חברת MP3.com נמצאה על-ידי בית המשפט הפדרלי בניו-יורק, ארצות הברית, אשמה בהפרת זכויות יוצרים בכך שהקימה והחזיקה מאגר מידע אשר מכיל מעל ל- 80,000 כותרי מוסיקה שנועדו להורדה באינטרנט. על-פי חוק זכויות יוצרים, ליוצר שמורות זכויות בלעדיות ביצירה שאותה ייצר וכן להעניק זכויות אלו לאחר, כולן או חלקן. לדוגמא, לצייר וליוצר יצירה מוזיקלית שמורה הזכות הבלעדית להעתיק את היצירה, להמירו לאופן המחשה וביטוי אחר ו/או להציגו בציבור. הצייר יכול להעניק לבעל גלריה את הזכות להציג לציבור את הציור, אך לשמור לעצמו את הזכות להעתיק את הציור. המוזיקאי יכול להציג את יצירתו בקונצרט ולאסור על אחרים מלהקליט את היצירה או מלהמירו מתקליטור לצורת ביטוי אחר, כמו למחשב. כאשר נרכש תקליטור, הקונה מקבל זכויות בעלות על התקליטור הפיזי, אך לא על היצירה המוזיקלית הצרובה על-גבי התקליטור. זכויות הבעלות שמורות לזמר/מחבר או למפיץ (בהתאם להסכם שבין המחבר/זמר למפיץ) או לכולם על-פי הסכמתם. על-כן, בהיעדר הרשאה מפורשת, לרוכש תקליטור אין בדרך-כלל זכות להעתיק את היצירה המוזיקלית למכשיר הקלטה אחר (כולל לטייפ או למחשב). ברגע ש-MP3.com אפשרה העתקת יצירות מוסיקליות שזכויות היוצרים שייכות למפיצי המוזיקה, שלא בהסכמת המפיצים, הזכויות הקנייניות של אותם מפיצים הופרו. השאלה היא האם חברת MP3.com אכן הפרה את זכויות היוצרים של מפיצי המוזיקה? התביעה נגד MP3.com, נפתחה בתחילת השנה על-ידי חברות התקליטים והמדיה מהגדולות בעולם, בניהן: Seagram, Sony Music Entertainment, Time Warner . MP3.com אפשרה למשתמשים להאזין למוסיקה ספציפית הנמצאת במאגר המידע שלה באמצעות תוכנה די מתוחכמת. החברה הקימה מאגר מידע עב-קרס, שניתן לחלקו לשתי קבוצות כלליות, האחת יצירות מוזיקליות של יוצרים שאינם חתומים עם גורם הפצה מוזיקלי. לאותם יוצרים, MP3.com פתחה אפיק הפצה לציבור מאזינים שעד עידן האינטרנט לא היה באפשרותם להגיע אליהם ללא עזרתם של חברות ההפצה הגדולות. יוצרים אלה בירכו על פעולותיה של חברת MP3.com, וקבוצה זו לא היוותה חלק מנושא התביעה. הקבוצה השנייה כללה מוזיקה שהוקלטה מתקליטורים מסחריים שאותם קנתה חברת MP3.com, והעלתה אותם למאגר המידע שלה. החברה ניסתה להימנע מהפרת זכויות יוצרים בכך שהיא לא אפשרה לכל גולש באינטרנט להאזין ליצירות מקבוצה זו, אלא רק למשתמשים רשומים אשר לדעת החברה עומדת זכות להאזין למוזיקה - אלה אשר שילמו לחברות ההפצה (לדוגמא, על-ידי קניית תקליטור פיזי). בכדי להאזין לכותר מסוים (תקליטור) הנמצא במאגר המידע המשתמש הרשום חייב לקבל אישור ראשוני. האישור הראשוני נעשה באמצעות הכנסת התקליטור הפיסי, שעליו צרובה היצירה, למחשב וזיהויו על-ידי התוכנה של MP3.com. לאחר שהתוכנה אישרה כי אכן נמצא בידי המשתמש תקליטור ועליו היצירה הספציפית, ניתן אישור למשתמש לשמוע את היצירה הספציפית הזו שקיבל עליה אישור, כמה פעמים שיחפוץ ומכל מחשב המחובר לאינטרנט. באמצעות מנגנון האישור, ניסתה חברת MP3.com להגן זכויות היוצרים שביצירות, ולמנוע מגופים בלתי מורשים מלהעתיק את היצירה או להאזין לה ללא הרשאה כדין. בית-המשפט לא קיבל נימוק זה. בית המשפט השתכנע שלמעשה התוכנה והשירות של MP3.com אפשרה העתקת היצירות המוזיקליות והאזנה להם שלא כדין ובקלות רבה מדי. שכן, כל משתמש יכול בקלות רבה, להניח ידו על תקליטור עם יצירה כלשהי (לדוגמא: השאלה מחבר) מבלי לשלם עליו, יכול להכניס את התקליטור למחשב ולקבל את האישור מ- MP3.com . פעולת הקלטת המוזיקה והשמעתו לציבור הינה פעולה המחייבת אישור ייחודי לפי חוקי זכויות יוצרים. באופן כללי, שני מבחנים מצטברים מוחלים בכדי לקבוע באם יצירה מקורית הועתקה. האחד הינו בדיקה האם היצירה המפרה הינה העתק ממשי של היצירה המקורית, והשנייה היא האם היצירה המפרה הועתקה בפועל מהיצירה המקורית ואינה תוצאה מקרית. המבחן השני נבחן לאור מידת הנגישות של המפר לכאורה ליצירה המקורית. ככל שמידת הנגישות גדולה וישירה יותר, כך קטנה מידת הדיוק הנדרשת של היצירה המועתקת. ברי כי במקרה של MP3.com מדובר על העתקה מדויקת (דיגיטאלית) של יצירות מקוריות, שעליהן קיימת הגנת זכויות יוצרים, על-ידי חברת MP3.com באמצעות גישה ישירה ליצירות המועתקות, המרתן לקבציי MP3 והעברתם למשתמשים ללא אישור בעלי הזכויות ביצירות. בית המשפט מצא שעצם קניית התקליטור על-ידי ציבור המשתמשים של חברת MP3.com לא הקנה להם זכות להמיר את היצירה מצורת ביטוי אחד (הקלטה על תקליטור) לאופן ביטוי אחר (הקלטה והשמעה במחשב). הגוף שהוביל את התובענה כנגד MP3.com הינו ה- Recording Industry Association of America שמנהל מלחמה נגד התפשטות תופעת העתקות פירטיות של יצירות באינטרנט. אולם, רק בשנים האחרונות, מאז נולדה הטכנולוגיה החדשה לכיווץ אינפורמציה מוזיקלית הידוע בשם MP3, גברו פעולותיהם של בעלי הזכויות ביצירות מוזיקליות לאכיפת זכויותיהם, וזאת בעיקר באמצעות פניה לערכאות. יש לציין שבמקרה דנן, אין בכוונת חברות ההפצה לסגור את שירותיה של חברת MP3.com, נהפוך הוא. בעוד שלפני זמן לא רב מפיצי מוזיקה וסרטים לחמו כנגד טכנולוגיית הכיווץ MP3, עקב החשש שטכנולוגיה זו תביא לחורבן תעשייתי (בדומה לטיעונים שהעלו עם תחילת ההפצה של מכשירי טייפ ווידיאו), החלו אלו להכיר לאחרונה שטכנולוגיות כיווץ והאינטרנט יכולות גם לפעול לטובת התעשייה ולהגביר את אפיקי ההפצה המסורתיים במספר מונים. חברות ההפצה מעונינות להגיע לפשרה במסגרתה חברת MP3.com תמשיך במתן השירותים ותשלם תמלוגים למפיצי המוזיקה. למרות הצלחה ראשונית זו נגד חברת MP3.com, כאשר עדיין לא ברור אם ומתי יוגש ערעור שיהפוך את ההחלטה (תלוי בשלב גזירת הדין ופסיקת הנזק כנגד חברת MP3.com מצד אחד, ובהשגת הסכם פשרה בין הצדדים מאידך גיסא), יש לציין כי מדובר בהחלטה הנוגעת לטכנולוגיה חדשה ו``אחראית``` בד בבד עם כוונותיה המסחריות המקוריות של הנתבעת, המאפשרת ליוצרים לשמור, בצורה זו או אחרת, על זכויותיהם ביצירה. לאור זאת, ניתן לצפות בעתיד הקרוב, לחידושים בנושא תביעה זו כמו גם לדיונים משפטיים מהותיים אחרים בנושא שמירת זכויות יוצרים באינטרנט.
אביב אילון, עו"ד, מומחה בדיני אינטרנט וסייבר בעל משרד אביב אילון ושות' עורכי דין
