משמעות האהבה הטהורה בחיי הזוג 

בס"ד

מאמר ראשון

משמעות האהבה הטהורה בחיי הזוג

מהי האהבה הטהורה?  מה מקורו של הקשר הנפשי הטהור בין האיש והאישה?

עונה המהר"ל:

"בכל מקום שהדבר מתהווה אל דבר שהוא הפכו, הדבר הזה מפני שיושלם באותו דבר (ע"י צירוף שני דברים שונים מתקבלת שלימות המורכבת משניהם) מכיוון שיושלם בו נעשה עמו דבר אחד ומצד זה האהבה" (נתיבות עולם ב' ע' ל"ח). 

הוי אומר: האהבה הטהורה שבין איש לאישה היא במילים אחרות, רצון להגיע לשלמות. כל אחד מהשניים שואף להשלים את התכונות החסרות לו ונמצאות אצל זולתו, וכך מתקשרים הם זה לזו. שאיפה זו להשלמה היא מקור הקשר הנפשי שבין האיש והאישה והיא הבסיס העיקרי לרגש האהבה הטהור המקשרם זה לזו.

האהבה היא יסוד לחיים המשותפים של בני בזוג, האהבה היא אחדות כפי שאמרו דורשי רשומות שתיבת "אחד" ותיבת "אהבה" הם אותה גימטרייה. אהבה היא מציאות חיים של שניים שהם אחד, מאוחדים ברצונם, בשאיפותיהם ובגורלם. ככל שתתעמק יותר הכרת והרגשת האחדות תתעצם ותתחזק האהבה בין בני הזוג.

כמו בכל דבר גם באהבה יש מדרגות, מתחתית המדרגה עד שיא האידיאליות:

·        אהבה של לקיחה: היא המדרגה הנמוכה ביותר, האדם חושק לאדם השני האהוב ומתאווה לקחת אותו לעצמו. - אהבה זו אינה אלא אהבת עצמו, כיוון שאין האדם דואג אלא למילוי תשוקותיו בלי להתחשב ברצונות, בהתעניינויות והמאווים של השני.

·        אהבה של נתינה: דרגה זו של אהבה אינה דאגה לעצמו אלא להיפך, דרישת שלומו וטובו של האדם הנאהב. היא מתחילה באהדה ויכולה להגיע עד לכדי הקרבה עצמית למען סיפוק צרכיו של האדם הנאהב, הן תענוגו הפיסי והן אושרו הרוחני. מדרגה זו של ביטול אישיות למען דבר אחר, שהיא מופיעה בצורה של השתעבדות לאדם אחר על חשבון ה"אני" שלי יש בה חיסרון של מין מחיקת אישיות.

·        אהבה של דביקות: "ודבק באשתו" - אין האחד מבטל את השני למענו ולא הוא מבטל את עצמו למען השני, אלא שניהם מתאחדים באחדות גמורה. "והיו לבשר אחד" – לנפש אחת, לנשמה אחת. בדרגה זו, האהבה אינה רק חוויה רגשית אלא היא כוללת גם התקשרות של הכרה בצרכי השני מבלי לוותר על ה "אני" שלי, וזוהי התקשרות של חיים משותפים שבה יש שניים שיוצרים אחד, שלמות אחת בלי ביטול הייחודיות והמיוחדות של כל אחד מבני הזוג, והדבר שמאחד בניהם הוא בורא עולם. אז מתברר שאהבה זו אינה אלא ניצוץ של האהבה הגדולה הממלאת את כל העולמות אהבת ה' –"זכו – שכינה בניהם".  

אהבה בין בני הזוג בנישואין היא אהבה שאינה תלויה בדבר שכן יש כאן קשר הרבה יותר ערכי ועמוק שהרי אם על אף היותם זרים במקורם הם נקשרים זה לזו והופכים ליחידה אחת, הרי זה בהכרח משום שבורא עולם טבע בקשר המשפחתי סממנים של אהבה שאינה תלויה בדבר.

כך כתב המהר"ל, בפירושו על פרקי אבות (פרק ה' משנה ט"ז): " כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם. איזוהי אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר; ושאינה תלויה בדבר – זו אהבת דוד ויהונתן". בהסבירו את אהבת דוד ויהונתן, מבהיר המהר"ל ( פרק ה' י"ז) שהקב"ה טבע בקשר הנישואין אהבה שאינה תלויה בדבר: "שכך ברא הקב"ה עולמו שיהיו לבשר אחד, כדכתיב בקרא (בראשית ב'): 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו' ... בוודאי אין הכתוב מדבר שיעזוב את אביו ואת אימו וידבק באשתו משום שהאישה היא להנאתו, רק הכתוב מדבר שכך הוא העצם הבריאה, שהאיש ידבק באשתו. ואם כן עיקר האהבה, שאינה תלויה בדבר".        

לסיכום: במה ניכר שישנה אהבה ורעות בין איש לאשתו, מתוך הפשט אנו חושבים שכאשר אחד הצדדים מבטל דעתו ומסכים לדעתו של השני, או שמגיעים לידי פשרה, הרי שרק אז ניכר ששוררת בניהם אהבה ורעות. אולם דעת הרא"ש אינה כן. וז"ל ה 'מגיד משנה' (הל' שחיטה פ' י"א): "וכן נראה דעת הרא"ש בתוס' שחיבר ליבמות (י"ד:), גבי ההיא אע"פ שאלו פוסלין ואלו מכשירין וכו' לא נמנעו מלשאת זה את זה וכו'. ללמדך, שאהבה ורעות נוהגים זה בזה" וכו'.

וכתב ז"ל: "לא שייך אהבה ורעות אם חזרו בית שמאי לעשות כבית הילל, דבזה לא שייך אהבה ורעות כלל, אלא אהבה ורעות שייך היכא שעמד כל אחד בשמועתו, ועם כל זה הם נוהגים בניהם אהבה ורעות במה שמודיעים כל כת מהם לאחרת הדברים שאסורים להם כפי דעתם, ומזהירין אותם מהם, לפיכך לא נמנעו... ובזה שייך אהבה ורעות" עכ"ד ז"ל.

מכאן אנו למדים שאהבה ורעות בין בני הזוג ייתכנו אך ורק במידה וכל אחד יכבד את דעתו של השני ויתחשב ברגשותיו, ולא ינסה לשנותו או להוכיח לו שאינו צודק. מכאן, שע"מ להשיג אהבה ורעות בין בני הזוג על הבעל לקבל את אשתו כמות שהיא, וכן על האישה לקבל את בעלה כמות שהוא. אין זה אומר שאין האחד צריך להאיר את עיניו של השני במידת הצורך אלא שאין לו לכפות את דעתו עליו, וע"י יחס הדדי שכזה תתקיים ללא ספק אהבה טהורה ושלימה בין בני הזוג.

מירי עמנואל