התדמית של נתניהו 

להרבה מנהיגים ישנן בעיות התנהגות ותדמית שנתפסות אצל הצופים בהם כפגם מהותי. לשמעון פרס, יש מראה של פדגוג שמסביר לנו, התלמידים הצעירים והקופצניים, מדוע אנו טועים בהתבוננות שלנו על המזרח התיכון. הוא נתפס כמטיף ופנטזיונר וזה לא מוצא חן בעיני חלק מהמאזינים. עמיר פרץ נתפס כאדם שנכנס בטעות לאולם גדוש שממתין למנהיג דגול ולפתע ניצב במקומו פרץ. מתחתיו מופיע שלט ועליו התואר: מנהיג העבודה, ועוד יותר תואר מוזר: שר הביטחון. כולם ממתינים שאוטוטו יצא מאחורי הקלעים יגאל שילון, עם הסיגר, ויגיד בחיוך מתגלגל: סתתתתתםםםם! אבל הוא לא יוצא. ואהוד ברק, הוא בכלל יודע הכל והמראיינים רק מפריעים לו בשאלות, וכך גם הקהל. מדרך התנהגותו, מתקבל הרושם שמה שנדרש הוא שכולם יעמדו במצב "הקשב", יקבלו את ההוראות שלו ויבצעו. תשואות לברק על ביצועיו המבריקים יתקבלו בכתב, אחר כך.
וישנה קבוצה מוזרה נוספת של "הנעלבים". אלה משמשים לקישוט בכל אירוע תקשורתי כיוון שהאופן שבו מוצגות הטענות שלהם - יוצרת רושם מגוחך. הם אפילו לא חשים בכך. הם תמיד מקופחים. נושאים עליהם סטיגמה מקובעת, וזוממים עליהם מזימות ללא הפוגה. אפליה וזלזול, זהו שם המשחק, לדידם. כשמישהו צוחק בקול רם - זה עליהם. וכשמישהו לא מברך אותם לשלום - זוהי פעולה מתוכננת. נגדם, כמובן. חלק מהם מנסה לשדר "עסקים כרגיל" אבל המראיינים בתקשורת מובילים אותם תמיד לכיוון הרצוי הזה. בראיון עיתונאי, כידוע במקומותינו, לא תמיד חשוב מה אומר המרואיין אלא מה שואל המראיין. הכוכבים החדשים בתחום זה הם בדרך כלל נציגי תפוצות שטרם הסתגלו לקצב ההתנהגות הישראלי ולחוסר הפרגון הבסיסי שלנו. דוגמאות הן ליברמן וגיידמק, ולהבדיל, נציגי המפלגות הערביות. מחלק מהם ניתן לצפות לשמוע בתדירות גבוהה את הביטויים: אפליה מכוונת וגזענות, מדינת עולם שלישי, רפובליקת בננות, או משהו שקשור במשטר הנאצי.
ובכור ההיתוך הזה סובב לו גם בנימין נתניהו, הלא הוא ביבי.
דבר אחד ברור, ישנה קבוצה של אנשים במדינה שברגע שהם שומעים את המילה ביבי או נתניהו, מיד מתהפכים המעיים שלהם ופריחה אדמדמה מופיעה על עורם. זוהי תגובה פסיכולוגית שנתניהו צריך לחשוב עליה על מנת לתקן את הרושם הבלתי נכון.
מעבר לפן הפסיכולוגי, אני משווה את נתניהו למספר מנהיגים "מוזרים" בהווה, שהגיעו תוך זמן קצר יחסית בשירות המדינה לחוסר הצלחה מובהק בתפקידם. כמו למשל, אהוד אולמרט, שאלמלא היה מקים אריאל שרון (מנהיג מובהק) את "קדימה", סביר היה שאולמרט היה נוטש את הזירה הפוליטית כיוון שלא זכה להערכה סבירה במבחן דרוג המועמדים לכנסת, אפילו בליכוד. לחילופין, כמו עמיר פרץ, מנהיג מפלגת העבודה (ועמרם מצנע לפניו), שלאור ביצועיהם בפועל, אין להבין בכלל איך הגיעו להנהגת מפלגת שלטון. תוצאת ההשוואה מורה בבירור, להערכתי, לטובת בנימין נתניהו. לא בהכרח לראשות הממשלה אלא לתפקיד של שר ביצועי בכיר.
נתניהו ברור ורהוט, בעברית ובאנגלית, בעל ידע רב, בעל כריזמה - שבארה"ב ואירופה פועלת, ובטלוויזיה - עובדת. גם בתקופת מלחמת לבנון השנייה. ניכר שיכול היה למצוא את ייעודו גם בעולם העסקי או התקשורתי אך יש לו תחושה של ייעוד ושליחות לאומית ושל יכולת מעניינת לקום מגל הריסות פוליטי ולבנות את הכל מחדש. הוא גם מסוגל לראות בצורה מערכתית ולהתמיד תקופה מסוימת במטרות שהציב לפניו. המחשה לכך ראינו במשרד האוצר. שם המחיש לנו נתניהו מהו ההבדל בינו לאחרים באותו תפקיד. לית מאן דפליג שבשנת 2003, קיבל נתניהו משרד אוצר ומשק כלכלי במצב רעוע, ותוך זמן קצר יחסית הצליח לגבש את אנשי האוצר לבצע הבראה מעמיקה מלווה ברפורמות שאיש לפניו לא העז להתמודד עמהן ובודאי לא להתמיד בהן. פעילותו בכלכלה הישראלית הוכיחה יכולת טובה מאד שזכתה להערכה רבה מחוץ למדינה ולקללות עסיסיות מבית. הסיבות לחוסר שביעות הרצון נגדו, כתוצאה מהמהלכים שנקט, מהחלק העני במדינה - צריכות להיבדק מול היכולת בישראל לבצע בזמן קצר שינויים כל כך עדינים: לקצץ הטבות לבעלי יכולת, ולהותיר הטבות לחסרי יכולת. להערכתי, באוצר הגיעו למסקנה שהמשבר דורש שינוי מיידי. אין לי ספק שלו היה נתניהו מתמיד בתפקידו, היא היה יוזם גם מהלך מאסף לשיפור מצבם של הנפגעים בקיצוצים המכאיבים ומבלי לוותר על העיקרון לפיו: בעל יכולת עובד ומשתכר במקום להסתמך על קיצבאות.
מבחינה ביטחונית, צפה נתניהו את שעומד לקרות עם ההינתקות מול החיזבאללה והחמאס. לגישתו, האויב לא מתעניין במניעים שלנו להתנתק - שזוהי מילה מכובסת. ברצועת עזה, הסתכמה המילה לגבינו ב"שיפור עמדות לאחור". אבל שני האויבים מולנו (חיזבאללה וחמאס) פירשו את ההינתקות מרצועת עזה כתרחיש של נסיגה שנולד כתוצאה מאי יכולת ישראלית לספוג את העומס שיצרו ויוצרים עבורנו הפלשתינאים. לדידם, נפתחה הזדמנות לפגוע פגיעה נוספת בבטן הרכה של ישראל. שרים וחברי כנסת אחרים, במפלגת השלטון ובאופוזיציה - העלימו עין מרמת הקריטיות של סוגיה זו. הם לא קראו להיערכות מקבילה של צה"ל לקראת יוזמה של החמאס והחיזבאללה. הם הסתפקו בדיבורים. התקשורת היתה גדושה בהסברים כי נתניהו, כדרכו, מהלך עלינו אימים. ביולי 2006, כבר חשבו אחרת.
נתניהו, פרש מתיק ביצועי בכיר ומוצלח ביותר בממשלה על רקע ההינתקות, ולא נכלל בכשל הגדול ביותר של מנהיגות שהתרחש עם מי שנותר בשלטון: אהוד אולמרט, עמיר פרץ, דן חלוץ, וציפי לבני. ארבעת נושאי התפקידים הללו טוענים ל"הישגים רבים שהושגו במלחמה". אבל, כל צופה הדיוט, ולבטח צופה מומחה, שצפו באירועים במשך חודש ימים ויותר, וכך גם רוב המשתתפים בפועל במלחמה - לא חושבים כמוהם. נוצר מצב אבסורדי, מבשר רעות. מעולם לא חשבו אנשים רבים כל כך כי חבורת השלטון שזה עתה נבחרה בבחירות - כשלה באופן דרסטי באיסוף נתונים, בתהליך קבלת החלטות, במעקב מקרוב אחר שדה המערכה ובזיהוי וניתוח גורמי סיכון. המחשבה מאד מטרידה כשמנתחים את האתגרים שניצבים מולנו בשבוע, חודש, שנה הקרובים. המשמעות: אנו זקוקים בדחיפות רבה לשידוד מערכות בדרג הניהול והפיקוד של המדינה ושל צה"ל. עובדתית, למרות הזמן החולף, ולמרות המחקרים שנחשפים על השגיאות המרובות במהלך המלחמה, לא נראה לעין שתהליך התיקון והשיפור מתחיל להתבצע. נוסף על כך, כל הנפשות הפועלות נאחזות בקרנות המזבח וטוענות: אנחנו בסדר. אין בנו רבב. הטעות איננה שלנו. מולם ניצב יו"ר האופוזיציה ומנהיג מפלגת הליכוד: האלטרנטיבה לשלטון הקיים, ופועל בצורה ממלכתית. במשך כל ימי המלחמה נתן תמיכה מלאה לממשלה, ללא בקשה או תנאי. הוא אף התייצב למלאכת ההסברה בחו"ל שניכר היה שלא הוכנה כראוי ע"י משרד החוץ. כעת, משחלפו ימי הקרבות הוא מציע את יכולתו וניסיונו במקום בעלי התפקידים הכושלים. והשאלה היא: כמה זמן יאלצו אותנו המנהיגים והמפקדים הקיימים, להמתין עד שיעזבו את תפקידם בו נכשלו?!
נכון, לנתניהו יש גם בעיות. להערכתי, שגה בסדר הקדימויות כשהחליט להתפטר מהממשלה כיוון שעמדה להוציא לפועל את ההינתקות. לדעתי, לא היה צריך לעזוב את משרד האוצר. אבל הוא הרגיש כמי שחייב להראות את מחאתו על ההינתקות. אם תשימו לב, עד ראש השנה, שנה לאחר ההינתקות, לא הצליחה ממשלת ישראל להתחיל לבנות את בתי הקבע של רוב המגורשים. תעודת עניות ארגונית שאיננה מפתיעה כשרואים את הטיפול הממשלתי האיטי והכושל בעורף במלחמה האחרונה.
נתניהו, כמו מנהיגים נוספים בפוליטיקה הישראלית, נאלץ להתעסק במפלגתו עם קבוצת אופורטוניסטים שבעיניהם המפלגה היא אמצעי לקבלת טובות הנאה. קבוצה כזו דורשת פיצוי, בונוס ותמורה על סיועה בהיבחרו של מנהיג המפלגה. וכיוון ששיטת השלטון מפקירה את ראש הממשלה בידי חברי הכנסת שלו, ושל שותפיו הקואליציוניים, הוא נאלץ ללהטט, ולעשות הסכמים שלעיתים הם מחפירים. הפיתרון לבעיה זו היא שינוי בשיטת הממשל שלנו. שינוי המבוסס על העלאה מהותית של אחוז החסימה, כדי לצמצם את מספר המפלגות שסוחטות את הרוב הנבחר שאמור לקבוע את המדיניות. הנהגת פריימריס ארציים המוניים, בכל מפלגה, לקביעת העומד בראש הרשימה, כדי למנוע מצב של רשימת מועמדים שנקבעה על ידי מספר מועט של מצביעים, חברי מרכז או מועצה, שאינם בוחרים לעיתים לפי כישורים ויכולת מוכחת, אלא לפי הבטחות אישיות. כמו כן, אנו נדרשים להעניק יתר עוצמה וגיבוי למי שנבחר לראש המפלגה הגדולה, והצליח להרכיב ממשלה. העוצמה והגיבוי יבוטאו בכך שראש הממשלה לא ידרש לקבל את אישור הכנסת על הרכב ממשלתו; כדי להדיחו יהיה צורך ברוב מיוחס, ובמועמד אלטרנטיבי שיזכה לאותו רוב מיוחס; קביעה בחוק כי חלק מהשרים, בתיקים בכירים מוגדרים, חייב לבוא מחוץ לעולם הפוליטי: ממשלת מומחים חלקית. אולם, תהליך שינוי מורכב שכזה, עד שיגובש ובהנחה שלא יחזיר אותנו לבחירה השגוייה בשני פתקים - ייקח שנים אחדות. איננו יכולים להרשות לעצמנו את ההמתנה הארוכה הזו. יש צורך בשינוי מקדים שילווה במחויבות לשנות את שיטת הממשל, תוך זמן שיוגדר.
לצורך השינוי המקדים שהזכרתי, לו הייתי צריך לבחור מקרב הרפרטואר הדל שעומד לרשותנו האזרחים - לתפקיד שר בכיר כמו: אוצר, בטחון, חוץ, לא הייתי בוחר באולמרט, לבני, פרץ, בן אליעזר, ליברמן ועוד. לא הייתי עושה גם ניסוי נוסף באנשים חדשים שלא הוכיחו עדיין את יכולתם במערכות אזרחיות מקבילות ו"מפקיר" בידיהם משרדים קריטיים ומורכבים (בעיניי, להשוות את הנהגת ההסתדרות למשרד הביטחון זוהי הפקרות חסרת אחריות). הייתי מעדיף את בנימין נתניהו. יש לנו ניסיון עמו והניקוד החיובי שלו, יחסית למועמדים בפועל אחרים - הוא הגבוה ביותר, בעיניי.
דבר אחד צריך להיות מובן כאן: על רמת הדחיפות והקריטיות של השינוי הנדרש. במלחמת לבנון השנייה, וגם לאחריה, קיבלנו התראה ברורה על כוונת אויבנו לפגוע בנו, בלי לברור באמצעים. ברור לנו לחלוטין שרמת ההרתעה שלנו נסדקה באופן מהותי בעיניהם (עד כדי אמירות פומביות שראוי ליזום מולנו מלחמה), וגם בעיני בעלות בריתנו. קיבלנו התראה ברורה עוד יותר שאנו לא מוכנים לקרב, בתחומים רבים עד כדי דאגה עמוקה. ברור לחלוטין שכדי לשנות את המצב לא די בהחלפת הרביעייה השלטונית חסרת היכולת ששבוייה בקונספציה שעבר זמנה. יש צורך לערוך שידוד מערכות גדול ומתמשך בקרב הקצונה הבכירה בצה"ל ובדרכי המעקב של המערכת האזרחית אחר המערכת הצבאית שחלקה מתנהל כמשק סגור שאינו מתיר לחיצוניים לבדוק אותו. אם לא נתחיל בעבודת השינויים המיידית - כעת ובאופן מיידי, לא נהיה מוכנים למשבר הביטחוני הבא שצפוי להערכתי לקרות בחודשים הקרובים. והפעם, המשבר הביטחוני עתיד להגיע לא רק מצפון.