לאבד שליטה 

לאבד שליטה

שעה עמדנו בתור, שעה שלמה ואולי קצת יותר כי אבדנו את תחושת הזמן. התור הזדחל לו בעצלתיים ולא ראינו את הסוף. אבל היה ממוזג והאמריקאים דאגו לאטרקציות כדי שלא יהיה משעמם לתיירים שבאים להנות מהמתקנים בדיסנילנד.

אפילו הילדים חיכו בסבלנות ושיחקו במעקה שמפריד בין תור לתור. אמרו לנו ששווה לחכות למתקן החדש הזה כי הוא חדש ואטרקטיבי ואמרנו לעצמנו שאם כבר אז כבר.

לאט לאט התקרבנו לראש התור וככל שהתקרבנו הרגשתי את הלב שלי פועם בהתרגשות רבה יותר ויותר.

כמו כן  קצב ההתקדמות של התור הואץ ומבלי ששמנו לב כבר מצאנו את עצמנו ברכבת ההרים. ההדהוד העמום של צרחות הבהלה מהרכבת שהיתה לפנינו לא הותירה מקום לספק... זה הולך להיות מפחיד מאוד ולא ידעתי למה לצפות.

נקשרנו היטב לכסאות, הסרנו את הכובעים שהיו לראשנו כמו כל תייר בארה"ב ובעלי נתבקש לשים את משקפיו בשקית הסגורה שלפניו מחשש שיעופו.

הרכבת התנתקה מהרציף הבטוח והתקדמה לאט לאט במסלול המואר למחצה. מדי פעם צץ לעברנו שלד שצרח מעל ראשנו בצרחות אימים מקפיאות דם, ידיים רובוטיות נשלחו אלינו מהקירות נוגעות לא נוגעות בנו ואני התכווצתי בפחד גדול, ידעתי שהשיא עוד לפנינו. מולנו נפתחה דלת גדולה והרכבת נכנסה לאולם גדול ורחב מימדים אך חשוך כולו. כשהדלת נסגרה מאחורינו ידעתי שעכשיו זה רק מתחיל. היה כל כך חשוך שלא יכולתי לראות אפילו את קצה אפי. בעלי התחיל לצחוק בעצבנות ואני רק רציתי להיעלם, רציתי שזה יגמר כבר ולהיות אחרי זה. רציתי לצרוח שיעצרו את הרכבת כי אני רוצה לרדת. זיעה קרה התפשטה לאורך עמוד השדרה שלי ואחזתי במעקה שהיה לפני כמו טובע שנאחז בקרש הצלה כאילו חייו תלויים בזה. התחרטתי שבכלל עליתי על המתקן הזה, התחרטתי שסתם חיכיתי שעה בתור והתחלתי לכעוס בגלל שהרגשתי חסרת אונים והרגשתי שאני מאבדת שליטה...

צרחות בחשכה

בתוך אלפית שניה הנסיעה האיטית ברכבת התחלפה למהירות מסחררת בעוצמתה. נורינו כמו קליע מרובה לעבר מטרה לא ידועה אי שם בהמשך המסילה. הרגשתי שנשמתי מתנתקת מגופי ונשארת המומה אי שם בתחילת המסילה בעוד גופי טס קדימה במהירות מסחררת. מעוצמת המהירות נדבקתי למושב ולא הצלחתי לנשום. לא ראיתי כלום ולא יכולתי להתכונן מראש לתמרונים המורכבים שביצעה רכבת ההרים. לא ידעתי אם אנחנו בעליה, בירידה, בלופ, בסיבוב שמאלה או ימינה כך שאבדתי את חוש ההתמצאות.

מלפני ומאחורי נשמעו צרחות אימה ופחד, חלק צרחו מהתרגשות ורק אני לא צרחתי, ניסיתי לצרוח כדי לשחרר קצת את הפחד אבל מרוב מהירות פשוט לא היה לי אויר.

אני לא יכולה להגיד שנהניתי, יותר מדויק להגיד שסבלתי. ההנאה היחידה היתה כשהקרונית האטה את נסיעתה ונעצרה כדי לפרוק את המטען האנושי הרוטט והמבוהל בכדי להעמיס מטען אנושי נוסף העומד לעבור התקף לב קל עד בינוני מרוב פחד.

לקח לי 10 שניות עד שהגוף שלי התחבר חזרה לנשמה שלי אותה מצא שוב בתחילת המסלול ורק אז הצלחתי להזיז את הרגליים. לבסוף, ברגליים רועדות ובפנים חיוורות כסיד חילצתי את עצמי ממתקן העינויים, מנסה לנשום סדיר, נשענת על זרועותיי כדי לא ליפול במרווח בין הרכבת לרציף ושמחה לדרוך על קרקע בטוחה ויציבה.

הכי גרוע היה חוסר הוודאות והעובדה הבלתי נסבלת שלא ידעתי למה לצפות. לא היתה לי שליטה על המתרחש, לא יכולתי להפסיק את מטס הבלהות ולרדת מהרכבת וכל מה שנותר לי זה פשוט להכנע לסיטואציה, להתמסר למשהו שגדול ממני בכמה מידות ולהתמודד עם זה איכשהו.

החיים זה לא תמיד כמו  בדיסנילנד

כמו ברכבת ההרים החשוכה, כך גם בחיים. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים בעל כורחנו ברכבת ההרים של החיים, בקרון קר, באולם חשוך וללא יכולת שליטה. אנחנו יכולים להתחנן שנרד מהרכבת אך לאף אחד זה לא ממש מזיז.

אנחנו יכולים להתעורר בוקר אחד ותוך אלפית שניה למצוא את עצמנו עוברים מהתנהלות איטית ובטוחה לנסיעה מבהילה ומסחררת ליעד לא ידוע, כאשר לא ידוע מה המסלול, כמה זמן זה יקח, מה אמור לקרות ומה יהיה בסוף.

כל מיני אירועים לא צפויים יכולים להתרגש עלינו בחיים: בגידה של בן / בת הזוג, מוות פתאומי של אדם יקר לנו, מחלה קשה, פציעה בתאונת דרכים, פיטורין, גירושין ועוד כל מיני צרות. בשבריר שניה יכולים חיינו יכולים חיינו להתהפך על פיהם ולנו לא נותר אלא למצוא את עצמנו מאבדים שליטה באנדרלמוסיה רגשית ופיסית, מייחלים שידלק האור, מתפללים שהרכבת המפחידה תעצור כבר, משתוקקים לרדת מהקרון ולעזוב את המתקן. כל כך רוצים לפתוח את העיניים ולגלות שכל זה היה רק חלום רע.

אך המציאות חזקה יותר מהכל.

כל אחד בחייו יתקל לפחות פעם אחת בחייו אם לא יותר במצבים בהם ימצא את עצמו יושב ברכבת הרים, בעלטה מוחלטת וללא שמץ שליטה במתרחש. גם אם ירצה לרדת מהרכבת, לא יוכל לעשות זאת גם אם מאוד ירצה. לכל אחד יש את המפתח הייחודי לו, הדרך האישית שלו שבה יוכל להתמודד עם המסע הלא רצוי והלא מתוכנן.

וכמובן..אם תרצו עזרה, אני כאן בשבילכם, עם אוזן קשבת, לב רחב ויכולת ללוות אתכם במסע הבלתי צפוי הזה. אני אתיישב לצידכם בקרון של רכבת ההרים ואחזיק לכם את היד במסע הבלהות כדי שתקומו מהקרון בסוף המסע מחושלים וחזקים ומי יודע, אולי תצליחו אפילו להנות קצת מהדרך.

אני כותבת את הטור הזה בעיצומו של אשפוז של ביתי התינוקת במחלקת כירורגית ילדים בבית החולים. האחיות כיבו את האורות בחדרים ואני יושבת במסדרון מתחת לאור קלוש עם טרנינג וקוקו. הוצאתי מהפח לידי קרטון שלפני כמה שעות הכיל בתוכו פיצה עם זיתים ואני משתמשת בו כקשיח לכתוב עליו בשעות הלילה הקטנות ומהרהרת על החיים ועל מסע החיים שלי שבימים אלו הוא רכבת הרים חשוכה ומסחררת אבל לא בדיסנילנד.

והכי חשוב.... לתינוקת שלום ובריאות.

צילה שנהר - פסיכולוגיה אלטרנטיבית, ייעוץ זוגי וגישור. http://www.tzila.co.il