היו אלה קרל מרקס ופרידריך אנגלס שאך לפני כמאה וחמישים שנה ניבאו את קיומו של עולם אחד ואחיד, של נפילת החומות המפלגות בין הלאומים, ולבסוף מחיקת הזהות האותנטית של קבוצות באנושות. "היבדלות הלאומים והניגודים בין העמים" כך הגו ב"המניפסט הקומוניסטי", "מתבטלים והולכים עם התפתחותה של הבורגנות, עם חופש המסחר, השוק העולמי, אחידות הייצור התעשייתי ותנאי החיים ההולמים אותם. שלטונו של הפרולטריון גם יוסיף לבטלם. פעולה מאוחדת, על כל פנים, של ארצות הציביליזציה, היא אחד התנאים לשחרורו. ככל שיתבטל ניצול האחד על-ידי זולתו, כך יתבטל ניצול אומה אחת על-ידי רעותה. בחדול ניגוד המעמדות בקרב האומות, יחדלו יחסי האיבה בין אומה לאומה".
אולם נדמה כי אבירי השמאל החברתי, צאצאיהם הרעיוניים של מרקס ואנגלס, רואים כיום בחזון הזה את התגלמות הרוע. הרשעות שמביאים עימם אילי הממון עם כניסתם למדינות המתפתחות, הניצול, הכפייה, אינה נועדה אלא להעצים את עושרם על חשבון הרעב והדוחק של פועליהם. כך במאה וחמישים שנה, הפך רעיון "הכפר הגלובלי", משאיפה חברתית החרותה על ליבו של כל קומוניסט נאמן, למפלצת דורסנית המטילה את חיי השפע והברירה של המערב כאבן רחיים על צוואריהן הגרומים של כלכלות אפריקה והמזרח. השאלה הנשאלת היא: האומנם?
בהתלהבות ובהתלהמות חוצבות להבות מהדהדים נאומיהם של מתנגדי הגלובליזציה בקרב הבריות. קולם של פעילים חברתיים נשמע בגאון, בעוד קולותיהם של אילי ההון כמעט שאינו נשמע.
בספרה No logo מתארת העיתונאית הקנדית נעמי קליין במילים כדורבנות את גורלם המר מלענה של "פועלי סדנאות היזע", בכל אותם מפעלים לייצור מוצרי צריכה שבבעלות החברות הגדולות ותאגידי הענק שממוקמים במדינות המתפתחות.
אלא שנראה שכמו במקרים רבים אחרים, גם בסוגיה זו, האמת דוממת ומדממת. כפי שעוד אראה בהמשך, מחקרים אובייקטיביים נגנזים, היסטוריה מושכחת והצלחות מיוחסות לגורמים אחרים, באופן שישרתו את האינטרסים של "המעצמה השביעית".
כך נוצרים בנפשנו רגשות מעורבים, שגורמים למשמע שמו או פועלו של אדם עשיר מופלג, לנחת רוח קלה של תקווה שיום אחד נהיה כמוהו - אך מיד מתחלפת זו בצרות עין על כך שהעשיר מעסיק, בוודאי, לפחות פועלת ניקיון אחת במשכורת רעב. אך הבה נשאיר את הרגשות, ונתרכז בניתוח המציאות בעזרת אזמל המנתחים:
ראשית, נרד לשורש המושג "גלובליזציה". המשמעות המונחית של מילה זו הינה: "התרחבות של הקשרים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים בין מדינות, חברות ויחידים באופן היוצר שילוב של כלכלות, תרבויות ותנועות פוליטיות מכל העולם" (ויקיפדיה). למרות שתיאור זה הולם גם מגמות אימפריאליסטיות וקולוניאליסטיות מתקופות קדומות יותר בהיסטוריה האנושית, מקובל להשתמש בה כדי לתאר את התהליך הטכנולוגי-הכלכלי שהחל בשנות השישים של המאה ה-20, כפי שנשתמש בו גם אנו.
מבין הגורמים העיקריים שמניעים את הגלובליזציה ניתן למנות שלושה:
1. גורמים טכנולוגיים - זמינותם של אמצעים טכנולוגיים המאפשרים תקשורת מהירה ויעילה שחוצה ארצות ויבשות.
2. גורמים פוליטיים - נפילתה של ברית-המועצות עודדה את הגלובליזציה בכך שאיפשרה לארצות-הברית ליישם את מדיניותה הליברלית כמעט בכל רחבי העולם וכמעט ללא מחסומים מדיניים.
3. גורמים כלכליים - (א) פרישתה של ארה"ב מהסכמי ברטון וודס, שמשמעותה הפסקת הצמדת הדולר לזהב, הובילה מנהיגי מדינות רבים לשנות את מדיניות הסחר במטבע-חוץ הנהוג במדינתם. בנוסף, (ב) עם סיום המלחמה הקרה הצטמצמה המגמה המרקנטיליסטית (מדיניות כלכלית להגנה על יצור הפנים ע"י מיסים ומכסים) המכסים ירדו והתרחב הסחר הבינלאומי.
זהו האקלים שאיפשר את המגמה הגלובליסטית (שכאמור החלה בשנות השישים) להפוך ממגמה לסוג של תופעה חברתית. הביטוי המעשי של הגלובליזציה הוא ניצול הפערים בשערי המטבע על-ידי חברות מערביות, באופן כזה שיגדל הפער בין מחיר העלות למחיר השוק. תאגידי ענק כמו "נייקי", "סוני" ועוד, החלו להעביר את המפעלים שלהם למקומות שונים ברחבי העולם, בהם ייטיבו עם המעסיקים התנאים המקומיים, מבחינת מיסוי נמוך וכוח עבודה זול יותר.
כך שנכון להיום, מעטים הם מוצרי הצריכה שקיימים במערב המיוצרים ברחבי המערב עצמו. הכלכלות המערביות מתבססות על תחומים עתירי ידע מערביים, אך הן מתבוססות בשפע על תוצרת מארצות המזרח.
בשלב זה, ברצוני לחלק בצורה מסודרת את הביקורות של האנטי-גלובליזציה לשלושה חלקים, תוך הצגת הטיעונים המשיבים להם שאציג בהמשך:
"הגלובליזציה כאימפריאליזם של שנות האלפיים"
זוכרים את "הפרוטוקולים של זקני ציון"? חבורת הזקנים בודה קנוניה יהודית להשתלט על העולם, לטשטש את הבידול הגזעי של לאומים שונים ולהכפיף את כולם תחת מרו?ת הקואליציה היהודית. נזכרתי בכך כשצפיתי בגרסה החדשה של הסרט "המועמד ממנצ'וריה". בסרט מנסה תאגיד הענק מנצ'וריאן גלובאל, המחזיק מספר מפעלים לייצור נשק, להריץ מועמד מטעמו לתפקיד סגן נשיא ארה"ב - ובאמצעים בדיוניים ומרושעים של שטיפת מוח לגרום לו לקדם את ענייני התאגיד. כדי להבין באיזה אור מוצגים אילי ההון בגרסה החדשה של הסרט, די להיזכר בגרסה המקורית שלו מ-1962 - מנצ'וריה היא בכלל ארגון קומוניסטי המנסה להשתלט על ארצות-הברית.
מעין אותו טיעון ומעין אותה ביקורת שמופנים כלפי היהודים ב"פרוטוקולים של זקני ציון", מופנים כלפי אילי ההון והמרוויחים הגלויים מהגלובליזציה בסרט "המועמד ממנצ'וריה", בספר "No logo", ובעוד בלי סוף כתבים ופרסומים לסוגיהם. שימו לב שבדרך כלל הניסוחים אינם אותם ניסוחים. אף אחד לא יתאר דירקטור של ארגון בינלאומי כחזיר מצחין מגודל חוטם, אך גם זאת ודאי מטעמים של פוליטיקלי קורקט, כי הקנאה כלפי היושבים בראש הפירמידה מסוגלת גם לזאת.
ולמרות שעזות הניסוח של הביקורות המאשימות את הגלובליזציה בהיותה ניסיון נואל של בעלי ההון להשתלט על העולם, נמוכה מעזות הניסוח בפרוטוקולים של זקני ציון - התלישות של שניהם - זהה בעיני. שכן, תרבות הצריכה במערב, היא בראש ובראשונה תרבות.
כעת ברצוני להתייחס למספר סוגים של שבט הביקורת המועלים כנגד תרבות הצריכה הגלובלית של המערב:
1. הכנסתו של פועל לעבודה במפעל של "נייקי" לייצור נעליים עם כריות אוויר, כשבנו מסתובב בערדליים קרועות למחצה - מערערת את תרבויות המזרח המבוססות על צניעות גופנית ועושר רוחני.
2. לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה יפן קרובה להיות הענייה שבמדינות העולם. אולם מתחילת שנות החמישים החלה מייצרת מוצרי צריכה עבור ארצות-הברית. ככל שיצאה מהעוני - כך התנתקה המדינה מתרבותה היפה ועתיקת היומין. תרבות הצריכה המאפיינת מדינות מערביות השתרשה בה בצורה קיצונית, וכיום אנו מכירים את יפן כמקום מערבי לכל דבר. זהותה הייחודית נמחקה, וסניף תרבותי חדש לארצות-הברית נפתח במזרח.
3. יפן היא דוגמה למקום שעוד נפק את העוני. אולם המערב חירש לחלוטין לתרבות האפריקנית. במדינות רבות באפריקה מנסים להשביע פועלי מכרות את רעבונם של עשירי המערב לאוצרות טבע, כמו: נפט ויהלומים. והתרבות הייחודית של השבטים האפריקנים נעלמה זה מכבר לטובת גרסה חדשה של נצרות שמאפיינת את האזור מאז עידן הקולוניאליזם.
מספר סוגי הביקורת האלה מציגות בצורה משכנעת ככל שהצלחתי להעלות על הכתב את הטענה הראשונה של מתנגדי הגלובליזציה: התרבות המערבית משתמשת בגלובליזציה כדי להכחיד תרבויות חלשות ממנה. ואם הניסוח הזה מעורר בכם אסוציאציות - זה לא בטעות.
יפן, שהיא דוגמה רבתי המובאת לא אחת כנגד הגלובליזציה, אכן חוותה התנתקות, אולי אפילו התכחשות למסורתה העשירה במשך ארבעים השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. אולם אין הדבר נובע מתוך השתלטותה התרבותית של תרבות הצריכה. מפלתם הכואבת של היפנים במלחמת העולם השנייה, בה נלחמו בשם המסורת היפנית, לה הקדישו את כל משאביהם הלאומיים, הניצחון, בו האמינו עד השנייה האחרונה - בושש לבוא. ובמקומו באו ההפסדים הצורבים , שהפכו להפסד מוחץ שהכריע את התרבות היפנית.
אלכס קר, עיתונאי מערבי ביפן, כתב ב-1994: "קשה לנו מאוד עכשיו להעריך עד כמה גויס הכול - הדת, התרבות, כל היבט והיבט של קיומה הרוחני של הארץ הזאת - לשירותה של המלחמה הזאת. המפלה במלחמה הייתה הלם גמור למערכת. בעיניהם נעשה הדבר כולו חסר ערך והושלך ככלי שאין בו חפץ" (מובא אצל סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציביליזציות", הוצ' שלם).
את החלל שהותירה התרבות היפנית המאוסה מילאה אט-אט תרבות השפע והצריכה של המערב. יפן ניסתה והצליחה לחקות את ארה"ב ולהידמות לה. היא קיבלה בזרועות פתוחות ובפטריוטיות שרק בו?קר טקסקאני יכול להתחרות בה, את המשקיעים האמריקנים שבאו לנצל את הפועלים היפנים במשכורות רעב. כשם שמלינים היום על מר גורלם של פועלי ניגריה וליבריה - כך הלינו פעילי השמאל על היחס המשפיל שמקבלים פועלים יפנים במפעלים של היזמים המערביים. לקח ליפנים זמן להבין שהאמריקנים מביאים איתם טכנולוגיה מתקדמת והשכלה חופשית שיאפשרו ליפן להפוך לעצמאית מהר יותר. כמה חבל שאותם פעילי שמאל עד היום לא משכילים להבין את חשיבות המהלך, ומתעקשים להפריע למדינות מתפתחות אחרות, אפריקניות ומוסלמיות, לקלוט את השפע שמציעים יזמי המערב, בטענה שהם ינצלו אותם וירמסו את תרבותם הייחודית.
ובאשר למסורת היפנית הדואבת - במזרח בכלל וכך גם ביפן, ישנה אופנה עכשיווית להעצים את התרבות הקונפוציאנית ולהציגה כמקור וכסיבה האמיתיים להצלחתו הכלכלית של המזרח בכללי המשחק המערביים. כשמסתכלים על קצב הצמיחה של מדינות מזרחיות, כמו: יפן, סין וארבעת הנמרים (סינגה-פור, טיוואן, דרום קוריאה והונג-קונג) - מתקבל הרושם שבהחלט ייתכן שיש לתרבות הקונפוציאנית חלק במצבה הדואב של המסורת היפנית.
רנסנס תרבותי אמיתי שוטף את ארצות המזרח המפותחות, שהיוו עד לפני כ-50 שנה את יריית הפתיחה לתהליך הגלובליזציה. בדיוק כמו תרבויות אפריקה האילמות היום, נבלעו תרבויותיהן אז בתוך התרבות המערבית. אולם משזיכתה אותם הגלובליזציה בעצמאות כלכלית, נבט בן גרעין עתיק והצמיח תרבות מזרחית גאה, הניזונה בביטחה וביציבות מכלכלה גלובלית בסטנדרטים בינלאומיים.
"הגלובליזציה מביאה לרעב עולמי"
מבקרי הגלובליזציה רואים לנגד עיניהם הכלות את התהום העמוקה הנפערת בין חציו האחד של כדור הארץ העשיר לבין חציו השני העני, כתופעה חובקת עולם שסופה להיות שיבה למונחים של עבדות. לדידם, היום מעדיפים כוח עבודה זול במזרח (או עובדי חברות משאבי אנוש במערב) - מחר יהיו אותם אנשים עבדים בכפייה. ובעוד שחוקים חברתיים אמורים להגן על תושבי המערב העניים (יחסית), רק הרפובליקה תגן על עניי המזרח. באין יכולת לממשלת מדינה אפריקאית כלשהי לתקן חוקי רווחה וקצבאות שכלכלתה לא תעמוד בם, עליה לגבות מיסים ומכסים על מנת למנוע מחברות הענק להיכנס, ולהסתייע בנשמות טובות מן המערב במטרה לצאת מן העוני המחפיר בו היא שרויה.
למעשה, ניתן לומר שהטענה המרכזית של מתנגדי הגלובליזציה ברחבי העולם, היא שאם היא תימשך במתכונתה הנוכחית, תוך חצי מאה לא יהיו עוד עניים באפריקה; כולם ימותו באיידס או ברעב.
כבר הוסבר לעיל על התוצאות של פלישת הכלכלה המערבית לכמה ממדינות המזרח. ישפטו הקוראים אם היו אלה תוצאות מבורכות או הרסניות. מה שברור הוא: הוריהם של ההיפים שמפגינים היום נגד הגלובליזציה באפריקה, וודאי ישבו אז בצידי הדרכים בטוקיו וטייפה וקוננו על העוני המר ממנו הולכים לסבול תושבי אותן ערים, ולא נתנו לעובדות לדבר בזכות עצמן. עובדות שכבר אז, במצבים חסרי תקדים ניתן היה לסמנן. עובדות דומות מתקיימות היום באפריקה, ועדיין כל משקיע שהצליח להתגבר על עבותות השחיתות ולהקים מפעל באפריקה, שומע שריקות סוציאליסטיים באוזניים.
במאמרה "מיהו עני?", עוסקת מיכל גדו בדרכים השונות למדוד את העוני בחברה. ובהקשר זה נזכיר רק שלפי המדד האבסולוטי העולמי, עני הוא אדם המשתכר פחות מדולר אחד ליום. אל תטעו, ישנן שלוש מאות מיליון נפשות כאלה בעולם. זה הרבה מדי.
המונח 'סדנת יזע' שגור בפי מבקרי כלכלת השוק העולמי, כדי לתאר את כל אותם מפעלים בהם עובדים פועלים קשיי-יום בשעות לא-אנושיות ובעבור פרוטות. אולם אם נבחן את מצבם היחסי של פועלי 'סדנאות היזע', תתקבל תמונה מעניינת: 670 דולר בשנה. זהו שכרה של פועלת בבית החרושת של "נייקי" בווייטנאם. אולם כשמשווים את הנתון היבש בהשוואה למקום עבודה אחר אילולא בחרה אותה נערה, הייתה נכנסת לסטטיסטיקה עגומה המפרנסת את נדגמיה ב-134 דולרים בשנה בלבד. הפערים מדברים בעד עצמם. פועל בסדנת יזע משתכר כמעט פי 6 מפועל רגיל באותו המשק. לשם השוואה - איננו מכירים הרבה אנשים שהיו מתנגדים למשכורת חודשית של עשרות אלפי שקלים. אכן, עוני זה דבר יחסי (הנתונים מתוך מחקר שערכה לינדה לים מאוניברסיטת מישיגן בארה"ב, כפי שהם מובאים בחוברת "גלובליזציה - כתב הגנה" פרי עטו של אסף שגיב, בהוצאת מרכז שלם בירושלים).
ואם כבר הבנו שפועל ב"סדנת יזע" איננו עני יחסית לסביבתו, הבה ונעסוק מעט בסביבתו שלו. באופן כללי, המגמה כיום בעולם היא צמיחה מואצת של המדינות המתפתחות. ליתר דיוק, ממוצע הצמיחה במדינות המתפתחות הוא 3.1, ואילו במדינות מפותחות 1.6. כמעט פי שניים, בזכות הגלובליזציה. נתונים נוספים מראים צמצום משמעותי של היקף העוני האבסולוטי בעולם והתרחבות מסיבית של מעמד-הביניים במדינות המתפתחות. מחקרים רבים מצביעים על כך שמאז דעיכת הגוש הסובייטי הולכים ומצטמצמים הפערים בכלכלה העולמית. אין הכוונה שהכלכלה הסובייטית הרחיבה את הפערים, כי אם נפילתה הרחיבה משמעותית את היקף הכלכלה החופשית ברחבי העולם.
ברמה העקרונית, ניתן לסדר את המגמות שהזכרתי באופן שככל שהמדינה פתוחה יותר לכלכלה המערבית ולתרבותה, כך היא תהנה מהן יותר.
מדינות קיצוניות, שאינן מאפשרות כל כניסה של המערב לתרבותן, אינן נהנות באופן ישיר מהתהליך הגלובלי הזה ורבים מאזרחיהן שרויים ללא תקווה בעוני מחפיר. האנרגטיות הבריאה של מתנגדי הגלובליזציה צריכה לפנות נגד עריצות מנהיגי המדינות הנחשלות בשל שחיתות מנהיגיהן, במקום לפנות נגד עשירים מהמערב שמביאים איתם שפע כלכלי לכל מקום בו מיקמו את מפעלי התעשייה שלהם.
"תרבות השפע משחיתה ומכשילה את המערב"
תשאל כל אזרח אמריקאי מלא, והוא יגיד לך שמקדונלד'ס אשמים במשקל העודף שהוא לוקה, ולא הרגלי האכילה שלו. הפרסום האינטנסיבי הוא שטיפת מוח ממשית שגורם לאנשים לאכול הרבה ולהשמין. העשירים - בעלי תעשיות המזון והמפרסמים - אשמים במצבו האישי. הגדיל לעשות מורגאן ספורלוק, בסרטו התיעודי הידוע "Super-size Me", כשבמשך חודש שלם לא אכל דבר מלבד ארוחות מוגדלות במקדונלד'ס. כשצפיתי בסרט הוא התיימר להרשים אותי בתוצאות המזעזעות של בדיקות רפואיות שהתמיד לערוך תוך כדי ה"מחקר" שלו. רק שאלה אחת עדיין מסקרנת אותי בעקבות הצפייה בסרט: האם מישהו הכריח את מר ספורלוק להרעיל את עצמו מדי יום במשך חודש?
ייטענו מתנגדי תרבות הצריכה את אשר ייטענו. תרבות הצריכה איננה שוללת חופש, אלא מעצימה אותו. חוסר אחריות אישית, חינוך לקוי - הם ששוללים מהנוער המערבי את הפריבילגיה לבחור בין מזון בריא, שלא מתבשל בביתה של האם האמריקאית העצלה, לבין מזון מהיר שמנוון את הגוף.
קחו לדוגמא את היפנים. פעם היו היפנים רזים, כי הם היו רעבים. היום לעומת זאת, היפנים רזים, כי אחרי שחדרו למדינתם אילי הון שפתחו בפניהם את השפע המערבי, כלכלת המדינה התייצבה מספיק כדי לאפשר לה לחזור לתרבות המזון העשירה שלה.
תרבותם העשירה של היפנים מאפשרת להם לבחור בצורה מושכלת מבין האפשרויות ובתוך כל השפע העומד בפניהם. ילד יפני, שחונך על-פי המסורת היפנית, יאכל כל יום בביתו ויסייג את צריכת המזון המהיר שלו. בגלל זה רוב היפנים רזים, ואילו רוב האמריקנים ממולאים.
לרבים מהרעיונות במאמר זה מצאתי השראה בחוברת "גלובליזציה: כתב הגנה", מאת אסף שגיב, בהוצאת שלם.
אולם נדמה כי אבירי השמאל החברתי, צאצאיהם הרעיוניים של מרקס ואנגלס, רואים כיום בחזון הזה את התגלמות הרוע. הרשעות שמביאים עימם אילי הממון עם כניסתם למדינות המתפתחות, הניצול, הכפייה, אינה נועדה אלא להעצים את עושרם על חשבון הרעב והדוחק של פועליהם. כך במאה וחמישים שנה, הפך רעיון "הכפר הגלובלי", משאיפה חברתית החרותה על ליבו של כל קומוניסט נאמן, למפלצת דורסנית המטילה את חיי השפע והברירה של המערב כאבן רחיים על צוואריהן הגרומים של כלכלות אפריקה והמזרח. השאלה הנשאלת היא: האומנם?
בהתלהבות ובהתלהמות חוצבות להבות מהדהדים נאומיהם של מתנגדי הגלובליזציה בקרב הבריות. קולם של פעילים חברתיים נשמע בגאון, בעוד קולותיהם של אילי ההון כמעט שאינו נשמע.
בספרה No logo מתארת העיתונאית הקנדית נעמי קליין במילים כדורבנות את גורלם המר מלענה של "פועלי סדנאות היזע", בכל אותם מפעלים לייצור מוצרי צריכה שבבעלות החברות הגדולות ותאגידי הענק שממוקמים במדינות המתפתחות.
אלא שנראה שכמו במקרים רבים אחרים, גם בסוגיה זו, האמת דוממת ומדממת. כפי שעוד אראה בהמשך, מחקרים אובייקטיביים נגנזים, היסטוריה מושכחת והצלחות מיוחסות לגורמים אחרים, באופן שישרתו את האינטרסים של "המעצמה השביעית".
כך נוצרים בנפשנו רגשות מעורבים, שגורמים למשמע שמו או פועלו של אדם עשיר מופלג, לנחת רוח קלה של תקווה שיום אחד נהיה כמוהו - אך מיד מתחלפת זו בצרות עין על כך שהעשיר מעסיק, בוודאי, לפחות פועלת ניקיון אחת במשכורת רעב. אך הבה נשאיר את הרגשות, ונתרכז בניתוח המציאות בעזרת אזמל המנתחים:
ראשית, נרד לשורש המושג "גלובליזציה". המשמעות המונחית של מילה זו הינה: "התרחבות של הקשרים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים בין מדינות, חברות ויחידים באופן היוצר שילוב של כלכלות, תרבויות ותנועות פוליטיות מכל העולם" (ויקיפדיה). למרות שתיאור זה הולם גם מגמות אימפריאליסטיות וקולוניאליסטיות מתקופות קדומות יותר בהיסטוריה האנושית, מקובל להשתמש בה כדי לתאר את התהליך הטכנולוגי-הכלכלי שהחל בשנות השישים של המאה ה-20, כפי שנשתמש בו גם אנו.
מבין הגורמים העיקריים שמניעים את הגלובליזציה ניתן למנות שלושה:
1. גורמים טכנולוגיים - זמינותם של אמצעים טכנולוגיים המאפשרים תקשורת מהירה ויעילה שחוצה ארצות ויבשות.
2. גורמים פוליטיים - נפילתה של ברית-המועצות עודדה את הגלובליזציה בכך שאיפשרה לארצות-הברית ליישם את מדיניותה הליברלית כמעט בכל רחבי העולם וכמעט ללא מחסומים מדיניים.
3. גורמים כלכליים - (א) פרישתה של ארה"ב מהסכמי ברטון וודס, שמשמעותה הפסקת הצמדת הדולר לזהב, הובילה מנהיגי מדינות רבים לשנות את מדיניות הסחר במטבע-חוץ הנהוג במדינתם. בנוסף, (ב) עם סיום המלחמה הקרה הצטמצמה המגמה המרקנטיליסטית (מדיניות כלכלית להגנה על יצור הפנים ע"י מיסים ומכסים) המכסים ירדו והתרחב הסחר הבינלאומי.
זהו האקלים שאיפשר את המגמה הגלובליסטית (שכאמור החלה בשנות השישים) להפוך ממגמה לסוג של תופעה חברתית. הביטוי המעשי של הגלובליזציה הוא ניצול הפערים בשערי המטבע על-ידי חברות מערביות, באופן כזה שיגדל הפער בין מחיר העלות למחיר השוק. תאגידי ענק כמו "נייקי", "סוני" ועוד, החלו להעביר את המפעלים שלהם למקומות שונים ברחבי העולם, בהם ייטיבו עם המעסיקים התנאים המקומיים, מבחינת מיסוי נמוך וכוח עבודה זול יותר.
כך שנכון להיום, מעטים הם מוצרי הצריכה שקיימים במערב המיוצרים ברחבי המערב עצמו. הכלכלות המערביות מתבססות על תחומים עתירי ידע מערביים, אך הן מתבוססות בשפע על תוצרת מארצות המזרח.
בשלב זה, ברצוני לחלק בצורה מסודרת את הביקורות של האנטי-גלובליזציה לשלושה חלקים, תוך הצגת הטיעונים המשיבים להם שאציג בהמשך:
"הגלובליזציה כאימפריאליזם של שנות האלפיים"
זוכרים את "הפרוטוקולים של זקני ציון"? חבורת הזקנים בודה קנוניה יהודית להשתלט על העולם, לטשטש את הבידול הגזעי של לאומים שונים ולהכפיף את כולם תחת מרו?ת הקואליציה היהודית. נזכרתי בכך כשצפיתי בגרסה החדשה של הסרט "המועמד ממנצ'וריה". בסרט מנסה תאגיד הענק מנצ'וריאן גלובאל, המחזיק מספר מפעלים לייצור נשק, להריץ מועמד מטעמו לתפקיד סגן נשיא ארה"ב - ובאמצעים בדיוניים ומרושעים של שטיפת מוח לגרום לו לקדם את ענייני התאגיד. כדי להבין באיזה אור מוצגים אילי ההון בגרסה החדשה של הסרט, די להיזכר בגרסה המקורית שלו מ-1962 - מנצ'וריה היא בכלל ארגון קומוניסטי המנסה להשתלט על ארצות-הברית.
מעין אותו טיעון ומעין אותה ביקורת שמופנים כלפי היהודים ב"פרוטוקולים של זקני ציון", מופנים כלפי אילי ההון והמרוויחים הגלויים מהגלובליזציה בסרט "המועמד ממנצ'וריה", בספר "No logo", ובעוד בלי סוף כתבים ופרסומים לסוגיהם. שימו לב שבדרך כלל הניסוחים אינם אותם ניסוחים. אף אחד לא יתאר דירקטור של ארגון בינלאומי כחזיר מצחין מגודל חוטם, אך גם זאת ודאי מטעמים של פוליטיקלי קורקט, כי הקנאה כלפי היושבים בראש הפירמידה מסוגלת גם לזאת.
ולמרות שעזות הניסוח של הביקורות המאשימות את הגלובליזציה בהיותה ניסיון נואל של בעלי ההון להשתלט על העולם, נמוכה מעזות הניסוח בפרוטוקולים של זקני ציון - התלישות של שניהם - זהה בעיני. שכן, תרבות הצריכה במערב, היא בראש ובראשונה תרבות.
כעת ברצוני להתייחס למספר סוגים של שבט הביקורת המועלים כנגד תרבות הצריכה הגלובלית של המערב:
1. הכנסתו של פועל לעבודה במפעל של "נייקי" לייצור נעליים עם כריות אוויר, כשבנו מסתובב בערדליים קרועות למחצה - מערערת את תרבויות המזרח המבוססות על צניעות גופנית ועושר רוחני.
2. לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה יפן קרובה להיות הענייה שבמדינות העולם. אולם מתחילת שנות החמישים החלה מייצרת מוצרי צריכה עבור ארצות-הברית. ככל שיצאה מהעוני - כך התנתקה המדינה מתרבותה היפה ועתיקת היומין. תרבות הצריכה המאפיינת מדינות מערביות השתרשה בה בצורה קיצונית, וכיום אנו מכירים את יפן כמקום מערבי לכל דבר. זהותה הייחודית נמחקה, וסניף תרבותי חדש לארצות-הברית נפתח במזרח.
3. יפן היא דוגמה למקום שעוד נפק את העוני. אולם המערב חירש לחלוטין לתרבות האפריקנית. במדינות רבות באפריקה מנסים להשביע פועלי מכרות את רעבונם של עשירי המערב לאוצרות טבע, כמו: נפט ויהלומים. והתרבות הייחודית של השבטים האפריקנים נעלמה זה מכבר לטובת גרסה חדשה של נצרות שמאפיינת את האזור מאז עידן הקולוניאליזם.
מספר סוגי הביקורת האלה מציגות בצורה משכנעת ככל שהצלחתי להעלות על הכתב את הטענה הראשונה של מתנגדי הגלובליזציה: התרבות המערבית משתמשת בגלובליזציה כדי להכחיד תרבויות חלשות ממנה. ואם הניסוח הזה מעורר בכם אסוציאציות - זה לא בטעות.
יפן, שהיא דוגמה רבתי המובאת לא אחת כנגד הגלובליזציה, אכן חוותה התנתקות, אולי אפילו התכחשות למסורתה העשירה במשך ארבעים השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. אולם אין הדבר נובע מתוך השתלטותה התרבותית של תרבות הצריכה. מפלתם הכואבת של היפנים במלחמת העולם השנייה, בה נלחמו בשם המסורת היפנית, לה הקדישו את כל משאביהם הלאומיים, הניצחון, בו האמינו עד השנייה האחרונה - בושש לבוא. ובמקומו באו ההפסדים הצורבים , שהפכו להפסד מוחץ שהכריע את התרבות היפנית.
אלכס קר, עיתונאי מערבי ביפן, כתב ב-1994: "קשה לנו מאוד עכשיו להעריך עד כמה גויס הכול - הדת, התרבות, כל היבט והיבט של קיומה הרוחני של הארץ הזאת - לשירותה של המלחמה הזאת. המפלה במלחמה הייתה הלם גמור למערכת. בעיניהם נעשה הדבר כולו חסר ערך והושלך ככלי שאין בו חפץ" (מובא אצל סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציביליזציות", הוצ' שלם).
את החלל שהותירה התרבות היפנית המאוסה מילאה אט-אט תרבות השפע והצריכה של המערב. יפן ניסתה והצליחה לחקות את ארה"ב ולהידמות לה. היא קיבלה בזרועות פתוחות ובפטריוטיות שרק בו?קר טקסקאני יכול להתחרות בה, את המשקיעים האמריקנים שבאו לנצל את הפועלים היפנים במשכורות רעב. כשם שמלינים היום על מר גורלם של פועלי ניגריה וליבריה - כך הלינו פעילי השמאל על היחס המשפיל שמקבלים פועלים יפנים במפעלים של היזמים המערביים. לקח ליפנים זמן להבין שהאמריקנים מביאים איתם טכנולוגיה מתקדמת והשכלה חופשית שיאפשרו ליפן להפוך לעצמאית מהר יותר. כמה חבל שאותם פעילי שמאל עד היום לא משכילים להבין את חשיבות המהלך, ומתעקשים להפריע למדינות מתפתחות אחרות, אפריקניות ומוסלמיות, לקלוט את השפע שמציעים יזמי המערב, בטענה שהם ינצלו אותם וירמסו את תרבותם הייחודית.
ובאשר למסורת היפנית הדואבת - במזרח בכלל וכך גם ביפן, ישנה אופנה עכשיווית להעצים את התרבות הקונפוציאנית ולהציגה כמקור וכסיבה האמיתיים להצלחתו הכלכלית של המזרח בכללי המשחק המערביים. כשמסתכלים על קצב הצמיחה של מדינות מזרחיות, כמו: יפן, סין וארבעת הנמרים (סינגה-פור, טיוואן, דרום קוריאה והונג-קונג) - מתקבל הרושם שבהחלט ייתכן שיש לתרבות הקונפוציאנית חלק במצבה הדואב של המסורת היפנית.
רנסנס תרבותי אמיתי שוטף את ארצות המזרח המפותחות, שהיוו עד לפני כ-50 שנה את יריית הפתיחה לתהליך הגלובליזציה. בדיוק כמו תרבויות אפריקה האילמות היום, נבלעו תרבויותיהן אז בתוך התרבות המערבית. אולם משזיכתה אותם הגלובליזציה בעצמאות כלכלית, נבט בן גרעין עתיק והצמיח תרבות מזרחית גאה, הניזונה בביטחה וביציבות מכלכלה גלובלית בסטנדרטים בינלאומיים.
"הגלובליזציה מביאה לרעב עולמי"
מבקרי הגלובליזציה רואים לנגד עיניהם הכלות את התהום העמוקה הנפערת בין חציו האחד של כדור הארץ העשיר לבין חציו השני העני, כתופעה חובקת עולם שסופה להיות שיבה למונחים של עבדות. לדידם, היום מעדיפים כוח עבודה זול במזרח (או עובדי חברות משאבי אנוש במערב) - מחר יהיו אותם אנשים עבדים בכפייה. ובעוד שחוקים חברתיים אמורים להגן על תושבי המערב העניים (יחסית), רק הרפובליקה תגן על עניי המזרח. באין יכולת לממשלת מדינה אפריקאית כלשהי לתקן חוקי רווחה וקצבאות שכלכלתה לא תעמוד בם, עליה לגבות מיסים ומכסים על מנת למנוע מחברות הענק להיכנס, ולהסתייע בנשמות טובות מן המערב במטרה לצאת מן העוני המחפיר בו היא שרויה.
למעשה, ניתן לומר שהטענה המרכזית של מתנגדי הגלובליזציה ברחבי העולם, היא שאם היא תימשך במתכונתה הנוכחית, תוך חצי מאה לא יהיו עוד עניים באפריקה; כולם ימותו באיידס או ברעב.
כבר הוסבר לעיל על התוצאות של פלישת הכלכלה המערבית לכמה ממדינות המזרח. ישפטו הקוראים אם היו אלה תוצאות מבורכות או הרסניות. מה שברור הוא: הוריהם של ההיפים שמפגינים היום נגד הגלובליזציה באפריקה, וודאי ישבו אז בצידי הדרכים בטוקיו וטייפה וקוננו על העוני המר ממנו הולכים לסבול תושבי אותן ערים, ולא נתנו לעובדות לדבר בזכות עצמן. עובדות שכבר אז, במצבים חסרי תקדים ניתן היה לסמנן. עובדות דומות מתקיימות היום באפריקה, ועדיין כל משקיע שהצליח להתגבר על עבותות השחיתות ולהקים מפעל באפריקה, שומע שריקות סוציאליסטיים באוזניים.
במאמרה "מיהו עני?", עוסקת מיכל גדו בדרכים השונות למדוד את העוני בחברה. ובהקשר זה נזכיר רק שלפי המדד האבסולוטי העולמי, עני הוא אדם המשתכר פחות מדולר אחד ליום. אל תטעו, ישנן שלוש מאות מיליון נפשות כאלה בעולם. זה הרבה מדי.
המונח 'סדנת יזע' שגור בפי מבקרי כלכלת השוק העולמי, כדי לתאר את כל אותם מפעלים בהם עובדים פועלים קשיי-יום בשעות לא-אנושיות ובעבור פרוטות. אולם אם נבחן את מצבם היחסי של פועלי 'סדנאות היזע', תתקבל תמונה מעניינת: 670 דולר בשנה. זהו שכרה של פועלת בבית החרושת של "נייקי" בווייטנאם. אולם כשמשווים את הנתון היבש בהשוואה למקום עבודה אחר אילולא בחרה אותה נערה, הייתה נכנסת לסטטיסטיקה עגומה המפרנסת את נדגמיה ב-134 דולרים בשנה בלבד. הפערים מדברים בעד עצמם. פועל בסדנת יזע משתכר כמעט פי 6 מפועל רגיל באותו המשק. לשם השוואה - איננו מכירים הרבה אנשים שהיו מתנגדים למשכורת חודשית של עשרות אלפי שקלים. אכן, עוני זה דבר יחסי (הנתונים מתוך מחקר שערכה לינדה לים מאוניברסיטת מישיגן בארה"ב, כפי שהם מובאים בחוברת "גלובליזציה - כתב הגנה" פרי עטו של אסף שגיב, בהוצאת מרכז שלם בירושלים).
ואם כבר הבנו שפועל ב"סדנת יזע" איננו עני יחסית לסביבתו, הבה ונעסוק מעט בסביבתו שלו. באופן כללי, המגמה כיום בעולם היא צמיחה מואצת של המדינות המתפתחות. ליתר דיוק, ממוצע הצמיחה במדינות המתפתחות הוא 3.1, ואילו במדינות מפותחות 1.6. כמעט פי שניים, בזכות הגלובליזציה. נתונים נוספים מראים צמצום משמעותי של היקף העוני האבסולוטי בעולם והתרחבות מסיבית של מעמד-הביניים במדינות המתפתחות. מחקרים רבים מצביעים על כך שמאז דעיכת הגוש הסובייטי הולכים ומצטמצמים הפערים בכלכלה העולמית. אין הכוונה שהכלכלה הסובייטית הרחיבה את הפערים, כי אם נפילתה הרחיבה משמעותית את היקף הכלכלה החופשית ברחבי העולם.
ברמה העקרונית, ניתן לסדר את המגמות שהזכרתי באופן שככל שהמדינה פתוחה יותר לכלכלה המערבית ולתרבותה, כך היא תהנה מהן יותר.
מדינות קיצוניות, שאינן מאפשרות כל כניסה של המערב לתרבותן, אינן נהנות באופן ישיר מהתהליך הגלובלי הזה ורבים מאזרחיהן שרויים ללא תקווה בעוני מחפיר. האנרגטיות הבריאה של מתנגדי הגלובליזציה צריכה לפנות נגד עריצות מנהיגי המדינות הנחשלות בשל שחיתות מנהיגיהן, במקום לפנות נגד עשירים מהמערב שמביאים איתם שפע כלכלי לכל מקום בו מיקמו את מפעלי התעשייה שלהם.
"תרבות השפע משחיתה ומכשילה את המערב"
תשאל כל אזרח אמריקאי מלא, והוא יגיד לך שמקדונלד'ס אשמים במשקל העודף שהוא לוקה, ולא הרגלי האכילה שלו. הפרסום האינטנסיבי הוא שטיפת מוח ממשית שגורם לאנשים לאכול הרבה ולהשמין. העשירים - בעלי תעשיות המזון והמפרסמים - אשמים במצבו האישי. הגדיל לעשות מורגאן ספורלוק, בסרטו התיעודי הידוע "Super-size Me", כשבמשך חודש שלם לא אכל דבר מלבד ארוחות מוגדלות במקדונלד'ס. כשצפיתי בסרט הוא התיימר להרשים אותי בתוצאות המזעזעות של בדיקות רפואיות שהתמיד לערוך תוך כדי ה"מחקר" שלו. רק שאלה אחת עדיין מסקרנת אותי בעקבות הצפייה בסרט: האם מישהו הכריח את מר ספורלוק להרעיל את עצמו מדי יום במשך חודש?
ייטענו מתנגדי תרבות הצריכה את אשר ייטענו. תרבות הצריכה איננה שוללת חופש, אלא מעצימה אותו. חוסר אחריות אישית, חינוך לקוי - הם ששוללים מהנוער המערבי את הפריבילגיה לבחור בין מזון בריא, שלא מתבשל בביתה של האם האמריקאית העצלה, לבין מזון מהיר שמנוון את הגוף.
קחו לדוגמא את היפנים. פעם היו היפנים רזים, כי הם היו רעבים. היום לעומת זאת, היפנים רזים, כי אחרי שחדרו למדינתם אילי הון שפתחו בפניהם את השפע המערבי, כלכלת המדינה התייצבה מספיק כדי לאפשר לה לחזור לתרבות המזון העשירה שלה.
תרבותם העשירה של היפנים מאפשרת להם לבחור בצורה מושכלת מבין האפשרויות ובתוך כל השפע העומד בפניהם. ילד יפני, שחונך על-פי המסורת היפנית, יאכל כל יום בביתו ויסייג את צריכת המזון המהיר שלו. בגלל זה רוב היפנים רזים, ואילו רוב האמריקנים ממולאים.
לרבים מהרעיונות במאמר זה מצאתי השראה בחוברת "גלובליזציה: כתב הגנה", מאת אסף שגיב, בהוצאת שלם.
זיו מאור הוא כתב לענייני ביטחון, צבא ומדיניות חוץ באתר האינטרנט אומדיה - http://www.omedia.co.il
בעבר, היה הכותב עורך בפועל של ביטאון החי"ר והצנחנים - "מחץ".
בעבר, היה הכותב עורך בפועל של ביטאון החי"ר והצנחנים - "מחץ".
