית שניתן לעמוד בה. ברשות השניה רצו דווקא לחגוג על ההבטחות המרשימות יותר של קשת ורשת וחשבו שבאמת הם יקבלו סדרת דרמה על סיפורי התנ"ך עם רייטינג של 30 נקודות.  סליחה צריך גם לבקש מאורי שנער, נשיא חברת קשת שערך והגיש את הצעה במכרז מטעם חברת קשת, אך פוטר יום לאחר שנודע לחברה על זכייתה. היתה זו הודעה גלויה וברורה של החברה, מיד לאחר הזכייה, שאין בכוונתה ולו לרגע לקיים את הבטחותיה במכרז, למשל הבטחתה לזהותו של נשיאה. פיטורים אלה עברו ברשות השנייה כאילו כלום לא קרה. זה היה האות להמשך.  

ההתנהלות של הרגולטורים היא לא פחות משערורייתית. הזכיין לעולם לא יודע מה באמת מצפים ממנו, מהו אופק הפעולה שלו, מה הגמישות ומה יהיו הסנקציות על הפרת ההתחייבויות שנתן במכרזים. במציאות כזו כדאי לו, ואולי הוא אף חייב, כחלק מחובתו כלפי בעלי המניות, למתוח את הגבולות, ולהפר את ההבטחות במכרז וגם את החוק, למשל בכל הנוגע לפרסום סמוי. לזכיין כדאי להמשיך לשדר לפי שיקולים כלכליים בלבד, תוכניות זולות לקהל רחב הכוללות פרסום בוטה, ולהשקיע ביחסים עם ראשי המועצות הציבוריות ועם פוליטיקאים במקום לקיים את תנאי הזיכיון. במקרה הגרוע ביותר הוא יזקק לחקיקה חדשה בכנסת, תמיד אפשר יהיה למצוא שניים או שלושה חברי כנסת שישמחו להיות יקיריהם של הזכיינים.

האתגר של רפורמה בשוק התקשורת הוא לכן פשוט אך קשה מנשוא. לנתק את הקשר בין רגולציה של התקשורת לבין הפוליטיקאים, לאפשר לגופים המסחריים והפרטיים הפועלים בשוק, אופק פעולה ארוך ברור וידוע, במסגרת של כללים וחובות מוגדרים, ולקבוע אסטרטגיה ותכנון רב שנתי עקבי וידוע, בכל הנוגע לגורמים הפועלים בשוק, ולסביבה התחרותית בה הם פועלים.

רשות התקשורת צריכה לכלול, ולכן גם להביא לביטולם של משרד התקשורת, מועצת הרשות השניה, המועצה לשידורי כבלים ולוויין, ומליאת רשות השידור. לא פחות. עכשיו נראה אתכם מעבירים כזו רפורמה. לא פלא שהדבר נשאר על גבי הדפים המצהיבים של דוחות הועדות הציבוריות שהמליצו על כך.  מי רוצה להקים מרכז כוח משמעותי כל כך ולוותר על סמכויות. רשות התקשורת המוצעת תהפוך אכן לאחד הגופים החזקים במדינה, אך היא לא תעסוק בתכנים, והחלטותיה המרכזיות יהיו בפיקוח של בית המשפט, בדומה למצבה של הרשות להגבלים עסקיים.

דומה שרבים מאלה שמכירים היטב את שוק התקשורת יודעים ומסכימים מה צריך להיות תוכנה של הרפורמה בתחום. הקמת רשות התקשורת, הפסקת המכרזים, מעבר ממשטר של זיכיונות לרישיונות ארוכי טווח, הרחבת תחום הפיקוח על גורמים נוספים הפועלים בתחום התוכן כמו בזק, פרטנר וגופים אחרים המעבירים תכנים לציבור, וכמובן שמירת כללי תחרות הוגנת, שקיפות, הגנת הצרכן, אתיקה, והיצירה המקומית. ברור שלא ניתן גם להמשיך להשלים עם כך שכ 30% מתקציבי הפרסום בענף מגיעים במקום למסך הטלוויזיה, אל רוכשי המדיה כלומר למשרדי הפרסום. השלב הראשון כאן הוא יצירת שקיפות מלאה ופרסום הנתונים המלאים על עמלות הפרסום. בשלב הבא יתכן ויהיה צורך בהתערבות רגלוטורית נוספת, כדי למנוע את השליטה הקרטליסטית בשוק, ואת הניצול שמנצלים רוכשי המדיה את התחרות העזה בתחום המדיה.

רגע לפני שהיא עוזבת את תפקידה כרגולטור של תקשורת ומצטרפת לוועדת סל התרופות חייבת לנו נורית דאבוש את התרופה למחלות הקשות של הענף. התרופה כאן היא ברורה וידועה, זריקת הרדמה לרשות השנייה במתכונתה הנוכחית והקמה של רשות חדשה לתקשורת.