בין הפטיש הטכנולוגי והסדן האינטואיטיביפרויקט הגמר, לאן 

רם כרמי / עמי רן

חתן פרס ישראל פרופ' רם כרמי הוא אחד האדריכלים המשפיעים ביותר על התפתחות האדריכלות הישראלית מאז קום המדינה. במשך כ-40 שנה לימד אדריכלות בפקולטות לאדריכלות, היה אדריכל ראשי של משרד השיכון ותכנן עשרות מבני ציבור. בין היתר היה מעורב בתכנון שלושת מוסדותיה החשובים של ישראל: היכל הכנסת (תחת שמו של קלארווין) המייצג את הרשות המחוקקת, בית המשפט העליון (ביחד עם אחותו עדה כרמי?מלמד) המייצג את הרשות השופטת - ובניין משרד ראש הממשלה ומעונו (שבנייתו הוקפאה) כמייצג הרשות המבצעת. בין המבנים הפרטיים שתכנן ראוי לציון "בית רוזמרין" בהרצליה - שמהווה גירסה פוסט-מודרנית למעונות העובדים, שתוכננו בשנות השלושים על ידי אריה שרון.

פעילותו ארוכת השנים של כרמי ידעה את כל תהפוכות האדריכלות שפקדו את מקומותינו - הזרם המודרניסטי המוקפד, הזרם הברוטליסטי הדורסני, והזרם הפוסט-מודרני שהצליח לבלבל את כולם. בשנים האחרונות, כאשר מצד אחד האדריכלות הדיגיטלית מפלסת את דרכה בביטחון של טווס, ומצד שני נעשים ניסיונות להשיב לאדריכלות את שפיותה האנושית, האדריכלות של כרמי נפלה בין הכיסאות והפכה כר?ניגוח בידי כמה מחבריו האדריכלים, שלא בצדק.

במסגרת עבודתו כמנחה פרויקט גמר במחלקה לאדריכלות במרכז האוניברסיטאי אריאל, כרמי כתב לסטודנטים שלו מאמר מנחה בן 20 עמודים. מכיוון שהמאמר משקף בראייה צלולה וממוקדת את המחלוקת הבין-דורית, שבמרכזה עומדת החשיבה הטכנולוגית אל מול היצירה התרבותית, ביקשנו את רשותו לפרסם את תמצית הדברים.

ארכיטקטורה היא השקפת עולם שמטרתה, וגם זכות הקיום שלה, להעניק משמעות אנושית לעולם הפיזי שמסביבנו. הטכנולוגיה היא רק אחד מכלי העבודה שלה.

האדריכלות המודרנית שאש המרד יקדה בה, הפכה תוך זמן קצר לאוסף של חזיונות אוניברסליים, שזוהרם הועם לכדי מושג חסר תוכן. חשיבה על עולם צעיר ורענן פינתה את מקומה לעולם שבו העתיד מתגלה כנסיגה אל העבר, וההווה מוקדש לעיסוק בצורכי השעה המתחלפים בעזרת ידע שטחי. בריקנות שנוצרה נותרנו עם חלל וזמן פנויים בשפע, אך ללא תכלית. בעזרת הקידמה הטכנולוגית, המחשב וההיי?טק, זכינו בשחרור מהסדר הכפייתי של העבר, אבל בחסרונה של מסורת נשארנו מרחפים בחלל ללא משאלות. שוב איננו נאבקים על בעיות בתשוקה שאיננה ניתנת לסיפוק.

ה"ארוס" הטכנולוגי זרק אותנו ל"כלבים" וגזר עלינו להינמק בצינוק המדעי הקר שהפך לקנה המידה העיקרי והבלעדי שעל פיו יישק דבר. כרשות עליונה הוא מהווה את המסד המאלף לחשיבה "יצירתית" שמתפתחת בקווים אלכסוניים מלמעלה למטה, בניגוד מוחלט לחשיבה ההיררכית שאיפיינה מאז ומתמיד את האדריכלות ואת התוצר האורבני הניזון ממנה.

בהיעדר חיוניות שאמורה לחלחל מן החושי לשכלתני, האדריכלות מתאפיינת בארגון קר ופשטני, בהתאמה למסגרת בירוקרטית של שלטון הכוח המנחה אותה. באווירה תכנונית כזו - הן האדריכלות הפרקטית והן המימד היצירתי שלה מוצאים את עצמם בשפל המדרגה. וכך, מתוך מחשבה תכנונית פרגמאטית, איבדנו את הקשר החיוני בין הבית לרחוב, בין הרחוב לשכונה ובין השכונה לעיר - ונשארנו עם תפזורת אורבאנית חסרת מוקד - רצף סתמי של טיפוסים חוזרים שאינם יוצרים שום דמות של עיר. הבית נראה כרשימת פרטי בניין; הרחוב נראה כאוסף מקרי של בניינים; והרחובות, שנהפכו לכבישים, אינם מובילים לשום מקום.

אדריכלות אינה רק "מכונה לגור בה", כדברי לה?קורבוזייה שהגדיר אותה באחד מרגעי ההתנשאות האופייניים לו. מעבר למימד הפרקטי, האדריכלות היא עולם של חוויות ואסוציאציות המתרחשות על מצע תרבותי. תפיסה רציונאלית של האתר - לוגית ככל שתהיה, חייבת לכלול גם רגשות אנושיים. המחשבה ש"מקום=פונקציה x כלכלה", מתעלמת במכוון מסוד היופי הטמון בחיים המפעמים במבנה. הסביבה הבנויה היא מערכת דינאמית, המותנית ביחסי הגומלין המתפתחים בין חלקיה הבנויים ומרכיביה האנושיים, קרי - האדם, המבנה והסביבה. היחסים האלה הם אבן היסוד של כל קומפוזיציה אמנותית, ומה שיוצר באדריכלות את שפת המקום, המתנגנת במוחנו בדומה לסימפוניה הפסטוראלית של בטהובן.

"השלב הראשון בפרויקט הגמר שלכם הוא להכיר במצב העובדתי שבו "שברו את כל הכלים" - אין פרות קדושות ואין אמיתות. מדובר במציאות של פירות באושים הממלאים את הנוף הבנוי בריקנות שזורמת חופשי חופשי, משום מקום לשום מקום. בתוך המציאות הזאת אתם אמורים לחפש את אותם מרכיבים שמהם ניתן לבנות דמות אדריכלית - משהו שניתן להזדהות איתו, נווה מידבר שאפשר להרגיש בו בבית.

חפשו משהו שיוציא אתכם מהמבוך שבו אתם עדיין נמצאים אחרי ארבע שנות לימוד. משהו שיעזור לנו המורים - הנבוכים לא פחות מכם - לעזור לכם לפתח פרויקט גמר ראוי. חפשו משהו שיצבע את המקום, אבל ישתלב באווירה הייחודית שלו; משהו שעוצמת נוכחותו בסביבה תהיה פועל יוצא של החיים המתחוללים בו.

שכלו של אדם, טען פעם בנדיטו קרוצ'ה, עשוי משני חלקים: מן ההגיוני ומן האינטואיטיבי, ואסור לאחד לדכא את האחר. המתח שבין הלוגוס הרציונאלי והמחשבה האינטואיטיבית מהווה כר לפיתוח יצירתי. המטרה היא לפתח בכם את התודעה שאינטואיציה היא המימד המשלים של התכנון המסודר. כאשר המימד הזה יתמקד במהות ולא יתבע לעצמו עצמאות מוחלטת, יתפתח דיאלוג עם המקום - דיאלוג שהאמיתי החושני רב בו מן המזוייף השיווקי.

קחו לדוגמה את כרם התימנים בתל אביב. שם, המימד האנושי והריקמה הבנויה יוצרים מקשה אחת. הרחוב הוא המשכו של מפתן הבית, המפיח בשכונה חיים, שמעשירים לחלופין את תושביה כבמעגל קסמים. אין ספק שריקמה כזאת תמשיך לעמוד במבחן הזמן, טוב יותר מכל שכונה מחוקת פנים - כמו אלה הזרועות בארץ למכביר.

הימנעו מעיסוק במשחקי פסיפס מלאכותיים ומצירופים צורניים חסרי משמעות. הם יאבדו את הרלוונטיות שלהם מהר מאוד בקצב החיים המשתנה. נסו להפוך חלל זורם ל"מקום", ואת הזמן הזורם ל"מאורע". אין לחללים אבסטרקטיים קיום ללא תוכן אנושי. אל תהססו להשתמש באוצרות הזיכרון המשוחררים שלכם כדי להעניק לחלל משמעות שמישהו אחר יוכל להזדהות איתה. כמו בשירה, כמו במוזיקה, כמו באמנות.

בתכנון מבנה אתם נכנסים למרחבים גמישים של שדות בלתי מוגדרים, הדורשים התנבאות וחזון. בכל בניין שאנו מתכננים ישנו כמובן סיכום של כל מה שלמדנו בעבר. אבל מה שעושה אותו אחר, הוא בדיוק אותו חזון אינטואיטיבי שטבוע בנו כאדריכלים. אנחנו לומדים את הנושא, מנתחים את מרכיביו, מנסים להבין את מהות המפגשים והפעילויות המתרחשים במערכת החללים המרכיבים אותו, אבל חייבים לנקוט עמדה ביחס אליהם.

תפקידו של האדריכל להשתמש במרכיבים קיימים כדי ליצור משהו חדש - להעניק למרכיבים מבניים חסרי משמעות, ערך מוסף על ידי צירופם המיוחד למערך קוהרנטי כולל.

פעולת ה"מה" מתחילה בקפיצה אל הלא נודע, שהיא ראשיתה של כל מחשבה יוצרת. מתחילים בשרטוט אינטואיטיבי של הנחת היסוד, שאותה אנחנו חוזרים ובודקים במשך כל תהליך התכנון. הפעולה ה"חמה" הזאת של שרבוט ההנחה הראשונית, כמוה כנקיטת עמדה מוסרית המבטאת את עולם הערכים האישי שלנו. "האיך" לעומת זאת הוא פעולה "קרה" שבה מתערבים קריטריונים ודיסציפלינות שאינם תלויים בנו. פעולות האימות והבדיקה מזקקות, משפרות ומעצבות את הנחת היסוד - מבהירות את כיוון ההתפתחות ומאפשרות להוציא את התוכנית מן הכוח אל הפועל.

היצירה האדריכלית היא דבר אישי, אבל המבנה איננו נחלתו הבלעדית של האדריכל. השלב הבא של הפרויקט הוא מימוש "הסביבה הבנויה". את זה עושים באמצעות מספר דיסציפלינות המעמידות מגוון של שאלות מדעיות, טכנולוגיות ואנושיות, החייבות לבוא על פתרונן בכל מבנה. תפקידכם כאדריכלים למצוא את המכנה משותף הסביר ביותר ביניהם, וזה מחייב עבודת צוות הרמונית בין מספר רב של מתכננים, שכל אחד מהם מייצג פן אחר של המבנה. בשלב הזה ניתנת לכם הזדמנות לחזור ולבדוק את הנחות היסוד שלכם - להבחין בין תפל ועיקר, נכון וכוזב.

"שורשו של הרצון ללמוד, בגילויה של הבערות", אמר אפלטון. אל תהססו ללמוד מניסיונם של אחרים. להכרת ההיסטוריה של האדריכלות ישנה חשיבות רבה. המסורת האדריכלית מכילה כבר את מירב הרעיונות שאיתם אתם מתמודדים, והפתרונות שבאו לידי ביטוי בגישות השונות, יאפשרו לכם לפתח ראייה ביקורתית, הן לגבי הפרויקט שלכם, והן אודות עצמכם כאדריכלים.

ומילה למורים: האדריכלות איננה תולדה של "חתך הזהב" ולא של "אבן חכמים". המימד האנושי המרכיב אותה מפתיע, חמקמק והפכפך. שיטת הלימוד הרווחת בפקולטות לארכיטקטורה מבוססת בעיקרה על צבירת אינפורמציה. הסטודנטים מולעטים במידע טכני שמתיישן עד מהרה, במקום לצייד אותם בכלי חשיבה יצירתיים הדרושים לתכנון מצבים בלתי צפויים.

אלמלא הסתנפה האדריכלות מתוך נמיכות רוח ובאה מבוישת אל סיפה של האקדמיה לחסות בצל קורתו היוקרתית של המדע, היינו זוכים לראות מדי פעם אדריכלים בדמותם של ליאונרדו דה וינצ'י ומיכאלאנג'לו, שרכשו את ניסיונם כשוליות בסטודיו של אמנים והפכו את מקצוע האדריכלות לדרך חיים.

Ami Ran/Ram Karmi

Architecture of Israel

www.aiq.co.il