לקראת שבת
שישי בבוקר.השעה מעט דמיונית,חמש וחצי בבוקר.עדיין חשוך.סימתי עובדת במשמרת בוקר ואני לבוש, מוכן להליכה לאחר שאסיע אותה לבית החולים.קשה לי להמשיך לישון לאחר שהיא עוזבת את המיטה.קשה ונעים לי לחשוב כך.מסתכל עליה מזווית העין כיצד היא נערכת לעבודה.תמיד במצב רוח טוב.תמיד מחויכת.מכניסה את כלי העבודה לחלוק הלבן.מתכוננת לעוד יום של נתינה, של סיוע ,יום של טיפולים באנשים הנזקקים לסיוע רפואי במחלקה לרפואה דחופה בבית החולים.אישה של נתינה היא סימה.זה באופי שלה וזה יפה ומרגש.
חזרתי מהליכת הבוקר.נעים לצעוד בימי שישי.חשבתי עליה , על סימתי, חשבתי עלינו, חשבתי על הזוגיות שבינינו.חשבתי וחייכתי לעצמי.מרשה לעצמי להיות מאושר.מרשה לעצמי להיות נינוח יותר.להיות שליו יותר.רגוע יותר. פשוט הגעתי לשם .כאן ועכשיו.איני צריך לחפש, לתור, לבדוק, להתלבט, לחשוש,להתייסר ועוד מלים רבות ודומות. הגעתי אל הזוגיות האופטימאלית ,הגעתי אל מה שכולנו מחפשים.יודע שגם סימתי הגיעה לשם איתי.ביחד.
חושב עליה ,עכשיו בעבודתה. מקבלת חולים, מקבלת נזקקים.מקבל אנשים המגיעים למיון בית החולים עם חשש כבד, עם פחדים עם תחושות קשות.יודע שתקבל אותם בחיוך מרגיע, תסביר, תטפל,תדאג להם.יודע שהם בידיים טובות.שלה, של שושי שוורץ של גלינה של כל הצוות הרפואי במקום.
ניסע היום בצהריים לירושלים, להיות עם בתי הקטנה.ניסע ביחד.יודע שזו תהיה נסיעה נעימה ורגועה.הערב יגיע בני החייל לארוחת השישי.יונתן, בני האהוב. יודע עד כמה הוא אוהב ומכבד את סימה.עד כמה נעים לו בחברתה.גם למיכל ואיילה טוב איתה.
חושב ומחייך.
ד"ר אבי זלבה
