סיפור עם שבדי מספר על נסיכה צעירה בשם אריס, הנאלצת להינשא לדרקון נורא, כעונש על מעשי הוריה. כאשר המלך והמלכה מספרים לה על כך, היא מתחילה לחשוש לחייה. אולם כאשר רוחה שבה אליה, היא הולכת לקצה המרוחק של השוק, לבקש את עצתה של אישה חכמה, שגידלה שנים-עשר ילדים ועשרים ותשעה נכדים, ובקיאה בדרכיהם של דרקונים וגברים.
האישה החכמה אומרת לאריס,שהיא אכן חייבת להנשא לדרקון, אבל מגלה לה, שיש דרכים שונות לגשת אליו, ונותנת לה שורת עיצות לליל הכלולות.
"חשוב במיוחד", אומרת האישה לאריס "שתלבשי עשר שמלות, זו על גבי זו".
החתונה מתקיימת, ולאחריה נערכת סעודה גדולה בארמון.
בתום הסעודה, מוביל הדרקון את הנסיכה לחדר המיטות שלו.
כאשר הוא מתחיל להתקדם לעבר הנסיכה, היא עוצרת אותו ואומרת, שעליה להסיר קודם כל את בגדי הכלולות מגופה בזהירות רבה בטרם תגיש לו את ליבה. גם הוא, היא מוסיפה (בעצת האישה החכמה), חייב להסיר את מלבושיו כראוי, הדרקון מסכים בשמחה.
"בכל פעם שאסיר שכבה מעל גופי, מוטל גם עליך להסיר שכבה אחת", מורה הנסיכה לדרקון.
הי מסירה את הגלימה הראשונה מעליה ומתבוננת בדרקון המשיל מעליו שכבת שריון קשקשים. פעולה זו מכאיבה לדרקון, אף על פי שעשה זאת מידי פעם בעבר. אבל אז מסירה הנסיכה שמלה נוספת ועוד אחת ובכל פעם, חייב הדרקון לתלוש מעליו שכבת קשקשים עמוקה יותר.
כאשר מסירה הנסיכה את השכבה החמישית, הדרקון כבר בוכה בכי גדול וחווה כאב עצום. אולם הנסיכה ממשיכה בשלה.
עם כל שכבה שהוא משיר מעליו, הופך עורו של הדרקון רך יותר וצורתו מתעדנת. הוא נעשה קל יותר ויותר.
כאשר מסירה הנסיכה את גלימתה העשירית, משחרר הדרקון מעליו את שריד הדרקון האחרון, שעוד נותר בו ומגיח מתוכו כגבר, נסיך יפה תואר, שבעיניו ניצוץ של ילד שובב והוא משוחרר מהכישוף העתיק שהפך אותו לדרקון.
ביום שני חזרתי ללמד, אחרי חופשה של שלושה חודשים (שבמהלכה גיליתי את המתנה הזאת שנקראת קפה דה מרקר).
התחלה חדשה.
פנים חדשות.
אנשים חדשים באים לעבור את מה, שאנחנו קוראים לו "תהליך מודעות". נסיכים ונסיכות לבושים שכבות וקשקשים מתיישבים לבלות (אם אפשר לקרוא לזה בילוי) שנה של התקלפות.
אז רציתי לשתף אתכם קצת בתהליך החשיפה שלי, ושוב... אולי מישהו יקבל איזו מתנה.
נולדתי לעולם הזה ילדה רואה. ראיתי יותר מידי.ראיתי את האמת, את היפה, את הנכון והטוב ולצערי גם את השקרי, המזוייף, המוסווה. ולפני שלמדתי שלא כדאי להגיד את מה שאני רואה, אמרתי. וחטפתי.
במקום שממנו הגעתי, ילדים היו צריכים להיות מנומסים וטובים וכשהמבוגרים דיברו, הם שתקו. ילדים היו צריכים להיות בעלי טקט ולשמור סוד. ילדים היו צריכים לשתוק ולאמר שהכל בסדר (ואם אפשר גם להאמין בזה), גם כשהכל לא היה לגמרי בסדר. הבית חייב את זה, החברה ומערכת החינוך חייבו את זה.
מי שלא פעל כך "חטף" ואני לא אהבתי לחטוף. אז למדתי. למדתי להתנהל, למדתי לשרוד, אבל ראיית האמת לא אבדה. הקושי היה, שכל מה שראיתי נשאר בפנים וכדי להחניק אותו בפנים, היה צריך להשתמש בכוח.
אז אכלתי. הפכתי לאכלנית מקצועית, אכלנית כפייתית. לפעמים עליתי במשקל, אבל חייכתי, הכל היה בסדר.
הייתי תלמידה מצטיינת (חיילת מצטיינת, עובדת מצטיינת), מלכת הכיתה, אבל לא יכולתי להתקרב באמת, כי איזו אינטימיות אתה יכול ליצור אם אתה לא באמת מדבר, אם אתה לא טבעי ומביא באוטנטיות את עצמך?
בינתיים, מאחורי שכבות השומן וההכחשה, הלכה והתרחקה לה נורית ממני. כבר לא ידעתי יותר מה היא מרגישה באמת, מה היא חושבת באמת, מה היא רוצה וזה גם לא שינה. הכל היה בסדר.
כשהשתחררתי מהצבא, הלכתי ללמוד מנהל בתי מלון. מקצוע עם כבוד, מקצוע של נורמאלים.
עמדתי בקבלה ועשיתי טיפולים לאנשים. אנשים היו מבטלים סיורים שאליהם נרשמו עוד בחו"ל כדי לעמוד ולדבר אתי.
המשבר הגיע בגיל 26, הגוף לא יכול היה להחזיק יותר, הנפש התבלבלה מאוד.
לא אלאה אתכם בכל הפרטים, סוף סוף ניגשתי לחפש עזרה והעזרה הגיעה בדמות קורס מודעות רוחני מדהים, שנקרא "הקורס בניסים" - אולי מישהו מכם שמע עליו.
והתהליך החל...
שכבה אחרי שכבה החלה לרדת, האמת נחשפה בכל מערומיה, המשקל החל לרדת והכל כאב-כל כך כאב. כל מה שיכולתי ורציתי להחזיק, התנפץ. כל תפישה שהייתה לי על החיים הושמה בסימן שאלה. הורי, צורת חיינו כבני אדם, משמעות החיים שלנו, מי אני בתוך כל זה... הכל הכל.
ומבעד לשכבות שנשרו, עור חדש התחיל לצמוח. עור של מודעות, עור של שמחה, עור של אוטנטיות, עור של טבעיות, כוחות ומיקוד. וידעתי שהגיע זמני לעבוד עם אנשים, לעזור להם להשיל את שכבותיהם, לעבוד אתם מול האמת של מי שהם.
ואלוהים והמציאות אפשרו לי את זה בנדיבותם.
משברים כאלה עברתי עוד מספר פעמים בחיי.
משברים בהם הקרקע נשמטת מתחת לרגליים לחלוטין והעולם מתמלא בכאב ובסימני שאלה.
ממשבר למשבר הפכתי להיות "פריקית של מודעות", אוהבת תהליכי מודעות מושבעת. כל משבר, אני יודעת, יחשוף את האמת וישאיר אותי יותר רכה ויותר חשופה לעצמי.
היום תודה לאל אינני מחכה למשברים ואני דואגת להשאר חשופה לעצמי כל יום.
ואני אוהבת את חשיפותם של אנשים. גם כאן, בקפה, אני מחפשת בין המילים את מה שהאדם אומר על עצמו. יש כאלה שאומרים את זה בין המילים, יש כאלה שאומרם את זה גלוי.
מעניין איך המרחב הזה של הקפה, מאפשר לנו מקום בטוח לאינטימיות.
הזרות מאפשרת אינטימיות בטוחה.
נורית שני - המרכז ללימודי מודעות -מודיעין
