בעיר האסורה 

את היום התחלנו בארוחת בוקר טובה בהחלט ומספקת.

את המזוודות אספו כבר בשעה 7 וחצי. עוד שתינו כוס קפה משלנו בבישול עצמי, הסדרנו את ה "צ'ק אואט" ובשעה 9 יצאנו באוטובוס לבקר ב"עיר העתיקה", האזור בו החלה להיבנות "ביג'ין".

האזור ממוקם על שפת אגם גדול, מסביבו רצועה של גן ציבורי ומקום לדייגים חובבים הממקמים חכותיהם בתקווה לדג זהב, ואם לא זהב לפחות דגים למחבת.

ירדנו במרכזו של האזור העתיק, באחת מהתחנות המרכזיות של ה"ריקשות", משם יצאנו שניים שניים בריקשה, שהיא מעיין תלת אופניים מונע בכוח אדם אחד.

אין ספק שזאת תחושה מוזרה. יש בישיבה מאחורי הנהג הגורר אותך בגופו לחזק את תחושת העליונות של היושבים על הגורר. ואם כך ההרגשה בריקשה עם "פדאלים" על אחת כמה וכמה בריקשה הנגררת ע"י רץ רגלי, אם כי ההבדל כבר לא גדול כל כך.

יש בין נהגי הריקשות צעירים וצעירים פחות, שמוצאים פרנסתם בלהוביל תיירים כמונו או מבקרים המבקשים לחוש את הטעם של פעם, טרם היו המכוניות של היום.

האזור ישן ומוזנח, והוא ניגוד גמור למה שראינו עד היום בשאר חלקי העיר.

כמו בשאר העולם, לעוני פרצוף מכוער. ללא מדרכות. דרכים משובשות. זרמי מים בכל מקום, והזנחה. עוני הוא לא רק מצב כלכלי, הוא גם מצב רוח, התנהגות, ייאוש ואי אכפתיות. ביטוי של חוסר אמון כי זה יכול להיות גם אחרת.. מעטים הם האנשים שיודעים להתארגן כך שגם בתנאי מחסור, אפשר יהיה לשמור על רמת ניקיון אישי וסביבתי הכרחיים לחיים רגילים ככל האפשר, ואת זאת אני אומר גם מניסיון. כאן אינני יודע אם הם יודעים את מה שאמרתי.

את הריקשות מנווטים במומחיות רבה דרך הרחובות הצרים, בין מהמורות הדרך , נזהרים לא להפיל דוכן סחורות, תוך כדי שהם פורצים בריצה ובשיירה צמודה לכבישים הסואנים השיירה המאפשרת להם לפלס דרכם בתוך זרם המכוניות, ולעבור מצד לצד של הכביש ע"י שהם יוצרים לעצמם מרחב מוגן. לכל ריקשה מספר סידורי המקל על הנוסע לחזור לריקשה הפרטית הממתינה לו בתום הסיורים הרגליים.

הביקור הראשון היה בתוככי גן ילדים. גן בבעלות העירייה. אחד מבין 6 גני ילדים אליהם מביאים מבקרים כמונו. ובגן, כולם מתורגלים. הילדים יוצאים לחצר להתיידד עם האורחים. מסתדרים בשורות להציג תנועה בקצב לצלילי מוזיקה מערבית הבוקעת ממערכת תוצרת "סוני" היפנית. המבקרים מוזמנים לרקוד עם הילדים שהם באמת חמודים ומתורגלים להסביר לך מה עליך לעשות וכיצד עליך להתנועע לצלילי מנגינת רקע קצבית.

בחדרי העבודה של הילדים, ציוד מגוון לציור, הרכבות, פלסטלינה ומספריים לגזירת נייר. הכל נקי ומטופח. בחדר המנוחה של הילדים, מיטות קטנות, צפופות, מסודרות, מכוסות שמיכות צבעוניות קלות וכריות בהתאם. כיורי מים וברזים לרחוץ פנים וידיים ותחושה שיש מי שדואג. ולא לשכוח. בסין מותר ילד אחד למשפחה. עבורו יעשו ההורים את המיטב. ואם הגן הזה, הממוקם בעיר העתיקה צריך להדגים זאת, הרי כי השתכנענו. האם זאת הרמה הכללית? איננו יודעים.

ביציאה מהחצר התבקשנו לתרום, ותרמנו. זה היה שווה. הרבה "באטים", מעט שקלים.

המשכנו בריקשות למגדלי הפעמונים של העיר העתיקה.
בעבר, הערים ניבנו בין חומות. ולחומות שערים גדולים. ומעל השערים מגדלי פעמונים ששימשו את חכמי העיר להודיע לתושבים על זריחת השמש ושקיעתה או בקרות אירועים חשובים.

העלייה אל מקום הפעמונים דרך גרם מדרגות תלולות. 69 במספר, 5 יותר מדי. ממרומי המרפסת ניתן להביט על הסביבה ולראות את השוני הגדול שבין האזור הישן והחדש. אין מילים. כל הסבר נוסף מיותר. ולדעתי, הצרות שלהם - של הסינים - עוד יבואו. מלחמות הקיום של האדם המודרני לא פחות אכזריות ממלחמתם של הקדמונים שנהגו לערוף ראשיהם של מי שפלש לתחום שטח הקיום לא לו.

בימינו, השתכללו האמצעים אבל לא השתנו המטרות. וטבע האדם כאז גם היום, חמדן, וקנאי ונלחם על קיומו עד זוב דם. והפערים הנפתחים בין אלה שיש להם ובין אלה שאין להם מה להפסיד גדלים עד כדי זוב דם.

ועוד הלכנו לבקר בביתה של משפחה מסוימת. מסוימת מאוד אפילו. 3 נפשות ושני כלבים מבויתים. הדירה המרווחת יחסית, היא יעד לביקורם של תיירים. קטנה אם כי מרווחת הרבה יותר משאר 11 הדירות הנמצאות באותה חצר עצמה, שכדי להגיע אליהם אתה מתקדם על הצד בין הקירות, מתפתל בין מחסנים מלאיי גרוטאות, שברי עץ וברזל והרבה לכלוך. אבל גם עציצים ופרחים. ושטיח ריצפה ליד הכניסה. ומנעול.

יש בדירה ממיטב הציוד החשמלי כולל מדיח כלים, טלוויזיה, מערכת קול - רדיו וקומפקט - גז לבישול ואפילו מזגן. אבל רק בדירה הזאת. הרצפה, בלאטות קרמיקה, מתוחזקת נקי ובעלת הבית המתינה לנו לבדה עם כלבי השעשועים על הידיים.

זה משכנע - לא ! אי אפשר היה שלא לחוש שהציגו לנו דירה לדוגמא ולא דירה מייצגת. זה אולי הרצוי אבל לא הממוצע המצוי. ויש על זה לא מעט בדיחות.....

............. "ראה אדוני, תן לי עוד אלף רובל על האלף הראשונים שכבר נתת ואביא לך תרנגול קטן ויפה במקום הפרה שהבטיחו לך"..............

בגמר הסיור התפנינו לחטוף מנה ב"קנטקי". חלקי עוף מצופים, חריפים באמת, שתייה וצ'יפס ל2 אנשים - שתי מנות - ב- 42 יואן שהם כ- 24 - שלנו. 12 - לסועד. לא נורא. הרבה פחות מאשר אצלנו.

ב "כל-בו" הצמוד קנינו מלון פרוס, נקי וארוז , ובקפיצת דרך נסענו לשדה התעופה להמשך. היעד "שיאן".

הכרטיסים סודרו במרוכז. המזוודות הגיעו לנמל התעופה בלעדינו, ישר למטוס, ואנחנו היינו אמורים לעבור בדיקת דרכונים ובדיקת גוף ביטחונית שלנו ושל חפצי היד.

בדרך כלל הכל עבד "פיקס"! תוך דקות, זיהו במכשירי הרנטגן את כלי התפירה והמניקור שבתיקי הבנות, ובתוכם זוגות המספריים הקטנים. את אילנה ורחל הוציאו מהשורה, מחייבים אותם להוציא מהתיקים את הסטים, ומחרימים את המספריים. הויכוחים וההסברים לא עזרו אם כי המספריים שנמצאו היו בקושי מספרי צעצוע. הם מחרימים כל דבר שהוא חד ודומה לסכין. העניין גרם להרבה יותר מפח נפש מאשר תרומה ממשית לביטחון הציבור. אבל, זאת כוחה של הבירוקרטיה המוציאה הנחיות כלליות והמבצעים מתרגמים את ההוראות כמיטב הבנתם - אז ויתרנו על המספריים.

טיסה של כ שעתיים. שתייה קלה ובוטנים והופ' הגענו. הסידורים, יוצאים מהכלל. הכל דפק: המזוודות, המפגש עם המלווה החדש, והאוטובוס. וכו........

הדרך לבית המלון התארכה בגלל פקקים בעיר, לעומת זאת, מסביב, קומפלקסים של אוטוסטרדות ריקות..
מורגשת פעילות רבה לקראת האולימפיאדה העתידה להתקיים כאן בסין, בשנת 2008. בכל מקום בניה מואצת, בתי מלון מודרניים ואזורים נוצצים שאינם מביישים שום עיר מפורסמת שמכבדת את עצמה, באירופה או באמריקה.

קיבלנו את החדרים. נחנו, ויצאנו לטייל רגלי עד פינת הרחובות הקרובה .