הקדמה.
זה הפוסט הכי ארוך שלי, אתכם הסליחה, אולם הנושא שאני דן בו, שווה דיון ארוך בהרבה מאורך הפוסט. למחפשים קיצורים, אולי כדאי שתפרשו כאן, כי בעצם אני לא ממש מגלה שום חדש בכיתוב הזה שלי, אלא מנסה להציג את המציאות שלנו, בפרספקטיבה חדשה, מאוד מגמתית, וללא איזון כדי שאולי כך, היא תטפח על פני כמה מקוראי, ותעיר אותכם מן השינה הנרקוטית, שמרביתנו נתונים בה בימים אלה. (והקפיצות מגוף ראשון, לאנחנו, דרך גוף שלישי רבים, אינם מקריים)
במהלך הפוסט, אפגיש אתכם פעם נוספת עם יופייה של יוון הקלאסית, נרפרף במשנתו של קירקגור הדני, נלווה את איציק החוצן, במסעותיו בארץ, ונגיע לסיכום שהוא קצת אופטימי.
נרקיס
נרקיס כבר כיכב בפוסט קודם שלי, ולא בכדי.
כי נרקיס לא רק כוסון שהתאהב בעצמו, אלא גם קונספט בפסיכיאטריה, שמתאר אנשים רבים בקרבנו, המכונים נרקיסיסטים.
אלה האחרונים, בשפה פושטית קצת, מאוהבים בעצמם, באורח סוחף למדי, ואפשר לראות בהם במידה מסוימת גרופים של עצמם, עם כל השלילי שבלהיות גרופי, בעיקרו בגלל שהוא מאבד את עצמו בתהליך של שיבוט, שבו הוא נולד מחדש, כנשוא הערצתו.
אבל בעוד שאצל גרופי פשוט, יש אובייקט חיצוני להערצה העיוורת, אצל הנרקיסט יש רק את עצמו, וכל הדינאמיקה הרגשית המסובכת הזאת ותהליך השיבוט המורכב גם כן, מתנהל בנפש אחת מיוסרת, שהופכת את התופעה לבעייתית בהרבה, ואת ההשלכות שלה לפרובלמה, שכולנו, גם אלה שלא מאוהבים בעצמם, או לא מגיעים לכדי השלמה טקסונומית של המונח, יכולים לסבול מן האישיות הזאת, גם אם הם אינם קשורים אליו בשום קשר.
במיתולוגיה היוונית, ממנה שאלו הפסיכיאטרים את הדימוי שלהם להפרעת האישיות הזאת, נרקיס הוא עלם יפה תואר שמתאהב בעצמו ונענש בחומרה על הגחמה הזאת שלו, לאמור, כי עדיף לו לבן אדם לאהוב את זולתו ולא את עצמו, כי כך יבצע את חלקו במסע החיים שמצפה לו, בצורה מיטבית יותר.
באופן זה הוא רשאי להתאהב בזולת שלו ללא שום בעיה, ואצל היוונים לא הייתה הקפדה באיזה מגדר לבחור, ואפשר היה בלי להיות "גאה", לבחור בבן המין שלך, גם ללא הוקעה בשל הבחירה על ידי הסובבים אותך. הלגיטימציה הזאת לההומוסקסואליות ביוון העתיקה, אילו הונהגה גם אצלנו, הייתה חוסכת מאיתנו את הצורך של אוכלוסיית הגאים, להיות גאה במעשה של יום יום, שאין עליו לא בושה ולא גאווה במידה שווה לגמרי.
יוצא איפה שבעוד תחום התעלו היוונים הקדמונים עלינו, בניגוד להנחת בסיס של רבים בקרבנו, שנוטים לראות בהווה שלהם סוג של תפארת מתמשכת, ובעצמם, גם בלי להיות נרקיסט, סוג של יצירת מופת אלוהית שכמוה יש רק בתקופה המודרנית, בעוד בהרבה מאוד דברים הטיבו הקדמונים לעשות בחיים שלהם, מאיתנו.
כלומר אני בעצם רומז, שהקדמה אינה בדיוק ליניארית, ואפשר שהדינמיקה הזאת שמתחוללת בקרבנו מעז ומעולם, "תזרום הלאה" אמנם, אבל לא תמיד קדימה.
אולם אליה וקוץ בה, הקדמונים האלה, למרות נטיותינו הפטריוטיות, התגוררו בחצי האי ההלני, בין הים האגאי לבין מיצרי הבוספורוס, ולאו דווקא בחופים המזרחיים של הים התיכון, בין עוד כמה עמים נוספים, שהתגוששו בחבל ארץ הצחיח הזה מאז ומעולם על ההגמוניה.
כי בעת שביוון המחיזו מחזות והפיקו אותם בתיאטראות שנבנו במיוחד לשם כך, אצלנו עסקו אבותינו בריבים נצחיים על הדרכים המיטביות לשרת את האלוהים שלהם במערכת יחסים חד סטרית ורדודה, שבה יהוה קובע את הכללים, אנחנו, או אבותינו מנסים לבצע אותם, ומקבלים על הראש בכל מקרה מן הנביא התורן, שאי אפשר בשום דרך לרצות אותו, עד שמופיע כאן איזה כובש תורן, ומשלח את אבותינו אל מחוץ לארצם, כדי שיוכלו סוף סוף לכונן ובצדק, על מר גורלם, תכונה שבחלוף הזמן הפכה לדומיננטית בקרב רבים מאיתנו, ומצטיירת יותר ויותר כטרנד הלאומי של היהודי, ולאחרונה, גם הישראלי.
לא נותר לי אלא לקנא ליוונים, שכבר בעת זו השכילו להבין, שהאל הוא אחד מן החברה, שגם לו יש גחמות כאלה ואחרות, והוא רחוק משלמות לא פחות מאלה שהמציאו אותו.
בכלל, האתנוצנטריזום הזה שלנו, אין לו שום הצדקה בעיני, כי ככל שאני מעמיק יותר בנבכי הנבכים של עברנו, אני לא רואה שם כמעט כלום חוץ מכעס, ואיומים, עונשים וקורבנות, (כנשוא ונושא גם כן), ונקמה בת נצח, לאומת סוג של "חלום ליל קיץ", (אמנם יצירה של שקספיר, אבל איך לא, מבוססת על אוריגינל של אוביד הרומי ששאב את השראתו מן המיתולוגיה היוונית), שחגגו הקולגות היווניות שלנו, שבו אלים זיינו בני אדם, וגם קצת להיפך, באורגיה אחת ארוכה שנמשכה מתחילת המודעות ועד אובדנה לנצח, בניצוחם של הסטירים החביבים, אלה עם הזקפה המתמדת, וזנב הסוס שהשתלשל להם מן התחת, עושי המסיבות לכבוד האל דיוניסוס, אשר בניצוחם האירועים האלה הפכו לאורגיות ראויות ביותר, וטיפוסים כמו לרי פלינט, ויו הפנר יכולים רק לקנא להם, אפילו בעידן הוויאגרה, שבו, כמה טרגי, גם אנשים ללא יצר מיני, יכולים להיות סטירים. (כך הורסת המודרנה, את המיטב שבתרבות הקלאסית).
קצת על הסטירים, וחיי המין של אתונה.
אם היית יווני בעת זו, והתמזל מזלך, יכולת להיתקל בסוקרטס עושה שוק ומניח את הבסיס לפילוסופיה, ובעקבותיו אפלטון, שרשם בשקידה את כל אמירותיו, מתוך ידיעה ברורה שהם נחוצים גם לנו, כדי לגעת באור הזה שבו נוגעים מתי מעט מאתנו, שבטעות קוראים לו הארה אלוהית, קונספט שבעצם לאנשים האלה אין שום קשר.
רק לשם השוואה, לגמרי בלתי הוגנת, אם נדפקת ונולדת אזרח ישראלי, במקרה הטוב, ולתקופה מוגבלת, (ערב בחירות שהם קורים לה דמוקרטית), אם תצא לשוק, במירב תפגוש שם, את נתניהו או פואד. ותגידו לי אתם, קוראי היקרים, האם שני הנכלולים האלה, ברי השוואה לסוקרטס? (ובתקופה המקבילה ביהודה נניח, בנודניק הכועס הזה, מלאכי, הנביא האחרון, שקצת הוזז על ידי, שכן מעריכים שחי כמה עשרות שנים לפני סוקרטס).
איני יודע מה גורם לי בכיתובים האחרונים שלי להתפעל מן הקלאסיקה של היוונים הקדמונים, אפשר שהעליבות העכשווית של עמנו, גורמת לי לחפש את שורשיה, והחיפושים האלה, מביאים אותי בסופו של דבר, לרעות בשדות זרים, כי שדות המרעה הלוקליים לא היו משו אף פעם, בעיקר בגלל פאשלה מאוד בסיסית של האלוהים שלנו, שהעניק תמיד הרבה יותר גשם ליוונים מאשר לנו.
וגם על פילוסופיה דנית.
וכך בלי דעת, מצאתי את עצמי כורך את דברי בעולם המעגלים של סרן קירקגור, זה האקזיסצנטיאליסט, שחילק את מסלולי החיים האפשריים שלנו לשלוש, ואני כאמור סקרתי שניים.
היוונים בחרו בחיים במעגל האסתטי, שבו להנאות הבשר חלק מרכזי, שגם היופי אינו נפקד ממנו, אבל מותיר את האדם בחיפוש מתמיד אחרי ריגושים חדשים, שיהיו עוד יותר מרגשים מאלה שחווה כבר, וכך הוא נע בעצם במעגל של ג'אנקי, ולעולם לא יבוא על סיפוקו ואולי אל נחלתו, אבל את זה אני אומר ולא הוא.
אם זאת, תהליך החיפוש הנצחי, הביא אותם למחוזות מאוד יצירתיים, שהניחו בסופו של עניין, את הבסיס למדעים המודרניים.
אבותינו בחרו במעגל הדתי. כאן החיים הרבה יותר פשוטים, ולכאורה לפחות גם הרבה יותר ברורים, אבל הם כוללים מיני מבחנים מתסכלים, כמו למשל לעקוד את בנך כדי להוכיח לאדון המעגל הזה, הלא הוא האלוהים שלנו, שאתה באמת סר לו, וזה כמובן יוצר קונפליקט אתי, שהוא אינו אלא המעגל השלישי, האתי, בתורתו של קירקגור, שבו התבוני והמוסרי שולטים בחייך, אבל מותירים אותך בחסר, עקב מגבלה מובנת ומולדת, והיא חוסר יכולתו של כל אחד מאתנו, להיות מוסריים עד הסוף ובמובן האבסולוטי.
ואיך כל זה מתקשר לענייננו?
ובכן, לא קשה לנחש כלל, כי בעצם הוא, קירקגור, בניגוד לכול הפילוסופים, אינו מליץ יושר של דרך חיים אידיאלית, אלא טוען שעל בעלי המקצוע שלו, כלומר הפילוסופים, להציע רק אלטרנטיבות, ללא מרשמים לחיים נכונים או המלצות מכל סוג, אותם יש להשאיר לנביאי שקר, (גם גורו), ולקואוצ'רים, שהמשותף לשניהם, שהראשונים "עובדים" על הקולקטיב, והשניים רק על זולתים בודדים.
אגב, לכל הקוראות שלי, לפי תמונתו לפחות, קירקגור היה נחשב לכוסון בימינו, ואילו שירבט בקפה, היה על בטוח מוצף בהרבה כוכבים ירוקים וקטנים, ותיבת המייל שלו, הייתה נמלאת בהצעות מגונות של קולגות חרמניות, שנחשבות בימים אלה כתקינות פוליטית, ורק לפני דור היו שמורות בלעדית לנשים עובדות במקצוע שגם היום לא נחשב למשו. (וכאן המקום לסייג באופטימיות, שאם ירצה השם, וגם קצת מעצבי דעת הקהל בקרבנו, המקצוע הזה יכול להפוך למאוד מבוקש ומכובד, שכן באודיסיאה של החברה המודרנית, שמכוונת בעיקרה לריגושים חדשים, בדיוק כמו במעגל האסתטי, שבו מחפשים כל העת את הריגוש הבא, שכן משאת נפש שמוגשמת, הופכת מעמסה לנפש וכן הלאה. (משו שיודעת כל כוסית שהושלכה על ידי נסיך חלומותיה, אחרי זיון או שניים), אולם שלא כמו אצל היוונים הקדמונים, אנחנו, במיין סטרים, אימצנו גם את הגישה הסטואית, שאומרת בנישה הספציפית הזאת, שאנחנו בפסגת העולם, ומכאן ואילך אין עוד.
ושוב כמה מילים על המודרנה.
לכן על האדם להתכנס בעצמו, ועל הקולקטיב? פאק אוף.
"האדם קיים רק עבור עצמו, ובעצמו בלבד; מטרתו הנעלה ביותר היא ידע-עצמי והגשמה עצמית על פי ההגיון שלו, בלי כל קשר למצב החברה והמדינה. ... מכיוון שהם גורמים לאדם להתעסק יותר בעצמו, מגבירים את השליטה העצמית שלו ומטהרים את האינטלקט שלו מהחיצוניות. האדם הטוב (כלומר, החכם), אינו רוצה דבר: כמו האלים, הוא מספיק-לעצמו; ", (וויקפדיה בערך הדן באנשי הסטואה).
ותגידו לי אתם, קוראי החביבים, אם את המילים האלה לא משמיעים הרבה יותר מפעם, בכל כינוס רוחני לטיהור הנפש, והגשמת העצמי ברוח הזן או ווט-אוור.
וכך אני מגיע עוד פעם, מכיוון שונה לגמרי, למחלה החברתית הממארת הזאת של העידן שלנו, הפוסט מודרניזם, שמכיל בחדווה גדולה את הזרם ה"רוחני", כדרך מיטבית להגשמת העצמי, או בעיני שלי, את הדרך הכי קצרה ובטוחה שיש, לגהינום קולקטיבי בגרסתו המודרנית.
יוצא איפה, שיש משו ברמיסת משנתם של כל הפילוסופים, גם אם חלקם נשמעים חורקים למדי, ובלתי תקינים פוליטית, שהוא למעשה אמירה עקיפה להיגד, שהתישנו ואינם מתיישבים יותר עם התורה הפוסט מודרנית, כי אם יש משו בשיא האופנה שלנו, זה רצף המילים ההרסני הזה, ששוחק לאט לאט כל חלקה טובה בחיינו, כדי לאפשר אמירות גדולות לאנשים קטנים, גם אם האמירות שלהם מתחרות עם גובה הדשא בבלומפילד, ערב משחק בין לאומי של הנבחרת.
ואיך כל זה מתקשר לנרקיס, אותו עלם יפה, שגילה לפתע את בבואתו במים, ולא מש משם עד שזקנה נפלה עליו, ויופיו הרב לא היה בו שום יתרון בסופו של דבר, כי ברגע שזה אבד, אבד גם הוא לנצח.
נחיתת אונס בשדה דוב.
אז כך.
נראה לי כי החברה הישראלית, משולה לנרקיס במובן המיתולוגי, וסובלת מהפרעת אישיות, במובן הפסיכיאטרי.
כלומר, אנחנו כל כך מאושרים מן הבבואה שלנו, למרות שזו נשקפת אלינו מתוך המדמנה המקומית ואפילו לא ממים צלולים וטהורים שהיו בשפע בזמנו של נרקיס המיתולוגי, שלא הבחנו שהביצה שבה הבטנו, יבשה בינתיים, ואנחנו מביטים לתוך תהום עמוקה, שמפאת חשכתה, הקרקעית כלל לא נראית לעין.
והתהום הזאת, היא בעצם חור שחור, שבקסמיו כבר דנו, אבל לאלה ששכחו, החור השחור הוא יצור מאוד לא סמפטי, כי למרות שגודלו לא ניתן למדידה באמצעים שידועים לנו, הוא מסוגל לבלוע כל דבר שבא אל קרבו, או בקרבתו, לנצח.
כי בעוד שהיינו שקועים בלהנות מעצמנו, השתנה העולם מסביבנו. הסלחנות שאפיינה אותו במשך שני דורות פלוס מינוס, התפוגגה לה והתחלפה בציפייה להתנהגות אחרת.
לאחרונה גובר הדיון בעיתונים שלנו בריבוי האירועים האנטישמיים בעולם, והדיון הפך לסוג של קינה, או יללה ציבורית, שכבר הזכרתי מקודם, שמופיעה בקרבנו, בסמוך לחורבן, והיא בעיקרה אינה אלא סוג של נחמת עניים, שבה אם נאמר כי שוב זיינו לנו את הצורה בגלל יהדותנו, אז זה יוריד במידה מסוימת מן האשמה הפרטית שלנו, כמחוללי האסון התורן שמתגלגל לפתחנו.
וגם על אנטישמיות.
אז זה בדיוק לב הבעיה שלנו, כעם וכיחידים כאחד, האליבי המובנה הזה לחורבן, שמוכלל מלידה בכול אחד מאתנו.
כך, מרגע הלידה ועד יום מותנו, אנחנו מכילים בעצם את חורבננו.
וכך מסתובב לו כל יהודי או ישראלי, כפצצה מתקתקת, בזכות אבותיו או שמא בזכות שיוכו הקולקטיבי, שגורמת לו להתנהל בצורה מסוימת, שמעוררת אצל זולתנו, רגש בלתי הולם אבל תקין פוליטית, לשנוא אותנו רק בגלל שיוכנו.
בקביעה הזאת, שבפירוש שייכת לקונספט השאלות של הביצה והתרנגולת, אני רוצה לדון אתכם בפוסט שלי בעצם.
כלומר למי מגיע הקרדיט על החיים במקומו של המוקצה הנצחי בעולמינו, ליהדות או לפעילות מצטברת של כל יהודי בנפרד, שיש בה משו, שגורם במחזוריות נשנית וחוזרת, לכל מיני מנהיגים בעולם הזה שלנו, לקפוץ ולהכריז על הצורך בחיסולינו, בעולם שמרביתו מסכים איתו בהמהום קולני למדי, או בעצם זה שנשאר בשקט, וצופה מן הצד כיצד האיומים מתממשים, ונזכר לקונן על המיליונים, רק אחרי שהפכו ממוצק לגז עם קצת אפר, שעד היום בזכותו הפריחה באזורים מסוימים באירופה, נראית הרבה יותר זוהרת.
או: האם יש בדת היהודית ובמסורת ונגזרותיה משו, שגורם לשאר העולם להסתייג ממנו, או שיש בהתנהלות שלנו, של כל אחד מאתנו, את הסיבות לשנאת העולם כלפינו?
וכדי שהכיתוב הזה יהיה עוד יותר ביזארי, אני אנסה להתייחס לשאלה מזווית ראיה של חוצן, שנקלע בטעות למקום הזה שלנו, ואין לו ולא כלום נגדנו מקודם, ומבחינתו אנחנו ושאר העולם היינו הך לגמרי.
איציק החוצן.
החייזר הזה, שאני קורא לו איציק, הגיע אלינו מכוכב לכת רחוק אי שם בגלקסיה אחרת, ורצה הגורל או חוסר המזל, שחלליתו התרסקה ליד הטיילת, סמוך לחורבות הדולפינריום ולמבנה המתחדש של מסגד חסן בק, בואך יפו.
איציק, שלא ממש נפגע בהתרסקות, הגיע לדן אינטרקונטיננטל. כמו כל החייזרים המפותחים מאתנו, יש לו יכולת מובנת לדבר בשפתינו, ולהראות איך שבא לו, אבל הוא בחר בחזות גברית דווקא, בשיער שטיני כהה, וחזותו מזכירה את רוברט דה נירו.
הראשונים לפגוש במלון היו פקידי הקבלה התורנים, אולגה ואולג בהתאמה, בנות ובנים לעולים מרוסיה הסובייטית, שדווקא שפר עליהם מזלם, וההורים שלהם התאקלמו לא רע, קבעו את ביתם בסביוני חולון הצעירה, ושני הצאצאים למדו בבית ספר סביר, אורט חבצלת, היכן שהפנימו חלק גדול מן ההוויה הישראלית, בעיקר על חשבון הנימוסים והנועם, שהיו מנת חלקם אילו נשארו בלנינגרד הסובייטית, ששינתה את שמה בינתיים, לפטרוגרד, על שם הצאר שייסד אותה לפני די הרבה שנים, כדי להוכיח לאירופים, שגם ברוסיה יודעים לבנות בתים יפים ויודעים משו על ארכיטקטורה.
איציק, שצויד על ידי שולחיו, בכל המידע הדרוש להסתדר בקרבנו,[שכן בעולם של חוצנים מפותחים כמוהו, יש את היכולת להכין כל פרט לכל תפנית בלתי סבירה שתחול עליו בחייו, וכך לעשות אותם למאוד מאובטחים, (כמעט כמו חייו ושלטונו של נתניהו, אבל מסיבות שונות לגמרי), עם זאת הם גם מאוד משעממים, אבל כל זה הולך להיגמר עבור איציק, כי כאמור נפל בחלקו לנחות דווקא במקום הכי דינמי על פני הגלובוס, אם לא מחשיבים את דארפור נניח, שגם היא דינאמית, אבל רק בזכות הרג בלתי פוסק של תושביה, ואני מכוון לדינאמיקה קצת יותר מורכבת ], עבר את שלבי הרישום למלון ללא שום קושי, ופנה עם מיטלטליו לחדר שהוקצה לו, ולשם כך הוא נעזר בבל-בוי של המלון, שלגמרי במקרה, קורים לו מחמוד.
כך טיפסו מחמוד ואיציק לקומת הביזנס קלאב של המלון, (שולחיו של איציק ציידו אותו באמריקן אקספרס קארד שחור, שהוא דרגה אחת מעל הפלטינום, כי בכוכב הזה שלו חשבו לקחת הכל על הצד הכי בטוח), במעלית פגשו גם בפטימה, שניקתה בשקיקה ובהרבה אהבה את רצפת המעלית המיוחדת, שמובילה את האורחים הנבחרים לקומה המפוארת, אבל איציק לא היה יכול שלא להבחין כי פטימה ומחמוד דיברו בשפה שונה לגמרי מזו של אולגה ואולג.
כך מיד עם הגיעו לחדר, רשם בפנקסו כי אנשים שמבצעים עבודות שחורות בארץ הזאת מדברים בשפה אחרת.
איציק שהיה עייף מאוד מתהפוכות הדרך, אשר לקח לא פחות משלושה מיליון ארבע מאות שישים ותשע אלף שנות אור, נשכב על מיטתו במלון, והדליק את הטלוויזיה.
זו הייתה העת של החדשות המרכזיות של הערב, ובדיוק דיברו בו על תושב בילעין, שנהרג במהלך הפגנות שהיו שם. על המרקע הראו חייל, שאיציק זיהה מיד כי הוא ישראלי, (זה נכלל בדטה בייז שתוכנת בו), יורה ממרחק שני מטר במפגין שהחזיק ביד דגל פלסטיני.
איציק הריץ בראשו עוד פעם את הקטע, כדי להטיב להבין את הקריינות ברקע, אין ספק, המגיש אומר נהרג, ולא נרצח בשום אופן, וזאת על אף שבדטה בייז שתוכנת בו, מעמדים מן הסוג הזה, סווגו חד משמעית כרצח.
איציק הסיק מכך, שכן היה חכם מאיתנו, כי כאשר חייל ישראלי יורה בפלסטיני, זה משום מה לא נחשב לרצח, ורשם בפנקסו, ובהדגשה גם הפעם, כי במקום הזה מותר להרוג פלסטינים.
ואז הגיע האייטם הבא בחדשות הערב, וכאן הציגו כמה פליטים סודנים, שמוסעים כלאחר כבוד באוטובוס ישראלי, (כתוב עליו אגד), אל מעבר הגבול בין ישראל ומצרים, ומגורשים בחזרה, שלא בדרכי נועם, ושוב על ידי כמה חיילים ישראלים, אל מצרים, משם הגיעו לארצנו, כאשר המגישה הבלונדינית השרמנטית, (איציק על המקום התאהב בה), ציינה בחן שאופייני רק לה, שהצבא המצרי נוהג לירות בפליטים שמוחזרים לשטחה.
איציק שלף את הפנקס עוד פעם, ורשם בו כך: במדינת ישראל לא מקבלים פליטים, אלה שולחת אותם אל מותם במצרים.
האייטם הזה קצת הפר את שלוותו של איציק, ולא בגלל עניין מוסרי חס וחלילה, שכן הוא בא ממקום שבו אתיקה אבסולוטית הייתה הדרך חיים היחידה שקיימת, אלה בגלל שמה שראה שם, עמד בניגוד למידע שתוכנת בו, לפיו המדינה הזאת הוקמה עבור פליטים של מלחמה אחרת, שגם בה הרגו ללא סיבה מוצדקת, הרבה מאוד אנשים חפים מפשע.
איציק החליט לבדוק כמה עניינים באופן אישי, שכן זמן היה לו בשפע, ונסע לרמאללה.
ה - ג'י.פי.אס. שמוחו תוכנת בו מראש הוביל אותו דרך הכביש העובר סמוך לעיר העברית הגאה מודיעין, אשר בגרסתה עם התוספת "עילית", (מודיעין עילית היא ההתנחלות הגדולה בשטחים), נמצאת הרבה מעבר לקו הירוק שתוכנת בו, ומזה הוא הסיק, כי לישראלים מותר להקים ישובים גם במקומות שאיש לא ממש העניק להם זכות לבנות שם, בשום החלטה של האו"ם שזכורה לו, ובניגוד להסכמים בין לאומיים, שאוסרים על כובש לישב את השטחים שנכבשו על ידו.
וכך הוא כתב בפנקס שלו הפעם: הישראלים אינם מכבדים הסכמים בין לאומיים.
בעודו מטפס בעליות לכוון רמאללה, הוא הבחין בחומת בטון ענקית שחוצה את השדות וגם כמה ישובים עם בתים מרובעים, ששוב על פי התכנים שתוכנת בהם, הוא הבין כי אלה בתיו של כפר ערבי או שניים.
הוא הסתכל שוב, וכדי להטיב לראות, הפעיל את מערכת הזומינג שעיניו צוידו בו, וראה בכמה מקומות קבוצות של אנשים מתגודדים על יד שערים מאובטחים בחומה הזאת, ועל פי הבעות פניהם הוא הבין שהם ממתינים למשו. הוא החליט לרדת לפשר ההמתנה המוזרה, נעמד בצד והמתין אף הוא, תוך הפעלה במקביל של יכולת הגברת השמע , וכך הבין כי הממתינים הם ערבים, שמחכים לחייל הישראלי, שהיה אמור לפתוח עבורם את השער כחמש שעות קודם. הוא המשיך הלאה, בסוף העליה, הורה הג'יפיאס לפנות שמאלה, והוא נתקל בתור של מכוניות עם לוחיות בצבע שונה מן הצהוב הרגיל שגם מכוניתו צוידה בו. בירור קצר העלה שאלה לוחיות זיהוי פלסטיניות, ושהוא נמצא במחסום אל-בירה.
הוא המתין במשך כשש שעות עד שתורו הגיע,(איציק לא ידע , כי עם הלוחית שלו, ההמתנה הייתה מיותרת), ושם, מבעד לזכוכית משורינת, הבחין בפנים של עוד חייל ישראלי, שאמר לו בטון נרגן, הלאה.
מן ההמתנה הזאת וזו הקודמת בשער, הוא הבין כי במקום הזה, לזמנם של הפלסטינים אין ערך, ובפנקס שלו הוא רשם, בסלנג שהפנים זה עתה: "זמנם של הפלסטינים בישראל רבתי, שווה לתחת".
לאחר שעבר את המחסום לצד הפלסטיני, הוא הבחין בהתקהלות ליד אישה שוכבת. הוא הפעיל את הזומינג ומנגנון להגברת השמע, והבין שמדובר באישה חולה שהמתינה בתור למעלה משלוש שעות, וכל תחנוני בעלה לאפשר לה לעבור בתהליך מקוצר נענו בשלילה, והאישה המותשת, הרימה ידיים, ונתנה לנשמתה להיאסף לבורא שלה, שבמקרה זה הוא אללה.
איציק רשם בשקדנות בפנקס, תוך חזרה על הסלנג שלמד מקודם: "חיי הפלסטינים במקום הזה, שווים גם כן לתחת".
ואז הוא נזכר, כי כל הדרך למחסום אל-בירה, הוא לא ראה אפילו מכונית פלסטינית אחת חולפת, ובהיותו סופר אינטליגנטי, למרות שגם מונגולואיד היה מסיק כך, הוא הבין שבכביש שבו נסע, אין מעבר לפלסטינים, למרות שבדרך הוא חלף על פני די הרבה כפרים שלהם משני צידי הכביש המוביל לירושלים.
אמנם הסעיף הרלוונטי לצורת המשטר בישראל, בדטה בייז שלו אמר משו על היותה של ישראל מדינה דמוקרטית, אבל אחד ועוד אחד בדמוקרטיה הזאת, אינם שווים לשתיים, ומכאן הוא הסיק, כי מה שמותר לישראלים במקום הזה, אסור לפלסטינים, ולאחר חיפש הקונספט המתאים לתיאור מצב כזה של אפליה מודעת, הוא הבין כי לתופעה הזאת בשפה יותר מובנת קורים, "אפרטהייד", וכהרגלו הוא רשם את המילה הזאת בפנקס גם כן.
בדרך לרמאללה, הוא פתח את הרדיו, וזה ישב לו על רשת "ב", של ראשות השידור הישראלית. הקריין בדיוק דיווח על מסקנות וועדת חקירה צהלית להתנהגות הצבא במלחמה האחרונה בעזה, הקריין ציטט את ממצאי הדוח, לפיו ובז'רגון המקומי הסלקטיבי, מותם של 295 אזרחים פלסטינים חפים מפשע, נחשבים במקום הזה, לפחות לפי הדוח הרלוונטי, כתקלה מצערת.
כמי שמוחו מורגל בחישובים מהירים, הוא נזכר כי למקרים של תקלות מצערות שנגמרות בהרבה מוות, אפשר גם לקרוא טבח, ומוחו מיד שלף את המידע הרלוונטי, על תקלה הפוכה דומה שארע בחברון הפלסטינית, במהלכה הרגו פלסטינים, 66 יהודים ברובע היהודי בחברון ב-24 לאוגוסט 1929.
איציק הסיק מכך, כי יש להבחין בטרמינולוגיה המקומית בין מוות יהודי לפלסטיני, לפיו 60 יהודים שמתים מידי פלסטינים, הם טבח, ואילו 295 ערבים שמתים מידי חיילים ישראלים הם תקלה מצערת.
איציק חרט קו עבה מאוד מתחת לרישום שעשה בפנקס בדבר: "חיי הפלסטינים במקום הזה, שווים גם כן לתחת".
איציק, שמנת המשכל שלו עומדת על 3002 , התחיל להרגיש במבוכה אינטלקטואלית, שגרמה לו לאי נוחות מצטברת, חוויה שפקדה אותו לראשונה דווקא במקום הזה, למרות שהמסע לכאן לא היה הראשון במסעותיו הבין גלקטיים.
למרות אי הנוחות, שנמהלה קצת בהרגשת קבס, הוא החליט להמשיך במסע שפתח בו, כי עם מנת משכל כמו שיש לו, יש גם כמות בלתי נסבלת של סקרנות מיותרת, ללמדנו, שלמוצר הזה של אינטליגנציה, יש אחרי הכל חסרונות גם כן.
במהלך הנסיעה הוא הבחין בשכונה מאוד מוזרה, בעיקר עקב עליבותה וצפיפות הבניה בה.
ברור מהיר העלה, כי מדובר במחנה פליטים של פלסטינים, שחיים במחנות מן הסוג הזה, מ-1948, וכאן איציק קצת נבוך בשל הקונפליקטים הרציונאליים שנוצרו אצלו במוח, מצד אחד הפלסטינים שייכים לאומה הערבית המפוארת, שעל פי מה שידוע לו, בכלל לא חסר להם כסף, אז למה אחיהם במדינות העשירות, נניח דובאי, מעדיפים לבנות איים מלאכותיים באמצע הים הערבי בשביל נשמות טועות של אנשים אלמונים שטרם נולדו, במקום לעשות לפתרון הולם עבור אחיהם, הפליטים הפלסטינים.
כאן רשם איציק, אבל שינה את צבע הפונט משום מה, כי לערבים באשר הם יש בעיה עם הערך שבמקום שממנו הגיעה, קוראים, סולידריות.
ואז הוא נזכר באייטם נוסף שסרק בדרכו לארץ, שבו דובר על ממשלת עיראק שהחליטה להחזיר ליהודים, את הבתים שממשל עיראקי קודם החרים להם שלא בצדק, והשלטונות בישראל ראו בכך החלטה מבורכת.
איציק הבין מיד, כי אם היהודים ברכו על כך בעיראק, אין להם סיבה של ממש לא לנהוג כך, כלפי הפלסטינים, שפונו גם הם מבתיהם ברחבי הארץ. אבל אליה וקוץ בה, נזכר מיד איציק, אם ישובו כל הפלסטינים לבתים שלהם בארץ, כמיליון ישראלים יהפכו לחסרי בית, וכל הקיבוצים והמושבים יאבדו את פרנסתם, כי מרבית השטחים החקלאיים, היו של ערבים גם כן.
אם לא די בכך, הרהר איציק, גם הלך להם על המדינה היהודית, שמצדיקה את עצמה בקושי הודות לרוב היהודי בתחומה.
איציק נכנס לדילמה, אם זה כל כך מסוכן להחזיר בתים שנלקחו בסכסוך הזה מצד מן הצדדים, אז למה לכל הרוחות, פעלו השליחים הישראלים אצל ידידם האמריקאי כפי שפעלו בעניין הבתים בעיראק.
למרות שהשקיע מחשבה מעמיקה בשאלה הזאת, בכמות שהייתה מספיקה עבורו לפתור כמה מן התעלומות הבלתי פתורות של האסטרו פיזיקה המודרנית, הוא לא מצא תשובה והסיק כי אין כזאת, ובפנקס שלו הוא כתב: "הישראלים מטומטמים, יד ימין לא יודעת אצלם מיד שמאל".
ואז הבזיקה אצלו האלטרנטיבה, הישראלים חושבים שדינם אינו כדין הגויים. איציק אמנם רשם את המשפט בפנקס שלו, אבל כדי לחזור אליו פעם נוספת, הוא העביר על הטקסט קו באמצע, שכן הוא חשש, כי במשפט הזה דווקא, הוא נגע בלב לבה של הבעיה היהודית-ישראלית, שהתחילה להסתמן אצלו בעקבות רישומיו ומשמעותן, שאינן נעלמות לשנייה אפילו, מיצור תבוני שנראה אמנם כמו דה נירו, אבל מוחו שווה לאי-קיו של שלוש מאות כמוהו.
איציק החליט שדי לו, ופנה חזרה לכוון ירושלים. למוד מסיוט המחסומים בדרך, הוא החליט להשתמש ביתרונות לוחית הזיהוי של רכבו הישראלי. כך חלף לו באלגנטיות על פני כמה אלפי פלסטינים שהמתינו בתור במחסום אל בירה, הוא נסע בשיירה של רכבים משוריינים, שבהם ישבו מתנחלים,(זיהה אותם כמו כלום, בזכות הדטה בייז החכם שלו). בכל הרכבים של אלה, איציק ראה קנים של הרבה מאוד כלי נשק, עובדה שהכניסה אותו לדילמה מחודשת, שכן בדטה בייז שלו, צוין במפורש, כי במדינה דמוקרטית, רק לכוחות הביטחון מותר לשאת נשק, ועוד יותר נכון, להשתמש בו, ובטיול הקצר שלו בצפון ירושלים בואך רמאללה, הוא ראה את המתנחלים יורים בנשקם בפלסטינים, פעמיים ירי שטוח מסלול, ופעמיים כלפי מעלה.
בעקבות מה שראה, כתב: "כי במדינת ישראל יש מיליציות יהודיות, שעוזרות לכוחות הבטחון להשליט בה סדר"
בעקבות שילוט מטעה ביותר, שאיש לא הכין אותו לאפשרות קיומו, אשר מסיבות אנושיות, (כפי שנלמד עם הזמן, חולשות אנוש הן כמחלה מדבקת, ואלה משתלטים אפילו על חוצנים עם אי.קיו. של 3002 נקודות), הוא החליט לנסוע לפי השלטים של מ.ע.צ., ולא הוראות הג'י.פי.אס. שלו, ונכנס בטעות לירושלים, פחות או יותר בעת כניסת השבת. הוא אמנם ידע כי בשבת יהודים דתיים לא נוסעים ברכב, אבל עדיין הופתע מקבלת הפנים שנתקל בה. אנשים מוזרים, לבושים שחור מכף רגל ועד הפדחת, המבוגרים שבהם מזוקנים בזקן שלא גולח אף פעם, ממלמלים "שאבס, שאבס", ומזכירים לו תמונות מסרטי ז'אנר הזומביים, שציפה למצוא אותם בקריביים, ולא בעיר הקדושה הזאת, לשלושת הדתות המונותיאסטיות.
מן המפגש הזה, שיצא בשן ועין, הוא הסיק שהיהודים הופכים למאוד אלימים ביום המנוחה שלהם, שבשפתם היא מכונה, שבת קודש. ביומנו הוא כתב: "היהודים יכולים להיות מאוד מסוכנים בימי החג שלהם".
כך , עם חלון צד שבור, החליט לנטוש את עיר הקודש, ונסע חזרה למלונו בתל אביב.
בהיסח הדעת, הוא פתח את הרדיו ברכב, שם סקרה הקריינית את רשימת ממשלתה החדשה של ארץ הקודש. 31 שרים, לא כולל סגנים.
וואלה, הוא פלט, זו חייבת להיות מדינה מסובכת. עם את ארצות הברית מנהלים בדיוק מחצית מספר השרים.
הוא העריך כי ריבוי השרים במדינת ישראל יכול להעיד על בזבזנות וחוסר יעילות של הממשל המקומי, ועל חוסר אכפתיות של האזרחים, ורשם בפנקס כי: הדמוקרטיה הישראלית לא משו.
איציק עדיין מסתובב בקרבנו, עורך רשומות, מוחק ומתקן, אבל בסיכום הביניים שעשה לאחרונה, הוא העריך, כי מסקנותיו בסוף לא יהיו לטובת מארחיו הישראלים.
בקשתי שיסכם את הרגשותיו עד הלום, הוא מלמל משו בשפה לא מובנת לי, ואחרי זה הוא אמר, באנגלית דווקא:
YOU STINK
ואני חשבתי, איך האיש הנייטרלי הזה, שהזדמן לארצנו, הצליח בזמן כל כך קצר, להתחיל לתעב אותנו.
אחרית דבר.
אמנם התרשמויותיו של איציק מגמתיות, אבל העולם מוזן במגמה כזאת, וכל עוד לא נביא להיפוכה, מצבנו רק יתדרדר.
אין אפשרות מעשית להצדיק כיבוש של עם אחר.
כיבוש מייצר דיכוי, כי אי אפשר לבסס שלטון באוכלוסייה נכבשת, ללא השלטה של פחד, (נטייה שהתגברה אצלנו לאחרונה, ראה המלחמה בעזה), ושל דיכוי אינטנסיבי.
אין כיבוש נאור, ואין כובש טוב, יש כובשים אכזריים ואכזריים יותר. (אין אפשרות לגרום לזולתך לפחד ממך בדרכי נועם).
השאיפה של כל מיעוט לאומי בעולם הוא להגיע לעצמאות מוחלטת, כך נוהגים מיעוטים רבים, ומלחמת העצמאות של הפלסטינים מתנהלת בהתאם לנטייה האוניברסאלית הזאת.
אין זה משנה מי יצר את הקונספט של האומה הפלסטינית, מן הרגע שנוצרה כזאת, אפשר לפוגג אותה רק באמצעות השמדה טוטאלית, וזה עד היום לא הצליח לאיש, אפילו לכובש הרבה יותר מוצלח מאתנו. (הנאצים).
במאזן המוסרי בינינו ובין הפלסטינים, אנחנו דוהרים במדרון תלול מאוד, והם מטפסים בעליה מתונה. (כך רואה את המגמות העולם המערבי, והם אלה שיקבעו בסופו של דבר, את עתיד המחלוקת).
לכן, ככל שנדחה את הפתרון בינינו, נטיב עם הפלסטינים.
האשראי שהעניק לנו העולם הנאור, בזכות קורבנם של ששת המיליונים, אוזל , ואנחנו מאבדים את מעט הסימפטיה שנשארה בעולם, בשביל דחייה מוגבלת של פתרון, שמשתנה כל הזמן לרעתנו.
איציק החוצן, הוא מבט העולם, אנחנו לא ממש יכולים לשנות אותו, הוא רואה את המציאות, בדרך שבה חינכו אותו, והיללות שלנו, לא יזיזו אותו מילימטר.
צודק, לא צודק, לא רלוונטי.
הסרבים סבלו קשות מן המוסלמים במשך דורות, שדיכאו אותם והרגו בהם ללא אבחנה, אבל כאשר התהפך הגלגל, זה לא העניק להם נקודת זכות אחת בעיני העולם, וכאשר הרגו כמה מוסלמים בבוסניה, חטפו את הזרג של המערב, עמוק עמוק בתחת.
כך, באחרית הדבר, אני מקדים טענות צפויות על המגמתיות, תבינו, היא מכוונת, כדי להבהיר לכולנו, שאת המציאות הזאת, איש לא יכול לשנות יותר.
אם לא נצא, ומהר, מן הטריפ הנרקיסטי שלנו, ונמשיך לסמוך על הקורבנות היהודית, זו תתגלה כמשענת קנה רצוץ, ואו במקרה הטוב, היא תביא עלינו שואה חדשה, כדי למלא את קופת האשראי של המסקנות, לתקופה מוגבלת נוספת.
כמו שזה נראה עכשיו, אני חושש שזה הולך להיות הכיוון שלנו.
אם זאת, אני מעריך, שלמרות הכל, ולזמן מוגבל, זה עדיין בידנו.
כותב, מבקר ומייחל.
