והמשכנו. להאנגיו 

והמשכנו. ל"האנג'יו"

בחמש וחצי השכמה. סידורים. ארוחת בוקר, ובעשר דקות לשבע יצאנו לשדה התעופה לטיסה מ "שיאן" אל "האנג'יו". מ"שער השלום" אל "ישוב ליד הים" . אלה פירושי השמות של הערים.

במלון, כניסה יפה. חדרים נוחים. ממוקם במרכז מסחרי. לידו שוק לילה הומה עד השעות הקטנות. אז מה אפשר לבקש עוד.

תוכניות לטיול רגלי לאורך הטיילת, התבטלו בגלל גשם קל, שיותר מאשר ירד, הפחיד אותנו פוטנציאלית, ויחד עם סימני עייפות של מטיילים מפונקים, שגררנו עוד מהבוקר המוקדם, ויתרנו על הליכה קבוצתית. ויש אולי כאלה שבכל זאת ירדו להסתובב ברחובות.

בנסיעה באוטובוס בדרך משדה התעופה ועד המלון חלפנו על פני העיר. התרשמתי לטובה ולא רק מפני שיעקב המדריך אמר שזאת העיר הכי יפה, אלא משום שזיהינו זאת בעצמנו. שהעיר יפה ומטופחת. עיר ירוקה. עצים וגנים וסגנון בניה יפה ואסתטי. חלקות אדמה מעובדות המתחילות ליד הבתים ומסתימות ליד הבתים שממול. נקי. צפוף. במרכז ניתן לחוש בפעמי הציביליזציה הדורסנית. מגרדי השחקים, בתי המלון הגדולים, שילטי הנאון המרצדים, והרבה חנויות קטנות כגדולות, ואין קונים. למיטב הבנתי, תנועת קונים דלילה. מספר המוכרים גדול ממספר הקונים. בהרבה.

אומרים לנו שהעסקים הם בבעלות פרטית. אם כן, הם צפויים להרבה פשיטות רגל. יש תחושה שההמונים טרם למדו להשתמש בשפע המוגזם שתרבות המערב הפיל עליהם.

ושוב. כמו שכבר אמרתי. השפה האנגלית דוחקת את שפת הארץ, בכתב, בדיבור ובמוזיקה הבוקעת מהרמקולים שהותקנו בכניסה למקומות ציבוריים.

התחבורה - שלא ניידע ! נהיגה אלימה של כולם. הנהגים. הולכי הרגל ונהגי האוטובוסים והטקסים המבקשים - כל אחד לחוד - קדימות על מי שנמצא בדרכם.

ייצאנו לבקר במקדש מייסד הבודהיזם "לינג אין". המקום שהשתמר מאות של בשנים, בנוי על סלע הר, מקדש גדול מוקף גנים מטופחים. חורש טבעי. פסלי בודהא בתנוחות שונות חצובים בסלע המקום, שם התגוררו הנזירים של אותם ימים.
במתחם, הכולל יותר ממבנה אחד, פסלי בודהא גדולים ופסלים של מאמיניו. הכל בגדול ומוזהב. שמור ונקי.

ישבתי להביט באנשים הבאים להתפלל בשקט תוך שהם מעלים קטורת של מקלות עץ דקיקות אותם מדליקים באש הבוערת תמיד בכניסה לבית התפילה, ברחבה מרוצפת המחברת בין שני מבנים. בנין הכניסה, בנין חד קומתי המהווה פרוזדור כניסה והפגודה המתנשאת לגובה של 13 קומות ולפעמים יותר.

נוכחותם של זרים לא מפריעה להם. הם ניגשים בסבלנות, מדליקים את הקיסמים, קורעים ברך או קדים 4 קידות תוך שממלמלים איזה דבר, וממשיכים לעניינם. הכל פשוט. עממי. לא רבנים וכמרים. לא מתווכים. ללא זמרים ומשגיחים מטעם וללא סיפורים ואמירות שמתמשכות שעות. קצר וקולע.

כבר כאשר ירדנו מהאוטובוס החל יורד גשם. לא חזק ואפילו נעים. נתפסנו לא מוכנים אבל המשכנו. ואפילו נהנינו מהאווירה הנינוחה לטייל בגשם. המדריכה שאייתנו מתאמצת להסביר לנו על המקום ויעקוב מתרגם ומוסיף משלו ככל שרק מספיק הזמן.

סובבנו במקום כשעה וחצי וחזרנו באוטובוס לבית המלון. יצאנו שוב כדי לאכול ארוחת ערב. הפעם זה לא היה "משהו".

אינני יודע כמה ועל מה משלמת "נתור", אבל, מסך כל הפירורים המוגשים על שפע צלחות שמניחים על הפלטה המסתובבת לא ניתן להרכיב מנה גדולה מספיק לאדם גדול ורעב. זה לא נורא אבל גם לא מצב שאפשר להתפאר. אפשר לשייך את הנושא לפולקלור וללימוד התיירים את הרגלי המקום ובזה לדחוק את הביקורת הנשמעת גם כאשר לא נאמרת בקול.

נכון שאיננו מיומנים במטבח הסיני, אבל גם לא כל כך לא מבינים כדי להבין בכל זאת שהם עובדים עלינו בעיניים. ועל זה כתבתי גם קודם.

אז הייתה ארוחת ערב, והיה יום רביעי, ומחר יום חמישי - יום חדש.

ביום החמישי, בפעם הראשונה השקענו מאמץ בחיפוש אחרי פרטים שלקחנו אייתנו מהבית והתברברו במזוודה.

זיכרו. אם אתם יוצאים לטיול מאורגן, קחו חצי ממה שהיתם רוצים לקחת. אם בדרך כלל, אין לכם מזל עם מזג האוויר,אז גם אם תיקחו כפול מהרגיל לא תנצלו אבל עם קצת מזל וחשיבה נכונה אפשר גם אחרת. ולנו היה מזל. לא פחות משני לילות בכל חניה.

השכמה מאוחרת יחסית והיעד הראשון, שייט על "הכנרת" שלהם.

אגם גדול. 2 על 3 קילומטר. רדוד יחסית. כמה מטרים. רגוע. מימיו דלוחים אבל טובים מספיק כדי להיות אטרקטיבי לאנשים המבקשים קצת רוגע ושקט, ומקום לברוח אליו מרעש הרחובות הסואנים.

וזה יפה. וזה נקי. ורק הערפל התמידי מונע מלצלם למרחקים. חבל.

שטנו ביחד עם קבוצת תיירים מקומיים שכמונו התפלאו מהמראות ומהחוויה. אנחנו רועשים בעיברית והם רועשים בסינית, אבל נדמה לי כי בתחרות הזאת הם מנצחים אותנו. הם מדברים בקול רם יותר ורועשים יותר.

וביקרנו בחווה לגידול "תה ירוק". זה עסק מעניין.
התה, שיח שחי כ 25 עד 30 שנה. את העלים מהצמיחה החדשה, קוטפים, מיבשים ועושים מזה תה שיש לו תכונות מרפא שונות . כך אמרו.
יום לאחר ששתיתי ממנו, השער שלי היה כמו הדוגמניות של "פרפקט".רך וחלק ושובב. אפילו בבית השחי. נחמד.
הבן של האבא האיכר הותיק, לבוש מסודר, בחליפה מודרנית כיאה לאיש עסקים, מודה כי אינו רוצה להמשיך בדרכי אביו. העבודה בשדה התה קשה,. הוא מבין ויודע אבל מחפש קריירה אחרת. הוא התגלה כמקדם מכירות מוצלח. כולם קנו תה ירוק. עובדה.

המשכנו לארוחת הצהרים. אני הפעם שבתתי רעב, תוצאה של ארוחת ערב קודמת שגרמה למהפכת מעיים ומלחמות קיבה מיותרות. הסתפקתי בכף אורז ויצאתי להשקיף על הנעשה ברחוב שבחזית המלון.

ההתנהגות בכבישים, מדהימה. אני חוזר על האמירה הזאת כי נדמה לי שיש בהתנהגות הזאת, התנהגות שאינה מוכתבת ע"י המפלגה אלא נובעת מאופיו של כל אדם באשר הוא. והיא התנהגות תוקפנית, בלתי מתחשבת ואולי מקורה ב"מלחמת הקיום" שכל אחד נלחם את מלחמתו הפרטית בכל כוחו. שמעתי רבות על היות הסיני במהותו, איש קולקטיב ויתכן שהתנהגותו ליד ההגה,הינה תוצאה של הזמנים המודרניים. למודרניזציה ולמלחמת הקיום שתנאים החדשים, תופעות שנובעות מהצורך לשרוד.

והרכב הפרטי של "העשירים" החדשים.
מכוניות חדישות למעמד יהיר. עם נהגים פרטיים בדרך כלל צעירים, ממתינים ברכב לבעלי הבית.
חונים בכל מקום בלי הבחנה. סדרני החניה במגרשים מפנים להם מקום ועוזרים להם להתמקם. ואין להם אלוהים. פורצים לכביש הראשי מכל זווית. עוברים באדום. נדחקים על רוכבי האופניים והולכי הרגל וכל "דאלים" גבר.

אחרי ארוחת הצהרים, נסענו לא רחוק כדי לבקר במקדש "ששת ההרמוניות".

הבודהיזם מבחין ב- 6 הרמוניות: - גוף האדם, המשפחה, הכלכלה, הבריאות, הטבע והאדם כאדם. מבלי להיות בודהיסט מאמין אני מוכן להצטרף להערכה כי הרמוניה פנימית שמשמעותה איזון נכון בכל אחד מהתחומים, יעשו את העולם טוב יותר, בטוח יותר ונוח יותר לכל החיים על כדור הארץ.

ראינו במקום, כמה רעיונות לסידור שיחים ופרחים. ראינו פסל של נער יפה בתנוחה של זורק אבן, סמל לגבורת ילד קטן על דרקון רע ששכן בנהר הגואה וגרם לשיטפונות מרים. ממרומי המקדש צפינו אל מרחבי האגם שבטבורה של העיר "סנגיו", העיר שליד הים.

בין בניני המקדש, מוכרי מקלות קטורת. ומתפללים המדליקים את המקלות ומניחים אותם לרגלי הפסלים הגדולים המוזהבים הנמצאים בכל אשר תפנה. והמאמינים, כורעים ברך, אולי ממלמלים משהו שלא שמעתי. קדים 4 קידות. והולכים לדרכם בשקט. אין כמרים. ואין מטיפים. ואין איסורים על נשים או גברים או ילדים או על מאמינים בדתות אחרים. כל הרוצה מוזמן להתנהג ולהיות הוא עצמו.

חזרנו הביתה מוקדם - קרי: למלון. שלחנו את המזוודות לרכבת של מחר. נחנו ובערב יצאנו לטייל לאורך הטיילת שעל שפת האגם..
סיפורים, בדיחות. הליכה איטית מהנה, ואפילו "נעמי" - איש חביב מנצרת - היה אייתנו שמח וטוב לב, אחרי שנפטר מצרה גדולה שהכבידה עליו ובעקיפין גם עלינו.

בדרך למלון עצרנו ב"פיצה האט". ב- 65 יואנים, אכלנו פיצה טעימה, שתינו כוס קולה ומיץ תפוזים, וצעדנו להנאתנו ברחובות, מציצים בחנויות שלאורך המדרכות. חנויות מלאות סחורה באיכויות שונות. במחירים "מפה לשם". אבל בסך הכל ריקות מקונים. ואם תשאלו לדעתי, זאת בדיוק הבעיה. יש הכל, חסר כסף. למרווחים פחות מ 500 דולר לחודש אין כסף לקנות את מה שהסוחרים מציעים למכירה.

עוד נכנסנו ל"כול בו" גדול - 7 אולי 8 קומות - מול המלון ממש. ריק!
קומות מלאות סחורות צריכה וביגוד. מחשבים וציד חשמל לבית, אבל ריק. עובדים משועממים. הרבה מוכרים העטים על כל מי שמעז לעצור ולהביט בפריט כל שהוא. מוכנים להציע הנחות ורק שתקנה - ואין קונים. אולי יבואו אחרי שאנחנו ניסע.

והלילה ירד ונפלה עלינו תרדמה............