פרשת השבוע בראי עכשווי - נקודת מבט על פרשת השבוע בעיניו של ספקן.
מאת: אלון נתיב
פרשת בני נח
נקודת המוצא של טור זה היא ספקנות. אורח חיי קרוי "חילוניות" ואנוכי "אגוניסט יהודי". אגוניסט כתפיסה דתית (או ליתר דיוק היעדרה), יהודי כתרבות ולאום. הטור הבא משתמש בכלי יהודי, פרשת השבוע, כנקודת התייחסות בין עבר לבין הווה, בין תורה לבין מעשה. הוא מהווה בסיס לרב שיח סביב נושא הקשור ומופרד בו זמנית מחיי היום יום. קשור, כי אנו מתייחסים להווה ואינו קשור הוא דיאלוג המעלה שאלות וחומר למחשבה באופן שונה מבעיות היום יום. בעיני זהו כלי חשוב מכדי להשאירו בידיו של מגזר מסוים בלבד, זהו כלי השייך לכולנו.
בדומה לפרשת בראשית משבוע שעבר, אנו נדרשים לחיות ולהסתגל לסתירות שבסיפור המקראי. נח, דור עשירי לאדם חי בתקופה בה השחיתות והמוסריות אינם בנמצא. אך הפרשה מתחילה (באופן ספרותי) בעמימות. " ו?י??ר?או? ב?נ?י-ה?א?ל?ה?ים א?ת-ב??נו?ת ה?א?ד?ם, כ??י ט?ב?ת ה?נ??ה; ו?י??ק?חו? ל?ה?ם נ?ש??ים, מ?כ??ל א?ש??ר ב??ח?רו?". הסופר מסביר כיצד רבה האדם והמשפט הבא מסביר כי אלוקים לא אהב את המעשה. "ו?י??אמ?ר י?הו?ה, ל?א-י?דו?ן רו?ח?י ב?א?ד?ם ל?ע?ל?ם, ב??ש??ג??ם, הו?א ב?ש??ר; ו?ה?יו? י?מ?יו, מ?א?ה ו?ע?ש??ר?ים ש??נ?ה". כלומר הוא מצהיר כי מכאן ואילך אין לו חשק לעסוק באדם ומתחיל את הענישה הקולקטיבית; מכאן ואילך משך חייו של אדם יהיו 120 שנים. המשפט הבא שוב מחזיר אותנו לאחור ונראה תמים וחיובי "ה?נ??פ?ל?ים ה?יו? ב?א?ר?ץ, ב??י??מ?ים ה?ה?ם, ו?ג?ם א?ח?ר?י-כ?ן א?ש??ר י?ב?או? ב??נ?י ה?א?ל?ה?ים א?ל-ב??נו?ת ה?א?ד?ם, ו?י?ל?דו? ל?ה?ם: ה?מ??ה ה?ג??ב??ר?ים א?ש??ר מ?עו?ל?ם, א?נ?ש??י ה?ש???ם". אך אלוקים עדין לא שבע רצון; "ו?י??ר?א י?הו?ה, כ??י ר?ב??ה ר?ע?ת ה?א?ד?ם ב??א?ר?ץ, ו?כ?ל-י?צ?ר מ?ח?ש??ב?ת ל?ב?ו?, ר?ק ר?ע כ??ל-ה?י?ו?ם". הפסקה ממשיכה בתוכניתו להשמיד את האדם וכל חי כעונש לאי שביעות רצונו מהאדם שיצר.
בליבי לא יכלו שלא לחלוף שתי מחשבות. הראשונה, תמיהה מדוע הכעס על בני הנפילים? לא נתנו חוקים עדין, לא התקיימה שיחה להבהרת ציפיות, אז מדוע לכעוס? מדוע להשמיד? האם בעת שילדנו טועה אנו ממהרים להרגו או מנסים ללמדו?
המחשבה השנייה, המתבקשת כהמשך לראשונה, היא שאכן האדם נברא בצלם אלוהים. הענישה הקולקטיבית, ההשמדה המתוכננת, כולל פגיעה בטבע ובסביבה נשארה איתנו עד עצם היום הזה.
בשלב זה של המקרא עדין יש רצף אחד הנשמר מהפרשה הקודמת; הגברים מוזכרים בשמותיהם ואילו הנשים נשארות דמויות עלומות השייכות ומשויכות לבעליהן. רבות השאלות עליהן אין תשובה - הגיל המופלג של נוח, הצדיק הגדול שלא היסס מלהשתכר, אך גם לא היסס לקלל את בנו לנצח נצחים בעבור שחמד לצון. לתיבה הועלו כל בעלי החיים אך מה לגבי הצומח? מדוע האלוקים נדרש למורכבות כה גדולה שנמשכה חודשים כאשר את כל העולם הוא ברא בשבוע?
מדוע ציוויו החד ערכי (יא ו?ה?ק?מ?ת?י א?ת-ב??ר?ית?י א?ת??כ?ם, ו?ל?א-י?כ??ר?ת כ??ל-ב??ש??ר עו?ד מ?מ??י ה?מ??ב?ו?ל; ... יב ו?י??אמ?ר א?ל?ה?ים, ז?את או?ת-ה?ב??ר?ית א?ש??ר-א?נ?י נ?ת?ן ב??ינ?י ו?ב?ינ?יכ?ם, ו?ב?ין כ??ל-נ?פ?ש? ח?י??ה, א?ש??ר א?ת??כ?ם--ל?ד?ר?ת, עו?ל?ם. ... טו ו?ז?כ?ר?ת??י א?ת-ב??ר?ית?י, א?ש??ר ב??ינ?י ו?ב?ינ?יכ?ם, ו?ב?ין כ??ל-נ?פ?ש? ח?י??ה, ב??כ?ל-ב??ש??ר; ו?ל?א-י?ה?י?ה עו?ד ה?מ??י?ם ל?מ?ב?ו?ל, ל?ש??ח?ת כ??ל-ב??ש??ר. ) לא נשמר על ידי נח ובניו ובכל זאת עבר אלוהים לסדר היום ולא הענישם? מדוע ציווי כה ברור של שמירה על הטבע לא הפך לנר לרגלי היהדות האורתודוכסית? בפרשה זו ניתנו לכאורה הוראות האכילה הראשונה (ג כ??ל-ר?מ?ש? א?ש??ר הו?א-ח?י, ל?כ?ם י?ה?י?ה ל?א?כ?ל?ה: כ??י?ר?ק ע?ש??ב, נ?ת?ת??י ל?כ?ם א?ת-כ??ל.) לו הייתי בעלים של מסעדה לא כשרה, הייתי שם ציטטה זו בכניסה למסעדה שלי.
בפרשת השבוע הקודמת, פרשת בראשית מוזכרים למעשה שני סיפורי בריאה שאינם זהים זה לזה. גם השם המיוחס לאל עליון הוא שונה. בפרשה זו משתמש הסופר המקראי שוב בשם המפורש, כלומר אותו סופר אשר בפרשה הקודמת שם את האדם במרכז הבריאה. גם כאן הוא חוזר על המוטיב של האדם במרכז הבריאה "ו?מ?ח?ית?י, א?ת-כ??ל-ה?י?קו?ם א?ש??ר ע?ש??ית?י, מ?ע?ל, פ??נ?י ה?א?ד?מ?ה". כל השלבים של בריאת העולם נעלמים, השמדת החי והצומח משולים להשמדת היקום הנברא. אישית, אהבתי יותר את הסופר של הפרק הראשון ששם את הטבע במרכז ולא את האדם.
רבנים, לאורך כל השנים, מנסים להתמודד עם הסוגיות הללו ואחרות הנובעות מסיפורי המקרא. אך מהו הלקח שאנו הספקנים יכולים להפיק - אם אנו יכולים?
הרב מרדכי ברויאר מסביר כי הסתירות בסיפור הבריאה הן חלק שיטה כללית, בה התורה מציגה במכוון אירועים שונים ומסוימים מזוויות ראיה שונות. מסקנה זו אומרת כבר מהפרק הראשון שעלינו להתמודד עם בחירות ופרשנויות.
הרב ליאור מקרית ארבע קרא על פרסומים באינטרנט שאין לבוא בקהל הרפורמים. גם בפרשת בני נח אנו נתקלים לראשונה במושג גויים. אבל אלו חלק מבני נוח שגם עמם כרת אלוהים ברית. למעשה בשלב זה עוד אין יהודים. וכולנו, כל צאצאי התיבה חתומים ומובטחים על ידי האלוקים. כמה חבל שרבנים אורתודוכסים מנסים לנכס להם את התורה והחוקים.
פרשנויות; כל אחד ואחת מאיתנו יכול לפרש את הטקסט באופן הנראה לו, העונה להגיון המנחה את חייו. בחירות; כי מעבר לבחירת הפרשנות אנו יכולים לקחת את המהות לכאן ועכשיו. אם מדובר בסיפור הבריאה בו האדם הוא במרכז או שמע בסיפור בו הטבע הוא במרכז. אם נבחר בסיפור כי הטבע הוא במרכז, אזי מכאן ייגזרו הבנתנו והתייחסותנו לטבע ולאיכות הסביבה. חלק ממנהגי היהדות האורתודוכסית של היום אינה מתחשבת בחוקי הנוגעים לאיכות הסביבה. חוקי השחיטה הנהוגים ביהדות עומדים בחלק מהמדינות בסתירה לחוקי צער בעלי חיים. חוקי הקבורה עומדים בסתירה לחוקי המשרד לאיכות הסביבה. מנהג הכפרות ועוד.
עלינו לזכור כי "מוטב להיות צנועים כאשר מדברים בשם אלוקים. אומנם נבראנו בצלמו, אבל אנחנו מפרשים את רצונו בצלמנו" . על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת החובה לבחור בדרך המתאימה לו או לה. אם נהיה נאמנים איש לדרכו, נכבד איש את דרך רעותו ונתמיד בכך אולי החיים בצוותא יהיו נעימים יותר.
אלון נתיב
הכותב משמש כמנהל עלי שלכת, בית לוויות.
מאת: אלון נתיב
פרשת בני נח
נקודת המוצא של טור זה היא ספקנות. אורח חיי קרוי "חילוניות" ואנוכי "אגוניסט יהודי". אגוניסט כתפיסה דתית (או ליתר דיוק היעדרה), יהודי כתרבות ולאום. הטור הבא משתמש בכלי יהודי, פרשת השבוע, כנקודת התייחסות בין עבר לבין הווה, בין תורה לבין מעשה. הוא מהווה בסיס לרב שיח סביב נושא הקשור ומופרד בו זמנית מחיי היום יום. קשור, כי אנו מתייחסים להווה ואינו קשור הוא דיאלוג המעלה שאלות וחומר למחשבה באופן שונה מבעיות היום יום. בעיני זהו כלי חשוב מכדי להשאירו בידיו של מגזר מסוים בלבד, זהו כלי השייך לכולנו.
בדומה לפרשת בראשית משבוע שעבר, אנו נדרשים לחיות ולהסתגל לסתירות שבסיפור המקראי. נח, דור עשירי לאדם חי בתקופה בה השחיתות והמוסריות אינם בנמצא. אך הפרשה מתחילה (באופן ספרותי) בעמימות. " ו?י??ר?או? ב?נ?י-ה?א?ל?ה?ים א?ת-ב??נו?ת ה?א?ד?ם, כ??י ט?ב?ת ה?נ??ה; ו?י??ק?חו? ל?ה?ם נ?ש??ים, מ?כ??ל א?ש??ר ב??ח?רו?". הסופר מסביר כיצד רבה האדם והמשפט הבא מסביר כי אלוקים לא אהב את המעשה. "ו?י??אמ?ר י?הו?ה, ל?א-י?דו?ן רו?ח?י ב?א?ד?ם ל?ע?ל?ם, ב??ש??ג??ם, הו?א ב?ש??ר; ו?ה?יו? י?מ?יו, מ?א?ה ו?ע?ש??ר?ים ש??נ?ה". כלומר הוא מצהיר כי מכאן ואילך אין לו חשק לעסוק באדם ומתחיל את הענישה הקולקטיבית; מכאן ואילך משך חייו של אדם יהיו 120 שנים. המשפט הבא שוב מחזיר אותנו לאחור ונראה תמים וחיובי "ה?נ??פ?ל?ים ה?יו? ב?א?ר?ץ, ב??י??מ?ים ה?ה?ם, ו?ג?ם א?ח?ר?י-כ?ן א?ש??ר י?ב?או? ב??נ?י ה?א?ל?ה?ים א?ל-ב??נו?ת ה?א?ד?ם, ו?י?ל?דו? ל?ה?ם: ה?מ??ה ה?ג??ב??ר?ים א?ש??ר מ?עו?ל?ם, א?נ?ש??י ה?ש???ם". אך אלוקים עדין לא שבע רצון; "ו?י??ר?א י?הו?ה, כ??י ר?ב??ה ר?ע?ת ה?א?ד?ם ב??א?ר?ץ, ו?כ?ל-י?צ?ר מ?ח?ש??ב?ת ל?ב?ו?, ר?ק ר?ע כ??ל-ה?י?ו?ם". הפסקה ממשיכה בתוכניתו להשמיד את האדם וכל חי כעונש לאי שביעות רצונו מהאדם שיצר.
בליבי לא יכלו שלא לחלוף שתי מחשבות. הראשונה, תמיהה מדוע הכעס על בני הנפילים? לא נתנו חוקים עדין, לא התקיימה שיחה להבהרת ציפיות, אז מדוע לכעוס? מדוע להשמיד? האם בעת שילדנו טועה אנו ממהרים להרגו או מנסים ללמדו?
המחשבה השנייה, המתבקשת כהמשך לראשונה, היא שאכן האדם נברא בצלם אלוהים. הענישה הקולקטיבית, ההשמדה המתוכננת, כולל פגיעה בטבע ובסביבה נשארה איתנו עד עצם היום הזה.
בשלב זה של המקרא עדין יש רצף אחד הנשמר מהפרשה הקודמת; הגברים מוזכרים בשמותיהם ואילו הנשים נשארות דמויות עלומות השייכות ומשויכות לבעליהן. רבות השאלות עליהן אין תשובה - הגיל המופלג של נוח, הצדיק הגדול שלא היסס מלהשתכר, אך גם לא היסס לקלל את בנו לנצח נצחים בעבור שחמד לצון. לתיבה הועלו כל בעלי החיים אך מה לגבי הצומח? מדוע האלוקים נדרש למורכבות כה גדולה שנמשכה חודשים כאשר את כל העולם הוא ברא בשבוע?
מדוע ציוויו החד ערכי (יא ו?ה?ק?מ?ת?י א?ת-ב??ר?ית?י א?ת??כ?ם, ו?ל?א-י?כ??ר?ת כ??ל-ב??ש??ר עו?ד מ?מ??י ה?מ??ב?ו?ל; ... יב ו?י??אמ?ר א?ל?ה?ים, ז?את או?ת-ה?ב??ר?ית א?ש??ר-א?נ?י נ?ת?ן ב??ינ?י ו?ב?ינ?יכ?ם, ו?ב?ין כ??ל-נ?פ?ש? ח?י??ה, א?ש??ר א?ת??כ?ם--ל?ד?ר?ת, עו?ל?ם. ... טו ו?ז?כ?ר?ת??י א?ת-ב??ר?ית?י, א?ש??ר ב??ינ?י ו?ב?ינ?יכ?ם, ו?ב?ין כ??ל-נ?פ?ש? ח?י??ה, ב??כ?ל-ב??ש??ר; ו?ל?א-י?ה?י?ה עו?ד ה?מ??י?ם ל?מ?ב?ו?ל, ל?ש??ח?ת כ??ל-ב??ש??ר. ) לא נשמר על ידי נח ובניו ובכל זאת עבר אלוהים לסדר היום ולא הענישם? מדוע ציווי כה ברור של שמירה על הטבע לא הפך לנר לרגלי היהדות האורתודוכסית? בפרשה זו ניתנו לכאורה הוראות האכילה הראשונה (ג כ??ל-ר?מ?ש? א?ש??ר הו?א-ח?י, ל?כ?ם י?ה?י?ה ל?א?כ?ל?ה: כ??י?ר?ק ע?ש??ב, נ?ת?ת??י ל?כ?ם א?ת-כ??ל.) לו הייתי בעלים של מסעדה לא כשרה, הייתי שם ציטטה זו בכניסה למסעדה שלי.
בפרשת השבוע הקודמת, פרשת בראשית מוזכרים למעשה שני סיפורי בריאה שאינם זהים זה לזה. גם השם המיוחס לאל עליון הוא שונה. בפרשה זו משתמש הסופר המקראי שוב בשם המפורש, כלומר אותו סופר אשר בפרשה הקודמת שם את האדם במרכז הבריאה. גם כאן הוא חוזר על המוטיב של האדם במרכז הבריאה "ו?מ?ח?ית?י, א?ת-כ??ל-ה?י?קו?ם א?ש??ר ע?ש??ית?י, מ?ע?ל, פ??נ?י ה?א?ד?מ?ה". כל השלבים של בריאת העולם נעלמים, השמדת החי והצומח משולים להשמדת היקום הנברא. אישית, אהבתי יותר את הסופר של הפרק הראשון ששם את הטבע במרכז ולא את האדם.
רבנים, לאורך כל השנים, מנסים להתמודד עם הסוגיות הללו ואחרות הנובעות מסיפורי המקרא. אך מהו הלקח שאנו הספקנים יכולים להפיק - אם אנו יכולים?
הרב מרדכי ברויאר מסביר כי הסתירות בסיפור הבריאה הן חלק שיטה כללית, בה התורה מציגה במכוון אירועים שונים ומסוימים מזוויות ראיה שונות. מסקנה זו אומרת כבר מהפרק הראשון שעלינו להתמודד עם בחירות ופרשנויות.
הרב ליאור מקרית ארבע קרא על פרסומים באינטרנט שאין לבוא בקהל הרפורמים. גם בפרשת בני נח אנו נתקלים לראשונה במושג גויים. אבל אלו חלק מבני נוח שגם עמם כרת אלוהים ברית. למעשה בשלב זה עוד אין יהודים. וכולנו, כל צאצאי התיבה חתומים ומובטחים על ידי האלוקים. כמה חבל שרבנים אורתודוכסים מנסים לנכס להם את התורה והחוקים.
פרשנויות; כל אחד ואחת מאיתנו יכול לפרש את הטקסט באופן הנראה לו, העונה להגיון המנחה את חייו. בחירות; כי מעבר לבחירת הפרשנות אנו יכולים לקחת את המהות לכאן ועכשיו. אם מדובר בסיפור הבריאה בו האדם הוא במרכז או שמע בסיפור בו הטבע הוא במרכז. אם נבחר בסיפור כי הטבע הוא במרכז, אזי מכאן ייגזרו הבנתנו והתייחסותנו לטבע ולאיכות הסביבה. חלק ממנהגי היהדות האורתודוכסית של היום אינה מתחשבת בחוקי הנוגעים לאיכות הסביבה. חוקי השחיטה הנהוגים ביהדות עומדים בחלק מהמדינות בסתירה לחוקי צער בעלי חיים. חוקי הקבורה עומדים בסתירה לחוקי המשרד לאיכות הסביבה. מנהג הכפרות ועוד.
עלינו לזכור כי "מוטב להיות צנועים כאשר מדברים בשם אלוקים. אומנם נבראנו בצלמו, אבל אנחנו מפרשים את רצונו בצלמנו" . על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת החובה לבחור בדרך המתאימה לו או לה. אם נהיה נאמנים איש לדרכו, נכבד איש את דרך רעותו ונתמיד בכך אולי החיים בצוותא יהיו נעימים יותר.
אלון נתיב
הכותב משמש כמנהל עלי שלכת, בית לוויות.
אלון נתיב הוא מנכ"ל בית הלוויות "עלי שלכת" העוסק בשריפת גופות ועריכת טקסי לוויה והנצחה דתיים ואזרחיים. www.aleyshalechet.co.il
