הגישה האקזיסטנציאליסטית פנומנולוגית חילוץ משמעותה של העמדה הטיפולית מתוך השקפת העולם
מערכת היחסים הטיפולית והעמדה הפנומנולוגית אקזיסטנציאליסטית המפגש הטיפולי כביטוי לשייכות של הקיום הקליינט כאדם שלם במידיות של המציאות האמיתית המטפל בשדה ההתייחסות של הקליינט ההעברה והעברה נגדית במפגש האקזיסטנציאליסטי טבעה האמיתי של העברה הרגשית במפגש העכשווי העתקת תהליכי ההעברה לכאן ועכשיו המיידי מקומם של תהליכי ההעברה כנוכחים בהתנסות
העברה והעברה נגדית מנקודת המבט הפסיכואנליטית התהליכים העברתיים מתוך העמדה האינטר סובייקטיבית ההתייחסותית סיכום ודיון היבט אישי ביבליוגרפיה הגישה האקזיסטנציאליסטית פנומנולוגית חילוץ משמעותה של העמדה הטיפולית מתוך השקפת העולם הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית מקושרת באופן ישיר ועמוק לפילוסופיה ומכוונת באופן שיטתי על ידי העמדה הפילוסופית, כשהיא משתמשת בהשתקפויותיה בכדי להבין את הפסיכולוגיה (Sommers-Flanagan, & Sommers-Flanagan, 2004). זו גישה דינאמית לתרפיה המתמקדת בעימותים ובדאגות החיים המהותיות, שלא ניתן להימנע מהם ושהם חלק מקיומו של כל אדם בעולם (Yalom, 1980). זאת, על ידי חקירה ותיאור האופן בו האדם מתייחס לנושאים אלו ולתנאי החיים הבסיסיים המתעוררים ושעימם, הוא צריך להתמודד ביום יום (Van Deurzen-Smith, 2002). ניתן להגדיר זאת, כדרך החשיבה הבסיסי על החיים ועל הדבר אותו הם חושפים בפנינו, כשהתרפיה היא למעשה הזמנה מפורשת לקליינט למצוא את עצמו כשהוא מעומת עם הדילמות והנושאים העיקריים שבקיומו (Jacobsen, 2008). זאת חקירת סיפור חייו של הקליינט לגבי התנסותו הנחווית, בחפשו אחר משמעות והגשמה בעולם שהוא מעבר להבנתו ושליטתו. ההנחה האקזיסטנציאליסטית היא, שלכל אדם ישנם את החופש והעזה להתעלות מעל המגבלות הקיומיות ולממש את אפשרויותיו, באמצעות קבלת החלטות ולקיחת פעולה ובכך, לעצב את עולמו וליצור את עתידו (Wong, 2006). ענף זה, מכוון לתפיסת הרוח ותחושת החיים עצמם, יותר מאשר לכלול אותם תחת מערכת הגיונית או קטגוריות סיסטמתיות הידועות מראש. לכן, ההתמקדות מופנית כלפי התנסויותיו הנחוות של האדם על כל היבטיו (Wong, 2006). המטרה היא, לבחון את כול מורכבותו וייחודו ולא להתמקד בהיבטים ספציפיים המשקפים את התנהגותו, אישיותו או מצבים שונים בחייו. זהו ניסיון להתבוננות והתנסות בתופעה, כפי שהיא מופיעה כשלעצמה מעבר לרעיונות, הסטריאוטיפים, או הייצוגים אותם אנו מביאים מעצמנו ושאותם אנו כופים על האדם אותו אנו פוגשים (Jacobsen, 2008). לפי האקזיסטנציאליזם, האבחון של האדם, הניסיון להתבוננות מנותקת, או הניסיון לניסוח על ידי קדם קריטריונים, מרשם או אדמיניסטרציה לטיפול, אינם מגלים את התופעה אלא מערפלים אותה (Lieberman, & Havens, 2002). דעותיו של המטפל, השקפת עולמו, הנחותיו העתידיות וניסיונו הקודם, טבעם להרחיקו מהדבר האמיתי אשר נחשף בפניו במקום לקרבו (מיי ,1983). לכן, לפני נבחנת הרלוונטיות של ההגדרות התיאורטיות לצרכיו ומצבו, בראש ובראשונה מופנית התמקדותו של המטפל לחשיפתם והבהרתם של ביטויי הקליינט בעולם (מירון, 2006). מכך, שהפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית מאמצת נקודת מבט פנומנולוגית. עמדה זו, מאפשרת להתבונן בקליינט באופן שהוא מנותק מהתוכן התיאורטי, מההנחות המוקדמות והמסגרת המושגית המלווה אותו. היא מאפשרת להתמסר לתופעה ולהשיג ייצוג מוחשי של ההיבטים הקונקרטיים, תוך כדי שחרור מהידע שלכאורה יש לנו עליהם (מירון, 2006). הדבר היחיד שקיים, הינו הדבר אותו זיהה המטפל, כלומר מצבו הנתון של האדם מולו. מעבר לכך, כל הנחה, עמדה או דעה, אותם מחזיק המטפל וגם כשאלו נשענות על הבנה ואבחון עמוק ומקצועי, אינן ודאיות להצלחה ולוודאי אינן נמצאות, מכיוון שהפעולה עוד לא נעשתה (מיי ,1983). השאיפה היא לבוא במגע עם ההתנסות עצמה ולתאר כפי שניתן את החוויה לפני שזו מוגדרת בידיעה מראש ובאותו זמן, לצמצם ולהשהות כל דבר שלמעשה אינו בחוויה. זו החקירה של התנסויות העשייה, של ההשתתפות והבחירה, יותר מאשר של אותן ההתנסויות הנמצאות ביחסים עם הידיעה וההיגיון (Cohn, 1997). במפגש הטיפולי, ההתייחסות היא למערכת היחסים המיידית המתרחשת בין המטפל לקליינט. מערכת יחסים זו, נתפסת כמשקפת את הנוכחות האמיתית של הכאן ועכשיו, של האחד לשני. מפגש זה, מבחינת האקזיסטנציאליזם, הוא למעשה תמצית התרפיה (Boeree, 2006). אחד הביטויים המהותיים של הכאן ועכשיו במפגש, הינו תהליכי ההעברה והעברה נגדית, תופעה המשקפת את ההקשר שבין שני אנשים ואת הדבר אותו הם מביאים לחדר הטיפולים מקשריהם הקודמים והעכשוויים (Spinelli, 2007). בהמשך, תתואר בהרחבה יחסה של הגישה הפנומנולוגית אקזיסטנציאליסטית למפגש הטיפולי ויובהר כיצד באופן בלתי נמנע, מתוך השקפת עולמה, נגזרת תפיסתה הייחודית את התהליכים העברתיים. כמו כן תוצג נקודת מבטה של הפסיכואנליזה על תהליכים אלו ויערך דיון השוואתי בין שתי הגישות. אחד מעיקרי האמונה בגישה הפנומנולוגית הוא שהסובייקטיביות, אינה מתרחשת או קיימת בניגוד או בנפרד ליחסיות והשייכות לעולם. במילים אחרות, לא ניתן להניח את ההתנסות לצד השייכות כמצב אלטרנטיבי או מבודד של הקיום (Spinelli, 2007). מכיוון שהאדם ישנו בעולם, הדבר אומר שישנה מעורבות עם כול אשר קיים, האינטראקציה היא בלתי נמנעת וההיפרדות בלתי אפשרית. כלומר, לא ניתן להבין את האדם, כולל את עצמנו, באופן שהוא מבודד, אלא תמיד ורק באמצעות התוכן הבין יחסי של הדברים (Cohn, 1997). שום מטפל, ללא קשר לכאורה לכמה אובייקטיבי הוא, יכול באמת להוציא עצמו מתוך השפעתו של המפגש. באופן בלתי נמנע אנו נמצאים במערכת של יחסי גומלין ובאותו האופן שהמטפל משפיע על התמקדות החקירה או התיאור, גם לפעולה זו עצמה, השפעה על המטפל בדרכים ואמצעים שאינן צפויות מראש (Spinelli, 2007). לכן, האקזיסטנציאליזם רואה חשיבות להוספת פרספקטיבת המטפל בכדי לתרום לעושרה של התופעה ולהבנה מלאה יותר שלה. אופן חקירה זה נקרא אינטר-סובייקטיבי והוא הבסיס לאקזיסטנציאליזם. זו ההבנה שלא קיים דבר אותו אנו חווים ודבר שנחווה, אלא מה שמתרחש במרחב של בין הדברים (Boeree, 2006). המפגש הטיפולי, מבטא את הניסיון לגשת אל האחר כשותף בין ייחוסי ולא מנקודת המבט בה האחר נחווה כאובייקט נפרד. זהו הדיאלוג הנצחי המביא לביטוי את קשר המבוסס על הקרבה הבלתי נפרדת ושהתמקדותו, נשענת על המשמעויות והאפשרויות הבין יחסיות ההדדיות המתגלות בין שני האנשים. זהו תיאור הדו קיום של האחר והאני בבין יחסיות הבלתי נפרדת, בו הדבר האמיתי אינו נכפה, מונח, או נקבע מראש (Buber, 1970, 2002 מתוך Spinelli, 2007). זהו מפגש בו הקליינט והמטפל מושפעים ומשפיעים אחד על השני, מרגישים וחושבים אחד כלפי השני ומתעמתים מול הדבר שמתעורר בהם מהמפגש עם האחר וזאת, ללא קשר לתוכן המקצועי של המפגש (מיי ,1983) אותה ההכרה שלעולם לא נוכל להגיע למיצוי והגדרה שלמה של האדם שמולנו באמצעות מושגים תיאורטיים הניתנים להכרה ולרפלקציה, מאפשרת למטפל האקזיסטנציאליסטי לרתום לעבודתו את מכלול אישיותו שגבולותיה מתפרשים הרבה מעבר להישגים אותם רכש בהכשרתו (מירון, 2006). השאיפה של המטפל האקזיסטנציאליסט אינה לחשוב כמטפל, אלא כאדם חי וממשי שברשותו יכולים להיות כלים טיפוליים, ניסיון והכשרה, אולם כל עוד הוא מסתמך עליהם ולא על מקומו כאדם, נסתרים ממנו חלקים של ההוויה שמולו מאחורי מסכים של קטגוריות, מונחים וקביעות (מיי ,1983). הניסיון לתפוס את האדם האחר במלואו, כפי שהוא באמת קיים, מבלי לקחת שום דבר כמובן מעליו, דורש מצד אחד מהמטפל לנתק את דפוסי ההנחות המוקדמות לגבי השקפת עולמו או מצבו של האחר ומצד שני, את מחויבותו של הקליינט להבין את חייו ואת קיומו (Strickland, 2001).ההנחה היא, שסך התנסותו האנושית של האינדיבידואל כאדם, פתוחה למודעות הערה וישנה השאיפה להרחיב את המודעות העצמית על ידי הבהרתה (Sommers-Flanagan, & Sommers-Flanagan, 2004). מצד שני, ישנה הימנעות מפרשנות תהליכיה. פרשנות זו, מעצם השייכות שבדברים, תמיד תהיה חלקית ולא ודאית (Spinelli, 2007). המטרה במפגש אינה לחשוף או לאבחן במדויק את מצבו של הקליינט, אלא לאפשר לו לראות את עצמו באופן בהיר יותר ובכך, לאפשר לו להגיב באופן מלא יותר לדבר שכבר מוצג בהתנהגותו, אולם לא הוערך במידה מספקת (Lieberman, & Havens, 2002). המטרה אינה להסביר, אלא לחקור ולתאר את מצבו של הקליינט וזאת, בפתיחות ומוכנות להתבונן בגלוי בדרכי הביטוי הרבגוניות של הנפש (Van Deurzen-Smith, 2004). המטרה היא להבהיר את אותו הדבר שהקליינט מביא למפגש וליצור מרחב, אליו יוכל הקליינט ליצוק כל דבר אותו הוא חפץ לחשוף (Cohn, 1997). מבחינת המטפל האקזיסטנציאליסטי, זו הדרך המסוימת של הקליינט להיות עם הקיום, עם הסתעפויותיו, השלכותיו ועומקו, שהיא תחת המבט הבוחן (Van Deurzen-Smith, 2002). יתרה מזאת, המטפל מכיר בכך שהקליינט לא ימצא דבר במידה וילך בעקבות מערכת העקרונות אותן הוא (המטפל) מציג, אלא רק במידה וייתן לעצמו להיות מאותגר על ידי התנסויותיו החדשות, כפי שהן מתרחשות בכאן ועכשיו שבטיפול ובחייו(Van Deurzen-Smith, 2004). מכאן, שהתמקדותו של המטפל במפגש תהיה מכוונת לחקירה המיידית של התנסות האינדיבידואל (Sommers-Flanagan, & Sommers-Flanagan, 2004). חשוב להדגיש, שהמפגש מבטא דיאלוג ולא מונולוג המנוהל על ידי המטפל או הקליינט (Boeree, 2006). מערכת יחסים זו הדדית וכפי שיוצג בהמשך, ישנה חשיבות גם להבהרת התנסותו של המטפל. עם זאת, תרומתם שונה והדגש הינו על הבהרת סיפורו של הקליינט (Cohn, 1997). נאמר שאופייה ההדדי, הרגעי והישיר של מערכת היחסים הטיפולית, מאפשר לקליינט להגיע לעימות עם הדאגות המהותיות של הקיום ומעורר אותו למצוא את עצמו ביחס לשאלות הקיומיות הגדולות שבחיים (Jacobsen, 2008). אם כך, תפקידו של המטפל יהיה להקשיב עד כמה שאפשר, להאזין באופן שאינו בררני ולהגיב על ידי שאלות והערות, בכדי להבהיר את התכנים אותם מביא הקליינט וליצור את המרחב בו יישמע סיפורו של הקליינט (Cohn, 1997). על ידי כך שהוא יימנע מכפיית עולמו על הקליינט, הוא יאפשר לו להרגיש מובן ושמקבלים אותו. באופן זה, תיאורו האוטנטי והמפורט את התנסות חייו יוביל אותו לפתוח את עצמו ולהיות נוכח בהווה כפי שהוא באמת (Jacobsen, 2008). המטפל בשדה ההתייחסות של הקליינט בכדי לאפשר זאת, המטפל האקזיסטנציאליסטי משתמש בטכניקות של החלפות רגשיות, אמפתיה ושיקוף פרסונאלי עמוק את מצבו של הקליינט בעולם, את קיומו, גבולותיו ואפשרויותיו (Yalom, 1980). הוא צולל לתוך הקשר כשבליבו האמונה שהתהוות חיבתו, אמונתו והבנתו את הזולת, יובילו לתהליך משמעותי. הוא אינו נכנס לקשר כאיש מקצוע שיכול לאבחן נכונה או לעזור, אלא כאדם הנכנס לקשר אישי (מיי ,1983). באופן זה, הקליינט חווה העמקה והגברה של רגשותיו והמטפל, חווה הדהוד שהוא משלים או דומה. ההצלחה, תחווה כחמימות משותפת גם מבחינת ההיבטים השליליים וגם מבחינת החיוביים (Lieberman, & Havens, 2002). יחד עם זאת, חשוב שלא לבלבל גישה זו של פתיחות ומתירנות לאחת של אהדה מוחלטת או אחת שעושה את העבודה בשביל הקליינט. התרפיה אינה תחליף לידידות אנושית (Cooper, 2003). אמנם ברקע של היחסים חייב להיות, ללא ספק, קשר חזק של חמלה לאנושיותו הבסיסית של הקליינט, אולם זו הנחישות להתעמת עם מצוקות החיים היא השולטת במפגש ולא הערכה הרגשית של הקשיים המעורבים (Van Deurzen-Smith, 2002). עמדתו של המטפל כלפי הקליינט, תהיה אחת של לדלג קדימה יותר מאשר לדלג פנימה. הכוונה בכך, היא בזיהוי המוקדם של פוטנציאל אפשרויות הקיום של הקליינט והגשמתם במרחב שנוצר (Condrau, 1998 מתוך Cooper, 2003). המטפל אינו מתנגד או קורא תיגר על הקליינט וגם לא מסכים עימו או מוחל לו, הוא פשוט מאפשר לו לבחון את גישתו ואת השלכותיה ועוזר לו לתרגם תחושות אלו להבנה קונקרטית (Van Deurzen-Smith, 2002). זאת, אגב ההקפדה על ההימנעות מלקפוץ לעזרה, להרגיע או לתת תשובות. צורה זו של התייחסות, ממעיטה בערכם של החופש והאחריות של הקליינט (Cooper, 2003). זהו תהליך בו הוא עצמו משתתף כשהוא שוקע לעולמו של הקליינט ונמצא לצידו או עימו כשהוא ממלא את תפקידו בעולם (Strickland, 2001).נוכחותו והשתתפותו במפגש הכרחיים ואינטנסיביים והוא נפגש עם המציאות הגסה של הקליינט במלוא הבהירות לה הוא מסוגל (Van Deurzen-Smith, 2002). מנקודת המבט האקזיסטנציאליסטית, רק במידה והמטפל השתתף בעולמו של הקליינט באופן חי ואקטיבי, הוא יוכל לראותו באמת. מבחן המפתח לכך, הינו בביטוי חיזוק הקשר וההדהוד הרגשי שביניהם (Lieberman, & Havens, 2002). מכיוון שעומקו ומורכבותו של האדם הינם אינסופיים, משימה זו אינה קלה והסיכוי להבנה אמיתית של עולמו של הקליינט מועט. עם זאת, מאותה הסיבה אין המטפל צריך לדאוג שהוא יימשך פנימה או קרוב מידי לקליינט, אולם עליו תמיד להבטיח שהוא יוכל לחזור לנקודת מבטו האישית. עליו להיות מסוגל לעמוד במתח הנוצר בין תפיסת המציאות של האחר ותפיסת המציאות שלו עצמו (Deurzen-Smith, 2004). בכניסה למרחב המשותף, כשהוא פתוח לחוויית האחר כחדש בכל רגע ורגע, הוא מסתכן באיבוד העצמי שלו. למעשה, גם הוא וגם הקליינט נמצאים במאבק האם להיפתח ולקחת סיכון או להקים מחיצה ולהישאר במרחב המוכר והמוגן (מיי ,1983). יתרה מזאת, באופן מסוים כול קליינט יאתגר וימתח את גבולות התנסותו של המטפל. על ידי כך שהמטפל ישמור על יושרו ועל מרחק המאפשר להישאר בתוך גבולות הטיפול, הוא יגן על עצמו. הכוונה בכך, היא ליכולתו להיות עם הקליינט בעוד הוא נשאר נאמן לעצמו ולא נסחף בתהליך ההקשבה והתגובה האמפאטית. למעשה, המטפל יהיה בעל היכולת להקשיב באמת רק עד לגבול בו הוא חזק עם עצמו ולא מאבד את עצמו (Van Deurzen-Smith, 2002). ההימנעות מההכרעה או העיצוב של האחר, מאפשרים לו את השתקפות חווית האחר בהתרחבות של העצמי, בעוד שבאותו הזמן אין נטישה, מזעור או וויתור על נוכחותו העצמית (Buber, 2002 מתוך Spinelli, 2007). כשעולמו של הקליינט נחשף בפניו, הוא מבין את יחסו של הקליינט כלפי מצבו. הדבר, פותח בפניו העולם רחב וחדש של דינאמיקות היכולות לשפוך אור על מצבו של הקליינט ולרמז על משאביו הפנימיים ועל אופן התמודדותו (מיי ,1983). כשהוא נעשה פתוח ובעל יכולת הסתגלות להחלפה דינאמית ובלתי פוסקת של נקודות מבט חדשות ולהכרה בטעויותיו שלו, כשהוא נהיה בעל מוכנות ומסוגלות לפקפק ברעיונותיו, תובנותיו ונקודות מבטו, יחד עם אלו של הקליינט, הוא יוכל להגן על עצמו מלהיהפך ליהיר ולהרצות לקליינט (Van Deurzen-Smith, 2002). ההעברה והעברה נגדית במפגש האקזיסטנציאליסטי ניתן להגיד, שמנקודת המבט של השייכות, באופן בלתי נמנע, כל אדם נעשה מעורב עם האדם שמולו. מפגש זה עם הווייתו של אדם אחר, יש בכוחו לזעזע עמוקות ולעורר רגשות חזקים מכל סוג שהוא (מיי ,1983). יתרה מזאת, במערכת היחסים הטיפולית עצמה, ישנה דרישה ועידוד לאינטראקציה רגשית חזקה וספונטאנית (Lieberman, & Havens, 2002) והתמקדות אינטנסיבית ביחסים המידיים המתרחשים. לכן, הדבר אינו מפתיע שלעיתים ישנה תחושה של רגשות עמוקים המתפתחת בין הקליינט למטפל (Spinelli, 2007). התנסויות רגשיות אלו, מוסברות על ידי רבות מהגישות העכשוויות בפסיכותרפיה, כתהליכי העברה והעברה נגדית (Spinelli, 2007). למרות שישנן הגדרות והתייחסויות שונות למונח זה ולמידה בה התופעה נוכחת במפגש הטיפולי, לכולם משותפת ההסכמה שהעברה והעברה נגדית הינם העתקה של רגשות אותם יש לקליינט כלפי אדם או אובייקט מסוים מעברו, אל המטפל ולהיפך מהמטפל אל הקליינט. הדוגמאות הקלאסיות לכך, הינן התנהלותו של הקליינט כלפי המטפל כאילו הוא ההורה והתנהלותו של המטפל כלפי הקליינט כשהוא חש משיכה ארוטית אליו (Van Deurzen & Kenward, 2005). עם זאת, מבחינת השקפת העולם האקזיסטנציאליסטית, הגדרת ההתנסויות הרגשיות כתהליכי העברה הינה בעלת ערך מועט (Spinelli, 2007).ההכרה בתהליכים אלו, מרמזת שבני האדם יכולים להיות בעלי יחסים שהם ניטראליים והדבר סותר את ההנחה הפנומנולוגית שבני האדם תמיד ובאופן בלתי נמנע קשורים לאחרים בעולמם (Cooper, 2003). כשיוצאים מנקודת הנחה זו, שאנו מתקיימים בלבד ובאופן בלתי נמנע במצב של יחסיות, הדבר מאבד את משמעותו להבחין בין יחסים אמיתיים ויחסי העברה. מערכת היחסים היא תמיד אמיתית, היא תמיד מה שהיא (Cohn, 1997). בהתבסס על העמדה הפנומנולוגית, האנליזה של הקיום דוחה את הרעיון של מבנים נפשיים פנימיים, כך שבהתחשב בכך גם לא ניתן להתייחס למונח השלכה או העתקה, מכיוון שהם מניחים מראש את הימצאותם של מערכות היפותטיות ואת האפשרות של מעבר התכנים ביניהם (Boss, 1963, 1979 מתוך Cooper, 2003). מבחינת האקזיסטנציאליזם, הרעיון שישנה האפשרות שהקליינט יעתיק אל המטפל רגשות או רעיונות הנובעים מדמויות בעברו, הינו רעיון מעוות שנכשל לעלות בקנה מידה אחת עם המציאות הפנומנולוגית של ההתנסות הנחווית שבמפגש(Spinelli, 2007). בנוסף, נטען שההתמקדות בקונפליקטים של העבר, יכולה ליצור הזנחה של קונפליקטים של ההווה (Van Deurzen & Kenward, 2005). ההתייחסות למצב מסוים כהעברה, מונע מהמטפל להיות קשוב באופן הנכון לדילמה בה נמצא הקליינט באותו הרגע וכל פרשנות המשקפת תהליכים אלו, למעשה ממעיטה בערכה של הסיטואציה (Deurzen-Smith, 2004). הערכים המוסברים, מערפלים את הדבר שישנה האפשרות, שיהיה בעל ערך בכדי להבין את הרגשות הנחווים באותו הרגע כשלעצמם ואת קישרם האפשרי, להשקפת עולמו של הקליינט כפי שהוא מבוטאת בתרפיה (Spinelli, 2007). יתרה מזאת, נאמר שלמידה בה התנהלותו של הקליינט מפורשת כהעברה, המטפל יכול להתנער מהשפעתו הממשית שלו על התנסות המטופל.כשלקליינט יש כעס על אימו, אין הדבר אומר שלא קיים בו כעס אמיתי וברור גם כלפי המטפל (Van Deurzen & Kenward, 2005). השימוש בהגדרות מקצועיות כסיבה מספקת בכדי לנפה תכנים שכביכול לא קשורים להתנסות המיידית, מביא לאיבוד ההוויה שבקיום של הרגע והופך את הקליינט לאובייקט, המשרת את חרדת המטפל מפני חופש הבחירה והשינוי. למעשה, ההעברה יכולה לשמש כהגנה נוחה ומועילה מאחוריה מסתתרים גם המטפל וגם הקליינט, בכדי להתגונן מפני החרדה שמתעוררת במפגש האמיתי ובעימות הישיר (מיי ,1983). מנקודת מבט זו, הסברת המפגש כהעברה מסביר הכול מלבד את המתרחש באמת בין שני האנשים והשפעת צמצום ההתנסות, יכולה להיראות גם במחיר עיוות המציאות לגבי הדבר האמיתי המתרחש (מיי ,1983). כפיית אלמנט זה של אי המציאות לגבי ההתנסויות, מעכב גם הוא את הניסיון להישאר עם הדבר אשר חושף את עצמו במידיות של המפגש (Spinelli, 2007). ישנה האפשרות שהתייחסות שכזו, כשלעצמה, היא לא מספקת ומצומצמת ויש לה את הפוטנציאל לסגור קליינט אף יותר לתוך עולמו (Boss, 1963 מתוך Cooper, 2003). מבחינת העמדה האקזיסטנציאליסטית פנומנולוגית, הקליינט אינו באמת מעביר אל המטפל רגשות שהיו לו כלפי אביו או אימו. מושג זה במובן של התקת רגשות ברי העברה מאובייקט לאובייקט מאבד את נחיצותו וההתייחסות לתופעה נתפסת במונחים של תפיסת העולם וההתייחסות כלפיו (מיי ,1983). כל התנסויותיו של הקליינט הינם היבטים של קיומו כאדם וכאדם, הוא פשוט מכוון לעולמו. הבנה זו, מביאה לזניחת ההגדרה הקלאסית לתופעה, לטובת הגדרתה כמפגש או מערכת יחסים אמיתית, כנה וטבעית (Van Deurzen & Kenward, 2005). העתקת תהליכי ההעברה לכאן ועכשיו המיידי אין הדבר אומר שהפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית אינה מכירה בחשיבות העבר. עברו של הקליינט הוא חלק מהאדם ובני האדם תמיד ביחסים. איננו יכולים להתיר קשרים אלו ואנו תמיד נושאים את מערכות היחסים עימנו אל חיינו העתידיים (Jacobsen, 2008). התנסותם של הקליינט והמטפל אחד את השני, תהיה תמיד מושפעת גם מהתנסותם עם הדמויות המשמעותיות מעברם, אולם מבחינת הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית, אין הדבר עושה את המפגש לפחות אמיתי, למרות שהדבר יכול להפוך אותו לפחות בהיר (Cohn, 1997). הצטלבות קיומם, לעולם לא תתמצה בדבר שקרה בעברו של אחד מהם. כשהמטפל אומר לעצמו שהוא מותש מכיוון שהקליינט נוהג כלפיו כפי שהיה כלפי אביו, הדבר יכול להיות עובדתית נכון, אולם הדבר האמיתי הוא שמעבר לשיקולים של הלא מודע שיכולים להיות נכונים בהקשרם החלקי, הוא עושה זאת למטפל, כרגע, ברגע נתון זה (מיי ,1983). זו היכולת הרגעית של הקליינט לחוות את האדם המסוים שמולו, שנבחנת. הקליינט אינו מעביר את עברו הרגשי אל המטפל, אלא הדרך בה התנסה הקליינט עם הדמויות מעברו, חודרת אל האופן בו הוא מתנסה עם המטפל (Cohn, 1997). מכך, שהאנליזה האקזיסטנציאליסטית כוללת את העבר וכמו כן את העתיד, כפי שהם נוכחים בהווה (Van Deurzen & Kenward, 2005). חשוב לציין שהמטפל אינו נמנע מבחינתם של משמעויות העבר, ההיפך הוא הנכון. הוא מעודד את החקירה של משמעויות אלו, אולם היא מכיר בכך שאת התשובה לשאלה מהם המהויות העמוקות והעיקריות של קיומי ברגע זה, לא ניתן לקבל מההתנסות הקודמת, אלא רק מההתרחשות הנחווית (Yalom, 1980). הוא גם יהיה מעוניין להבין מהם תפיסותיו והתנהגותו של הקליינט כלפיו ואת האופן בו אלו משקפות את דרכו בעולם, אולם כעת במקום שאלו יפורשו כהשלכות רגשיות ששורשן בעברו, הן מובנות במונחים של פתיחות או סגירות כלפי האחר בהווה (Cooper, 2003). הכוונה בכך, היא שבהווה הקליינט פתוח להיבטים מסוימים של קיומו של המטפל ולאחרים לא. הדבר שנבחן הינו האם תבנית זו של פתיחות או סגירות מתרחבת אל מעבר ליחסים הטיפוליים, כלומר האופן בו הקליינט נכנס לסיטואציות שונות ולמערכות יחסים (Cooper, 2003). מבחינות שונות, הקליינט נתפס כאדם שלא התפתח מעבר לצורות התנסות מוגבלות ומצומצמות. לכן, בהווה הוא תופס את המטפל מבעד למשקפיים מעוותים או מוגבלים (מיי ,1983). ההתייחסות לקליינט אינה כאילו יש לו טעות או קלקול וההעברה, פשוט נתפסת כתופעה ככל התופעות, שאין צורך לטפל בה באופן שונה מאשר בחקירה פנומנולוגית (Van Deurzen & Kenward, 2005). מקומם של תהליכי ההעברה כנוכחים בהתנסות לא ניתן לעקור מהשורש או להשמיד רגשות שעולים בטיפול. אסטרטגיה מסוג זה לרוב נכשלת ובמקום מעוררת את הפעולה ההפוכה (Spinelli, 1994 מתוך Spinelli, 2007). במידה והמטפל והקליינט לעולם לא יכלו להיות דבר אחר מאשר חלק אינטגראלי של מערכת היחסים דו כיוונית שהיא ייחודית ומורכבת, הדבר בכלל חסר משמעות להציע שצריך או אפשר להחזיק בעמדה שהיא ניטראלית (Cooper, 2003). המודעות לכך הינה חלק חיוני לטיפול והיא מצביע על הדרישה להבהרת הדינאמיקה שביחסים הטיפוליים. הדבר מדגיש את החשיבות שבהבנת אופני הקשר שבין שני האנשים השותפים למפגש (Van Deurzen & Kenward, 2005). מכיוון שתפיסת האדם היא אישית ומעוותת, על המטפל לבחון ולהבהיר את דעותיו שלו כפי שאת אלו של הקליינט. חווייתו את הקשר, לעיתים תהיה מבוססת על התנסותו הקודמת, לעיתים על אירועים סמוכים או מצויים ולעיתים תבטא תגובה ישירה לדבר אותו עורר או חשף הקליינט(Van Deurzen & Kenward, 2005). מודעות זו הכרחית, מכיוון שזהו התחום בו יש למטפל את היכולת והכוח לשהות לפני שיגיב. זהו התחום בו הוא יצור אנוש ולא סתם אוסף של דחפים או צורות התנהגות. ללא המודעות למקום זה, תגובתו תהיה אוטומטית, מצומצמת וללא חופש בחירה והתמקדות פעולתו, תופנה כלפי צרכיו העצמיים ולא כלפי האדם שנמצא מולו (מיי ,1983). הדרך של המטפל להתמודד עם הרגשות שעולים בטיפול, אינה על ידי הכחשתם, הפיכתם לדבר אחר או צמצומם לידי הגדרות כהעברה או העברה נגדית, אלא על ידי ההכרה בהם כנוכחים בהתנסותו ובמערכת היחסים עם הקליינט (Spinelli, 1994 מתוך Spinelli, 2007). במידה ולמשל הוא חש משיכה ארוטית כלפי המטופל, הוא חייב להתמודד בכנות עם רגשותיו. במידה ולא יעשה זאת, צרכיו יפורקו בדמיונו עם הקליינט. במידה ולא יקבל את הדרך הארוטית כאחת מדרכי ההתקשרות, הוא לא יאזין באופן מלא ויאבד את אחד האמצעים לשינוי בתרפיה (מיי ,1983). למעשה, בפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית הדבר אותו המטפל מרגיש בתוכו, הינו אחד מהכלים הטובים ביותר בכדי לדעת מה מרגיש הקליינט (מיי ,1983). לכן, המטפל ישקול את חשיפת הדבר המתרחש ואת חקירת תגובתו הרגשית שלו, עם הקליינט. המחשבה היא, שכך יכול להתגלות דבר מה חשוב לגבי הקליינט, לגבי מערכת היחסים או לגבי דעתו הקדומה שלו ולכל אלו, ישנו צורך להתייחס. כמובן שדיון לגבי הדעה הקדומה אישית של המטפל יילקח אל המדריך או המנחה שלו (Van Deurzen & Kenward, 2005). מתוך דברים אלו, עולה השאלה האם החשיפה העצמית מועילה או לא. התשובה היא שהדבר תלוי בדבר אותו המטפל מנסה לקדם או להשיג באמצעותה. במידה והחשיפה נשארת במסגרת מטרת הניסיון להביא למיקוד ולגלות את נטיותיו המרומזות של השקפת עולמו של הקליינט, כשזו משפיעה ומתחזקת את המשקעים והניתוקים (היעדר הפתיחות), זו ברת תוקף. בבחירה להכרה בדבר אשר נמצא וחשיפתו, המטפל יכול לראות ולחלץ היבטים רלוונטיים לגבי השקפת עולמו של הקליינט, שבמקרה ההפוך הוזנחו (Spinelli, 2007). ההכרה בדבר המתרחש כחלק מהשייכות, גם מאפשרת למטפל להניח היבט מסוים זה של התנסותו במסגרת התנאים הנחווים בתרפיה (מיי ,1983). כשהמטפל כולל התנסויות אלו בהבהרה הנמשכת ועושה בהם שימוש בכדי לאתגר את השקפת עולמו של הקליינט הוא יכול להימנע מתחושות של הצפה, המומות או דיכאון שהיו יכולות לעלות במקרה ההפוך. הדבר דורש את שינוי תפיסת החוויה כבעייתית, לא רצויה או אסורה, לכיוון הפתיחות לממשיות. עמדה זו של קבלה הופכת את ההתנסות להולמת ולמועילה לתהליך הטיפולי (Spinelli, 2007). המפגש האקזיסטנציאליסטי, מאפשר לקליינט לגלות את מגוון אפשרויותיו לחשיפה אל מול הדמויות עימן הוא נפגש בעולם. מטרתו הינה ליצור מרחב ניסיוני בו הקליינט יכול להתחיל להתנסות בקיום שהוא יותר פתוח (Boss, 1963 מתוך Cooper, 2003). יתרה מזאת, בניסיון לאמץ פתיחות כלפי אותו הדבר שבמקרה ההפוך הייתה הימנעות או התרחקות ממנו, המטפל יכול להמחיש את התיאוריה ובאופן זה להפוך לדוגמא חיה של להיות בקיום ובכך, לאפשר לקליינט להתנסות בכך או לפחות להחשיב זאת (Spinelli, 2007). העברה והעברה נגדית מנקודת המבט הפסיכואנליטית כפי שהוצג מלפני, השקפת העולם האקזיסטנציאליסטית מעצם היותה פנומנולוגית, מציגה ביקורת רבה כלפי יחסה של הגישה הפסיכואנליטית להתנסויות ההעברה וההעברה הנגדית. יחד עם זאת, חשוב לציין שביקורת זו אינה עומדת בקנה מידה אחד עם המשגתן ותפיסתן של הגישות העכשוויות בפסיכואנליזה, אלא מתאימה יותר לגישה הפסיכואנליטית הקלאסית של פסיכולוגיית האדם האחד ולתקופות המוקדמות של פסיכולוגיית שני האנשים. הפסיכואנליזה הקלאסית, הבינה את יחסי ההעברה כהשלכה או העתקה של רגשות הקשורים למערכות היחסים המוקדמות שלנו אל ההתנסויות במערכות היחסים בהווה והיא מיקדה את הטיפול על בחינת השפעת עברו של הקליינט על מערכות יחסיו הבין אישיות בהווה (Marcus, 2002). זאת, אגב ההנחה שהמטפל יכול להחזיק נקודת מבט ניטראלית וההקפדה, לא להדגיש מידי או בכלל את תרומתו האפשרית של המטפל לאינטראקציה הבין אישית (מיטשל ובלאק, 2006). גישה זו סותרת במהותה את העקרונות הבסיסיים של השייכות וניתן להבין את הביקורת שהופנתה כלפיה. בשלב מאוחר יותר, התהליכים העברתיים הובנו במונחים של קשר בין אישי וההתנסות עצמה עברה למרכז ההתמקדות של הטיפול ולא הפרשנות שלה (Summers, 2002). תפיסת התהליכים העברתיים התרחבה מעבר להשלכה של עברו של הקליינט על המטפל, לכלול גם את תרומתו של המטפל וגם את הדבר החדש אותו יוצר הקליינט עימו (מיטשל ובלאק, 2006), ההתבוננות על מערכות היחסים הופנתה מהעולם הפנימי, אל השפעותיה על הסביבה והתהליכים העברתיים הובנו ככאלו שיש להם נגיעה ישירה לתהליך הטיפולי (פרלוב, 2009). אולם יחד עם זאת, גם בשלב זה הביקורת האקזיסטנציאליסטית עדיין הייתה הולמת. אמנם, תקופה זו שיקפה את ההבנה של האדם במונחים שהם בין אישיים, אולם היא עדיין דמתה לקודמתה מבחינה זו שהיא הציעה שהמטפל יכול לשמור את חווייתו הסובייקטיבית מלזהם את ההעברה של הקליינט (פרלוב, 2009). נקודת מבט זו משתנה בפסיכואנליזה ההתייחסותית. התייחסותה לתהליכים העברתיים אינם עוד כאל רגשות המועתקים מדמויות עבר אל המטפל, הקליינט או הסיטואציה האנליטית ולא עוד, כאל מצב בו רגשותיו המודחקים של הקליינט מושלכים אל מטפל שהופך לכלי הכלה להיבטים המנותקים של התנסותו של הקליינט. הם מומשגים כמטריקס של העברה והעברה נגדית, כאמת המשקפת את השייכות ואת ההתרחשות של הכאן ועכשיו של הרגע ושהיא שייכת גם לקליינט וגם למטפל באופן שהוא בלתי נמנע (Orfanos, 2002) הפסיכואנליזה ההתייחסותית, מבינה את המפגש הטיפולי ואת יחסי ההעברה במונחים של הדדיות ואינטר סובייקטיביות. היא מבינה את מערכת היחסים ככזו בה נמצאים שני סובייקטים ולא רק סובייקט אחד, שהוא הקליינט והאובייקט שלו, שהוא המטפל (פרלוב, 2009). התהליכים העברתיים נתפסים כתוצאה למפגש ביניהם. הם מובנים כתורמים באופן בלתי נמנע והדדי להתפתחות התהליך הטיפולי, בו מטשטש הגבול בין ההעברה להעברה הנגדית לטובת המרחב שנוצר (מיטשל ובלאק, 2006). בני האדם נתפסים כבלתי נפרדים מהשדה הבין אישי וההתמקדות באינדיבידואל מבלי לקחת בחשבון את מערכות היחסים של ההווה, בנוסף לעבר, נחשבת כמוטעית (Orfanos, 2002). ההתמקדות בטיפול מופנית לכאן ועכשיו של האינטראקציה והבנת המתרחש בשדה הבין אישי הנוכחי, מותנית בכך שהמטפל יקבל תחושה ברורה של הקליינט. השלכות הקליינט, מובנות ככאלו שאינן נקלטות בנפרד מהחרדות, הכמיהות והקונפליקטים של המטפל, אלא דרכם והשתתפותו של המטפל בתהליך הטיפולי מובנת כבלתי נמנעת (מיטשל ובלאק, 2006). מנקודת מבט זו, תהליכים העברתיים נתפסים כמערבים את סובייקטיביות המטפל בתהליך של יצירה הדדית עם הקליינט. זהו תהליך דיאלקטי, בו שני הצדדים יוצרים, מידעים, משמרים ושוללים את האחר (Orfanos, 2002). למרות שהמטפל והקליינט נתפסים כמשתתפים, כמווסתים וכמשפיעים אחד על השני בתהליך האנליטי, מודגשת החשיבות של להחזיק במתח שבין ההתייחסות לאחר כאובייקט לבין ההתייחסות לאחר כסובייקט נפרד. ההכרה הדדית מובנת כהיבט מהותי בהתפתחות העצמי (Orfanos, 2002). יתרה מזאת, החשיבות לכך שהמטפל ישמור על תחושת הסובייקטיביות שלו עצמו ושהקליינט יבוא במגע עימה מודגשת (פרלוב, 2009). הפסיכואנליזה, הופכת לזירה בה נאבקים שני אנשים בכדי לארגן ולהעניק משמעות לחייו הרגשיים של הקליינט והמטפל נשאב פנימה באופן בלתי נמנע ואם זאת, מועיל. הוא נאבק בדינאמיקות דומות לאלו של הקליינט והוא נטוע בתהליך ומשום כך, הוא יכול להזדהות עם השלכות אלו לצורך הבנת הקליינט (מיטשל ובלאק, 2006). ההכרה שאנו נחדרים רגשית על ידי האחר ובו זמנית חודרים אליו, מתגלית בהבנה שאין טעם לחשוב על האקלים הרגשי שבין שני אנשים במונחים של גורם ומגיב נפרדים, אלא יש להתרכז באופן בו נפרשת האינטראקציה ויוצרת איכות ייחודית המאפיינת את שני הנוכחים (מיטשל ובלאק, 2006). המשמעות לכך שהאדם כבר אינו יכול להיחשב כיחידה נפרדת, הינה שהגישה של המטפל למניעים שלו עצמו אינה מלאה ומכיוון שכך הוא אינו יכול לדעת באופן מוחלט מה הדבר הטוב לקליינט. לכן, הוא מחויב לקחת את תפיסתו העצמית את הקליינט בחשבון וכמו כן, להבין את תפיסת הקליינט את הסובייקטיביות שלו, של המטפל (Orfanos, 2002). האינטראקציה שנוצרת, יכולה לקחת את המטפל למקומות קשים ולשקף לו דמויות שהוא אינו רוצה להכיר בהם כשלו. אולם, מכיוון שהדבר מתרחש ממילא והתכנים העולים אינם בשליטתו של המטפל, מודגש הצורך לאפשר לדבר לקרות, להתבונן בו ולאפשר גם לקליינט להתייחס לכך (פרלוב, 2009). הדרישה מהמטפל היא למחויבות ותגובתיות כנה ולשימוש בעימותים אוטנטיים וגילויי לב. הדרישה היא גם מהמטפל וגם מהקליינט לבחון כיצד ומדוע הם בקונפליקט ולתת משא ומתן בקשר לקונפליקט באופן הטוב ביותר שהם יכולים (Orfanos, 2002). העמדה האינטר סובייקטיבית של הפסיכואנליזה ההתייחסותית הופכת את מערכת היחסים לדומיננטית מבחינת ערכה לתראפיה והיא מציבה אותה במרכז המוטיבציה לטיפול ולפסיכופתולוגיה. משמעותה היא, שמלבד לסובייקטיביות הקליינט, גם סובייקטיביות המטפל והתערבותו האישית נלקחים בחשבון. הכול נמצא תחת התחשבות בוחנת, כשהדבר כולל גם את הסיבוכים הנוצרים (Orfanos, 2002). הבנה זו דורשת מהמטפל להיות פתוח יותר לכל תגובותיו הרגשיות והאישיות. הגבול שבין אישיותו המקצועית ובין כלל אישיותו הסובייקטיבית נהיה מעורפל והקליינט, מוזמן לפגוש אותו באמת, עם כל האמת הרגשית הגלומה במפגש זה (פרלוב, 2009). נקודת המוצא של הגישה הפנומנולוגית אקזיסטנציאליסטית להבנת המפגש הטיפולי, הינה בהבנת הקיום מנקודת המבט של השייכות. הכוונה בשייכות, הינה שהנפרדות והניטראליות אינם אפשריים ושתמיד ישנה מעורבות ואינטראקציה שהיא בלתי נמנעת עם כל אשר קיים. כלומר, שהסובייקטיביות אינה מתרחשת בנפרד מהמפגש. המפגש עצמו, ללא קשר לתוכן המקצועי שבו, מעורר ומשפיע בדרכים רבות ובאופן בלתי נמנע. להבנה זו השלכה מהותית על אופן ההבנה והיישום של הקשר הבין אישי במפגש הטיפולי. הגישה רואה את הצורך לגשת אל האחר מנקודת המבט המשותפת והיא מתמקדת בהבנת המשמעויות והאפשרויות ההדדיות המתגלות במפגש. בנוסף, הגישה הפנומנולוגית אקזיסטנציאליסטית מכירה בכך שלעולם לא נוכל להבין את האדם שמולנו באופן מלא על ידי המשגה תיאורטית. לכן, במפגש הטיפולי ישנו ניסיון להימנעות מאבחון מדויק ומפרשנות המסתמכת על הנחות וקביעות שהם ידועות מראש. המטרה אינה להסביר את המתרחש, אלא לאפשר מרחב של התנסות ולהבהיר את כל אשר נחשף בו. המטפל, נמנע מהצגת מערכות של עקרונות ובמקום, הוא מכוון לחקירה של המיידיות בא מתרחשות ההתנסויות בכאן ועכשיו. היבט זה, יחד עם הבנת המפגש מנקודת המבט של השייכות, משליך להבנה שישנו צורך למטפל לרתום את כל מכלול אישיותו שגבולותיה מתפרשים בהכרח מעבר להכשרתו המקצועית. התהליך הטיפולי מתואר ככזה בו נוכחותו המלאה של המטפל היא הכרחית ואינטנסיבית. הוא נכנס לקשר כאדם שנכנס לקשר אישי והוא שוקע לעולמו של הקליינט כשהוא משתתף בתהליך באופן המלא ביותר לו הוא מסוגל. הוא צולל לתוך הקשר, מאפשר לקליינט לבחון את עצמו ועוזר לו לתרגם להבנה קונקרטית את גישתו ותחושותיו והשלכותיהם. יחד עם זאת, הוא נזהר שלא לאבד את עצמו לתוך תפיסת המציאות של האחר והוא מעגן את נקודת מבטו האישית, בכדי להבטיח שיוכל לחזור אליה. התהליכים העברתיים מתוארים כהתנסויות בלתי נמנעות המבטאות את השייכות והבין יחסיות ושהן משקפות את הפתיחות והסגירות של המטפל והקליינט בכאן ועכשיו של המפגש הטיפולי. מודגש, שלא ניתן להימנע מההדדיות שבמפגש, שההימנעות מהרגשות שעולים בטיפול היא בלתי אפשרית ושהדבר מצביע על הצורך להבהרת היחסים. מצוין שבכדי להתמודד עם הרגשות, ישנו צורך להכיר בהם כנוכחים ואמיתיים במסגרת התנאים הנחווים בערכת היחסים בתרפיה. הכרה בהם מאפשרת לקבלם כהתנסות הולמת ומועילה והדבר משקף מודל לדרכי קיום של היענות ופתיחות לעולם. השקפת עולם זו, מציגה ביקורת כלפי התייחסותה של הגישה הפסיכואנליטית לתהליכים העברתיים. היא מציגה טענות כגון שההתייחסות למטפל כבעל יכולת להיות ניטראלי סותרת את השייכות הבלתי נמנעת שבקיום האדם, שפרשנות התנסויות אלו כהעברה מאפשרת את התנערותו של המטפל מהשפעתו הממשית וההתמקדות בעבר, מזניחה את המתרחש בהווה באמת, מונעת קשב אמיתי וממעיטה בערכה של הסיטואציה, או שמלבד לכך שהערכים המוסברים מסתירים את הדבר שמתרחש באותו הרגע כשלעצמו ואת קישרו האפשרי להשקפת עולמו של הקליינט, אלא שגם שהכפייה שבהגדרות תהליכי ההעברה מונעות את הניסיון להישאר עם אותו הדבר שמראה את עצמו. אמנם, בתקופות שונות של הזרם הפסיכואנליטי, התהליכים העברתיים תוארו כהשלכה של רגשות מדמויות משמעותיות בעבר כלפי דמויות בהווה, ההתמקדות הייתה בפרשנות העבר על מערכות היחסים בהווה והדעה שרווחה, הייתה שלמטפל ישנה היכולת לניטראליות במערכת היחסים ותרומתו לאינטראקציה לא הודגשה. ובתקופות אחרות, למרות שהקשר הובן במונחים בין אישיים ותהליכי ההעברה הורחבו בכדי לכלול את תרומתו של המטפל למפגש, המטפל עדיין נתפס כבעל יכולת להכיל היבטים מתוך התנסותו של הקליינט באופן שהוא מנותק ושהוא אינו מעורב בהעברה של הקליינט. עם זאת, נראה שביקורת זו אינה בהלימה עם גישות עכשוויות בפסיכואנליזה. הגישה הפסיכואנליטית ההתייחסותית מבינה באופן דומה לפנומנולוגיה האקזיסטנציאליסטית את התהליכים העברתיים במונחים של הדדיות ואינטר סובייקטיביות. כאמת המשקפת את השייכות ואת ההתרחשות של הכאן ועכשיו של הרגע ושהיא שייכת גם לקליינט וגם למטפל באופן שהוא בלתי נמנע ושבו, נמצאת תרומתם של שניהם לתהליך הטיפולי. שתי הגישות רואות את המפגש הטיפולי כשדה בו נמצאים גם הקליינט וגם המטפל ושבו, נמצאת התרומה של שניהם. מכיוון שכך, מופנית ההתמקדות בשתי הגישות לכאן ועכשיו המשקף את הנוכחות האמיתית של האינטראקציה. בשתי הגישות, התהליכים העברתיים נתפסים כמערבים את סובייקטיביות המטפל ואת השתתפותו הבלתי נמנעת בתהליך הטיפולי. ישנה הדגשה על החשיבות שבשמירת תחושת הסובייקטיביות והחזקת המתח שבין תפיסת העצמי לאחר, של החשיבות שבהשתתפות המטפל בתהליך שנוצר ובצורך של המטפל לבחון את עצמו בנוסף לקליינט. הן מכירות בכך שלמרות שלעיתים המטפל יכול לחוות את עצמו, או את הקשר, באופן קשה, ישנו הצורך לאפשר לדברים לקרות ולהכיר בכל ההתנסויות כנוכחות במערכת היחסים. בשתיהן נאמר שהגבול בין ההעברה להעברה הנגדית מטשטש לטובת המרחב שנוצר בין הקליינט למטפל והן מדגישות את הצורך שהקליינט יבוא במגע עם מכלול אישיותו של המטפל. מבחינת שתי הגישות על המטפל להשתתף באופן מלא, חי ואקטיבי בעולמו של הקליינט. הדרישה מהמטפל היא להיות כן ואוטנטי. הוא נדרש להיות פתוח לתגובותיו הרגשיות והאישיות ולשקף פתיחות זו למערכת היחסים. זהו מפגש בו נעשה הניסיון לראות את האחר כשותף בין ייחוסי ולא מנקודת המבט בא האחר נחווה כנפרד. יחסי העברה מובנים כהתנסויות הנמצאות בתלות של גומלין והדדיות ושהן מעוצבות גם על ידי המטפל וגם על ידי הקליינט. הדגש הוא בכאן ועכשיו, אולם יחד עם זאת, אין הגישות מזניחות את העבר והן מכירות בחשיבותו ובהימצאותו הבלתי נמנעת בהווה. הן מכירות בכך שהעבר קם לתחייה ביחסים המסוימים ושבאינטראקציה האמיתית המתרחשת, הצטלבות קיומם של המטפל והקליינט לעולם לא תתמצה בדבר שקרה בעברו של אחד מהם. לכן הדגש מופנה כלפי ההתנסויות הנחוות ולא כלפי פרשנויות העבר. המטפל והקליינט מובנים כמעורבים באופן מוחשי, כשני אנשים הנאבקים להישאר בפתיחות אחד כלפי השני, כשני אנשים הנאבקים בכדי לארגן משמעות למתרחש. כפי שנראה, מבחינות רבות רב הדמיון מהשונה בהבנתם והמשגתם של שתי הגישות את התהליכים העברתיים. אמנם, שורשיה של האחתנעוצים בפילוסופיה באופן כמעט בלעדי ושל השנייה בניסיון הפרוידיאני לאמפיריות המדעית ולעיתים, נראה שלא ניתן לגשר על פער זה. אולם יחד עם זאת, כשמצליחים להתגבר על עולם ההמשגה השונה ולהתבונן ברעיון שמעבר למסכה שעוטה כל גישה, הבדלים רבים מתבטלים ומתגלה בסיס הבנתי שהוא בעל מכנה משותף. אף על פי כן, חשוב להבין שישנו שוני מהותי באופן בו בוחרת כל אחת מהגישות להתייחס ולפעול אל מול הבנות אלו. יתרה מזאת, נראה שהגישה הפנומנולוגית אקזיסטנציאליסטית נוקטת עמדה שהיא קיצונית יותר מהפסיכואנליזה. לטענתה, במידה ואנו מתקיימים באופן בלתי נמנע ביחסיות, הרי שהדבר מאבד את המשמעות להבדיל בין יחסים אמיתיים או יחסי העברה. התנסויות אלו, פשוט מובנות כהיבטים בקיומם של המטפל והקליינט כבני אדם, כתהליכים טבעיים, המשקפים מערכת יחסים שהיא תמיד כנה ואמיתית. הגישה, מבטלת לחלוטין את ההתייחסות להתנסויות אלו כאל תהליכים העברתיים ומציגה אותם במונחים המשקפים את המאבק המתמיד שבין הפתיחות לסגירות של האדם. נקודת מבטי האישית מושפעת באופן עמוק מהעמדה של הפסיכותרפיה הפנומנולוגית אקזיסטנציאליסטית ומשורשיה הפילוסופים. לכן, אני מוצא שנקודת המוצא ההולמת ביותר לפתיחת מהלך שישקף את הבנתי, תהיה בהצהרה האקזיסטנציאליסטית פנומנולוגית, שהתהליכים העברתיים הינם אך ביטוי לשייכות הקיומית, לבין יחסיות הבלתי נמנעת המתרחשת באופן נצחי. הצהרה זו, מאפשרת להניח כל התרחשות מעצם התרחשותה, כאמת מוחלטת וכל ביטוי שבמפגש האנושי, כטבעי כשלעצמו, מעצם הימצאותו. ההשלכה לכך, הינה שבעצם הצהרת טבעיותם של כל ההתרחשויות, נפרצים גבולות המסגרת הטיפולית בכדי להכיל בתוכם את החיים במלואם. לכן, באופן זה גם אתייחס לכך. הרי הדבר אינו משנה היכן אני, בשום אינטראקציה בין אישית באשר היא, איני יכול לפסוע אל מחוץ לחיים. במידה והדברים קורים, הרי לבטח הם משקפים את ביטויי בקיום. כל התעלמות מהם, מעצם בין היחסיות שבדברים, מרחיקה אותי מלראות את הדברים כפי שהם. כל התעלמות, היא כהתעלמות מעצמי, מעצם השתייכותי לעולם. זו היא אי הברירה הנותרת של להיות בפתיחות אל מול המציאות האמיתית עם כל המתרחש בה, כשאני חשוף, ערום וכנה למגוון ביטויי. האלטרנטיבה, לוודאי תשקף את הסתתרותי מפן מסוים של ביטויי בקיום, מאותו הדבר שאיני רוצה להכיר, לקבל או לראות. נקודת מבט זו, מותירה אותי נפעם וחסר אונים בו זמנית. כשאני מעז להסתכל בכנות אמיצה באמת זו, המטיחה בפניי את העובדה הפשוטה המשקפת את אוזלת ידי, אני מבין שהאחריות לקיומי היא תמיד שלי. אין לאן לברוח ואין היכן להתחבא. אני מבין שאיני יכול לצאת מהדבר ושבעל כורכי אני תמיד משפיע ומושפע ובחירותי לנוכח השפעה זו, באופן בלתי נמנע, הן שמעצבות את מערכות יחסיי. כשהכרה זו איתי, אני מוצא עצמי עומד נוכחה אל מול פאר החיים כשתחושת עוצמתם כצמרמורת, מחלחלת לעצמותיי, מתגנבת ועולה לאורך גבי ומעוררת בי אימה עמוקה. אני מסתכל בכנות אמיתית על מערכות יחסיי, מהן גם אם ארצה לא אוכל לצאת ובוחן את מידת הפתיחות אותה אני מביא ושלוודאי, מעצבת את קיומי בעולם. אני מרגיש התכווצות, הדבר אותו אני מוצא, פעמים רבות אינו מחמיא. אז, במהרה מתגנבים ועולים בי הסברים רבים ותשובות מסנוורות שבכוחן להביא משמעויות מפתות. משמעויות אלו, כעננים רכים, תלויות באוויר בכדי לרכך נפילתי. ממלאות את החלל, בכדי שאוכל להיתלות בנוחות מרגיעה ומניחה את הדעת, בכדי שאוכל לנוח על כנפי הקלות המסמאת שבנחמה, שבהסבר החלקי והמרגיע. אני מרגיש, שאלו אך שקרים מערפלים. הרי הביטוי כשלעצמו, ההתנסות כשלעצמה, כפעולה ותו לא, לפני כל פרשנות ודעה, הם אלו המשקפים את המציאות האמיתית, את החיים עימם ארצה להיות. לעומתם, הניסיון לאילוף וריסון ההתנסות מאחורי גבולות נכפים המבטאים את כלובי הגדרתה, לעולם ישקף פרשנות חלקית. מורכבותם ועומקם של האדם, ההתנסות או הקיום, אינם ניתנים לרפלקציה והגדרה שלמה. כל ניסיון לעשות זאת, יצמצם את ההתנסות הנחוות ותמיד יסתיים בהפחתה ואף יצטייר כמעשה עוול, בהשוואה לעושרה ומורכבותה של המציאות. ביטויה של הפתיחות להתנסויות, כפי שאפשרויותיו של האדם, היא לוודאי אינסופית. לכן, היא מאלצת גבולות של סגירות כך שתוכל להכיר את עצמה. זהו מחול האלים הדיוניסי-אפולוני השובב המבטא את האחדות, את טבעו חסר הצורה של הקיום המשתוקק להתגלות ולהיחשף על ידי הגדרתו. הבנה זו מעציבה אותי, היא מצביעה על כך שלעולם לא אוכל להגיע לפתיחות מוחלטת. הרי הפתיחות שבפעולה ההדדית, לעולם תחווה עד לגבול מסוים וגבול זה, לעולם יבטא את הסגירות שביחסים. ללא גבולות הסגירות, הרי שהחוויה אינה מוגדרת, כלומר אינה קיימת. אני מתמלא ביראה ומבין שבכדי להיות עם החיים במלואם, עליי להכיר במגבלותיי אשר נוכחים בוודאות בכל התנסויותיי באשר הן. אני מכיר בסגירות הנוכחת בהגדרתה של כל פתיחות. עם זאת, מחווייתי האישית, קיימות אותם הפעמים שכשאיני שם לב, חוויה של פתיחות אמיתית ונצחית מתגנבת אליי. אז, לרגע, אל מול אדם מסוים נעלם קיומי ושוב איני כאן. אין לי דרך אחרת לתאר זאת, מלבד כחוויה של התמוססות ואיבוד העצמי אל תוך האחר. אולם כשהכרתי חוזרת ומודעותי מתערבת, שוב מתהווים גבולותיי ואני מזהה מחדש את עצמי. למרות שתחושות של כמיהה לשוב שוב הביתה, אל האחדות, אופפות אותי. שוב איני שם. במידה ואנו קיימים בעולם של שייכות, במידה ואיננו באמת נפרדים, אזי שתפיסתנו את עצמנו, כעצמיים, כאינדיבידואלים, מרחיקה אותנו מהמציאות האמיתית המשותפת של האחדות. במידה ובשלבי ההתפתחות, כשגרעין העצמי החל להתגבש ולממש את גבולות ההכרה המודעת, התרחקנו מחוויית השייכות לתוכה נולדנו, הרי שהדבר יהיה רק טבעי שנערוג לאיחוד מחודש. אין הדבר מפליא שהאינטימיות הינה היבט נחשק במערכות יחסינו. יחד עם זאת, משמעותה של החזרה לאחדות, הינה ביטול העצמי הנתפס, התפרקות גבולותינו ואיבוד חוויית היחיד הנפרד. משמעו אי קיום והדבר יכול לעורר חרדה עמוקה. זהו הקונפליקט המבטא את התשוקה העזה לאינטימיות הקדומה הבוערת בישותנו, אל מול חרדתנו מאותו המקום בדיוק. נגזר מכך, שבמידה מסוימת, לעולם נהיה במאבק מתמיד אל מול כל אדם. זהו הביטוי לניסיוננו להתגברות העצמית, על אותו הדבר המבעית ולקראת הדבר הנחשק. הקיום, כמתהווה באופן נצחי, אינו מאפשר רפלקציה. הניסיון לעשות זאת, מאלץ הקפאה של נקודת זמן בכדי לתארה והדבר סותר את ההתהוות הבלתי פוסקת של הדברים. כל רגע, הינו חדש ומכך, כל מפגש עם אדם אחר, כאילו מתרחש בפעם הראשונה גם הוא. אי יציבות זו, גם היא יכולה להיות בלתי אפשרית, בלתי נסבלת ומעוררת חרדה. לכן, אנו מביאים את הידוע, את התנסויותינו ממערכות היחסים הקדומות, אל המפגש העכשווי. אנו מחזיקים ברגשות, דעות, מחשבות וייצוגים, שלהם השפעה על מערכות יחסינו בהווה ואיננו יכולים להימנע מכך. עם זאת, עלינו להחשיב את האפשרות שרגשותינו כלפי התנסויות העבר, הן שזולגות להתנסויותינו החברתיות בהווה ולא רגשותינו כלפיי הדמויות המשמעותיות בעברנו. במידה מסוימת, ניתן להגיד שהורינו פשוט היו שם על דרך המקרה, מעצם תפקידם ובאותה הקלות, היו יכולים להיות אחרים. המשמעות עצמה, שייכת לאדם הפרטי ולא לדמויות שחלקו אותה עימו. האחריות לקיום, אינה יכולה להיות תלויה ברוחות רפאים ואיננו יכולים להתכחש לתרומתנו בהווה. בהתנסות היום יומית המחודשת שלנו עם, חברינו, הורינו או עם אותו זר מזדמן, תמיד קיימת האפשרות לפעול אחרת. הייתי רוצה להאמין שאנו מנצלים אפשרויות אלו כל עת שהדבר מזדמן, אולם איני יכול לעשות זאת. אמנם ההזדמנות להרחבת גבולות הפתיחות תמיד נמצאת, אולם נראה שלעיתים תחושות ככעס, אשמה, תסכול וחרטה, הנובעות מהסגירות אותה אנו מביאים לאותו הרגע, לסיטואציה עם האחר, משתלמות יותר מאי הודאות שבפתיחות. כנראה שלתחושות הפחד והבעתה המתעוררות עם ההתרחקות מאותו הדבר המוכר, יכולה להיות אחיזה אימתנית. זו החרדה העצומה המתעוררת כשאנו ניצבים בפני האפשרות של ההרס העצמי, שהוא המחיר לשינוי. באותה החוויה הרגשית, מטבעו הבין יחסי של המפגש, תמיד נמצאת תרומתם של כל הנוכחים והתנסויותיהם. לא ניתן לבטל הקשרים אלו. מעצם נוכחותו של העבר, מעצם נוכחותו של האחר ומעצם ההקשר שבעצם הנוכחות, מוגדרת החוויה אצל כל אחד מהנוכחים. במפגש הטיפולי לא קיים מטפל וקליינט, תפיסה זו מצמצמת את החוויה האנושית המתרחשת בלאו הכי. קיימים שם רק שני בני אדם הנאבקים בכדי להתגבר על עצמם ומבחינה זו הם שווים. שניהם, תמיד חווים בתוכם רגשות ומחשבות ושניהם תמיד משפיעים ומושפעים. למרות שהם יכולים לחוות את עצמם כאינדיבידואלים נפרדים, המפגש הוא תמיד ביניהם, תמיד מחוץ לעצמם. מכיוון שהם אינם יכולים לצאת מעצמם, הדבר המתרחש באמת יהיה נסתר אלא במידה ויבחנו ויבהירו יחדיו את חווייתם. הקליינט, יחשוף עצמו בגבולות יכולתו והמטפל, באחריותו לחשוף את כל מגוון ביטויי אישיותו, כי הרי השפעתם על המפגש נוכחת. אין הדבר אומר שכעת הוא מקבל אישור לפרוק את קשייו שלו ותסכוליו האישיים, אלא שעליו לאפשר לכל מכלול אישיותו להיות זמין למפגש. מבחינת המטפל, המסגרת היחידה ההכרחית למפגש הינה מודעותו לחוויה ככוללת את כל התנסויותיו כפי שהן נוכחות. למעשה, זהו המקום היחיד בו המטפל והקליינט אינם שווים. באחריותו של המטפל להביא מודעות רחבה ופתוחה לחווייתו שלו את עצמו וזאת לעומת הקליינט, שאחריותו אינה מחויבת בהכרח. הימצאותו של המטפל עם כל אשר ישנו, שומרת עליו מלאבד את עצמו ולהיסחף למרכז ההתמקדות של הטיפול. מודעות זו, יכולה לאפשר לו לבחון את עצמו ואת הדבר אותו הוא מנסה לקדם או להשיג. באופן זה, הוא יכול להישאר ממוקד בתועלתו וטובתו של הקליינט. איני רואה כל דרך אחרת מאשר להניח את כל התנסויותיי הנחווים בכאן ועכשיו כאדם, ללא יוצא מן הכלל, כמסגרת למפגש הטיפולי. רק ההתכוונות למודעות הערה לדבר המתרחש כשלעצמו ולכל שהוא נושא בחובו אפשרית ולכל השאר איכות סיזיפית. עם זאת, הדבר אינו קל ולעיתים ניתן ליפול לרגעים של שאננות המאפשרת מנוחה מהאמת המטרידה שהמפגש האמיתי יכול לעורר, הדבר רק אנושי. אולם לא השאיפה להצלחה מוחלטת צריכה להיות נוכחת, זו אינה אפשרית. זו ההתכוונות למודעות הערה ולהכרה בפתיחות ובמגבלותיה היא שנכספת. ההכרה זו, היא שמאפשרת לנו להמשיך ולהתרחב עוד ועוד, כשאנו צוללים אל המעמקים האינסופיים של מערכות יחסינו. הכרה זו מבטאת את החיוביות, לא של הפתיחות או הסגירות, אלא של החיים במציאות השלמה המזהה את כל שישנו. זהו הניצחון שבהתגברות העצמית, ההתגברות על הידוע והחלקי שטבעו להסתיר, לשם קבלת החדש שבכל רגע ורגע. זו ההתגברות העצמית על כל ערך פרטי וחלקי שטבעו להיות משועבד לדימויים הנוכחים שבהתנסויותינו המופנמות. כניעה זו למכלול החיים וקבלתם על כל ביטוייהם באשר הם, היא אהבת הגורל. מנקודת מבט זו, הסגירות אינה מייצגת את החוויה כמתסכלת, למרות שלעיתים זו יכולה להיחוות ככזאת והפתיחות, אינה מייצגת את החוויה כנעימה, אלא פשוט מגדירה את גבולות ההתנסות לאותו הרגע. זהו הביטוי לעקרון השייכות, אנו לעולם לא פתוחים לחלוטין ולעולם לא סגורים לחלוטין. בהרגשת הסגירות, הרי שאנו פתוחים עד לאותו המקום שנחשף ובהרגשת הפתיחות, הרי שאנו סגורים מאותו המקום ואל האפשרויות שמעבר לו. קביעתנו את הפתיחות או הסגירות כשליליות או חיוביות, מבטאת את היחסיות הערכית לפיה אנו תופסים את העולם ובאותה המידה היינו יכול להחליט גם אחרת. זהו הביטוי לחופש המוחלט שבמסגרתו אחריותנו לממש את עצמנו על ידי בחירותנו. השאיפה להביא כוונה זו לחיים ולמערכות היחסים הנחשפות דרכם יכולה לאפשר לכל אדם להעצים את יכולתו להיות נוכח באמת בכל מפגש אנושי והדבר לוודאי יועיל ויתרום גם למפגש הטיפולי. הרי בכל רגע ורגע, לפני הפרשנות האישית, כל התרחשות מעצם התרחשותה היא כאמת מוחלטת וכל ביטוי שבמפגש האנושי, טבעי כשלעצמו, מעצם הימצאותו. המפגש הטיפולי אינו יוצא אל מחוץ לחיים, הם אלו שפוסעים לתוכו במלואם והוא כבבואה להם בשלמותם. מיטשל, ס' א' ובלאק, מ' ג' (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תורגם לעברית על ידי עמית פכלר. הוצאת תולעת ספרים. מיי, ר. (1983). גילוי ההוויה: על הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית. תורגם לעברית על ידי ספן, ש. (1985). הוצאת ספרים רשפים. מ מירון, ר. (2006). קרל יאספרס: מהעצמיות אל ההוויה. הוצאת אוניברסיטת בר אילן. פרלוב, מ' (2009). העברה נגדית: סקירה היסטורית. נצפה והוצא מהאתר לפסיכולוגיה עברית בתאריך 02/09/09,http://www.hebpsy.net/temper_articles.asp?t=0&id=2143. Boeree, C. G. (2006,). Personality Theories. Original E-Text-Site, Can be sited at http://webspace.ship.edu/cgboer/perscontents.html פרטים באתר הבית: www.guyamir.com
•
•
•
•
•
•
•
•
