בסין הרחוקה - יש מה לספר. 

בסין הרחוקה והמפתעה.

את היום הזה נזכור כיום הנסיעה ברכבת של סין והשייט בתעלה הגדולה בתוככי העיר "האנג'יו".

וראשית, כמה מילים על הרכבת.

יצאנו מהמלון בזמן - את זאת אתם כבר צריכים לדעת. - הגענו לתחנת הרכבת והתקבלנו בטרקלין מיוחד לממתינים, כיאה לבעלי כרטיסים במחלקה הראשונה.

בכניסה, העברנו את תיקי היד ( שאצל אחדים מאתנו כבר אי אפשר להבחין מה הם תיקי יד - והרבה - ומה הם באמת מזוודות יד. ) דרך מכונת רנטגן לבדיקה ביטחונית, והתמקמנו בנוחות על כורסאות מרופדות עד אשר תגיע שעת העליה לרכבת.

טרקלין נאה. שירותים צמודים ונקיים באמת. ויש נייר טואלט לידיעת מי שחשב שאולי אין. ויש אסלות.
חנות צנועה למזכרות ומוכר משועמם. ומזנון המספק בתשלום שתייה חמה וקרה, סנדוויצים ודברי מתיקה לממתינים. בתשלום. זוכרים?

בשעה היעודה, קראו לנו ברמקול ועל מסך זוהר הופיעו: מספר הנסיעה שלנו, מספר הרציף, ושעת היציאה מהתחנה. בדיקת הכרטיסים נעשית תוך כדי עליה לקרון המסומן במספר סידורי ואיכות המחלקה.

התיישבנו במקומות המסומנים והתרווחנו לקראת נסיעה של שלוש ומשהו שעות.

הקרון, מהקרונות הדו קומתיים,. הכיסאות מרופדים ומצופים כיסוי כחול בהיר. מתחת לחלון מכוסה וילון לבן, שולחן לכל 4 נוסעים. ומעל הראש, מדף רחב דיו כדי להכיל את כל החבילות שהבאנו.

נסיעה בהחלט בתנאים נוחים, פלוס. נסיעה רגועה.

מבעד לחלונות הרכבת ניתן תמיד לראות את "החצר האחורית" של הערים הגדולות וגם של "הסיפור הסיני". שטחים חקלאיים נרחבים, מעובדים ע"י אנשים. לא טרקטורים ולא מכונות. אנשים. אורז. הרבה אורז, וירקות שונים ואף לא עץ אחד. אפילו לא לצל. לא בשדות.

לצדי הפסים, חושות נוטות לפול, עוני משווע וגרוטאות. הרים של גרוטאות והזנחה גדולה.

והרכבת דוהרת והנוף מתחלף במהירות. החושות מפנות מקומם למגרשי הריסות של שכונות שנהרסו ובמקומם מגרשים רחבים מפולסים לקראת בניה חדשה. ועוד כמה דקות נסיעה והנה גם מגרדי השחקים החדשים הצומחים מתוך האדמה במקומם של בתים ישנים, ממתינים לדיירים כי יבואו.

ארץ בבנייתה. לא יאומן. בונים סין חדשה. ומי ערב כי החדש ישמר טוב יותר מהישן? ימים יגידו.

אני, הצופה, המביט דרך חלון הקרון של הרכבת, אינני מבחין באנשים שמאחורי העוני וההרס של הישן והבניה החדשה. אני יכול לראות את התהליכים המתרחשים אבל טרם למדתי להתיחס לנשמות שמאחורי התהליכים ובגורלם עכשיו ואחר כך. ובדרך עוד ערים. ועוד כפרים. וצפיצות גדולה של אנשים הממלאים את האזורים האלה הקרובים לנחלים הגדולים המובילים לים הגדול.

אל "האנג'יו" נסענו כדי לבקר במפעל לייצור משי, בביתו של "אדון רשת", איש תמהוני שהחליט לבנות את ביתו מוקף גן, וגם גן בביתו. לבקר בפגודה של העיר ולהמשיך ברכבת אל "שנחאי" שם אמורים להתארח בשתי הלילות הבאים.

הסידורים, עשר !!! בהאנג'יו המתין איש הקשר המקומי, והאוטובוס עם נהג וגם ארוחת צהרים טובה בהגשה עצמית ליד שולחנות של 4 עם תפריט מעל הממוצע ובאנחת רווחה.

מול המסעדה, מפעל המשי. אני רואה לעצמי חובה לציין שבכל המקומות שביקרנו, הדגש על הגישה השיווקית הנפוצה במערב הממוסחר הגורסת טיפול אישי באורחים שהם הקונים הפוטנציאליים ולקנות את ליבם כדי שיפתחו את ארנקיהם.

וזה עובד. תאמינו לי זה עובד. גם עלינו הקשוחים שבאו מישראל ארץ הסופר חכמים שיודעים הכל ואיש לא יכול לעבוד עלינו.

קיבלו אותנו באולם קבלה. הסבר על הפרפר ותולעת המשי. ביקור חפוז לאורך קווי הייצור ותהליך סלילת החוטים. הכל בידיים. ואריגה בנולים מופעלים בידיים וברגליים על ידי צעירים והרבה צעירות המקבלים פרוטות. וחדר תצוגת אופנה עם במה מורמת ודוגמניות דקות גזרה הצועדות כמו בסרטי פרסום והופ........ לחנויות המכירה שם, הפעם, המחירים קבועים וללא הנחות ואפילו לא משא ומתן. ויש שם , משמיכות וחלקי לבוש, ובדים ומצעים ותמונות ומזכרות עשויות בד רך ונעים, משי טהור - כך אומרים - אבל יש גם מוצרי כותנה למי שידם לא מגעת לקנות את האיכותי מאה אחוז. אם כבר אז כבר. קנה כפי יכולתך.

ממפעל המשי נסענו לבקר בפגודה העתיקה של העיר "האנג'יו", עיר בת אלפיים וחמש מאות שנה. מונה כ שמונה מאות אלף תושבים ומשרתת אוכלוסייה של כ שנים וחצי מיליון תושבים. היא יושבת על גדות "התעלה הגדולה" שנחפרה בידיים במשך כ מאתיים שנה באורך של אלף ושמונה מאות קילומטר כדי שתהווה נתיב מים מחבר בין ביג'ין בצפון, שנחאי והדרום עד האוקיינוס.

הפגודה שהיא רק בת 700 שנה דומה לפגודות אחרות בהם ביקרנו. גבוהה. רבת מפלסים. ריקה ומרשימה כבנין הבולט בסיבתו. סביב הבניין, גן מטופח כמו שאר הגנים בסין. אין חדש. אפילו פיסלו של "בודהא הסיני" השמן והמחייך כבר לא עושה עלינו אותו רושם כמו בתחילה.

ומהפגודה אל השייט בתעלה. בסירות מנוע מצועצות, על כסאות רגילים, מכוסים בד כתום נקי, שטנו במשך כ 40 דקות לאורך התעלה מביטים באזורים היותר עניים והמוזנחים של העיר. והיות ובסין הכל בגדול, אין ספק שמדובר באוכלוסייה עירונית גדולה שחייה בשולי העיר בתת תנאים. התמונות שצילמתי ודאי יספרו טוב יותר מכל תיאור מילולי שאני יכול לכתוב.

חושות על כלונסאות דקות. מצע במבוקים. ללא מים זורמים. מכבסים, רוחצים ומבשלים ממימי הנחל העכור מסחף והזורם לאיטו. ללא חשמל, ללא דרכים סלולות. כאילו הציביליזציה עצרה מלכת כמה קילומטרים מכאן. ואולי אינם יודעים שיש גם דבר אחר. גם הגרים כאן הם אזרחי מעצמת סין - אולי !

בדמדומי היום, ובגשם דק שהחל לרדת עלינו משמיים, התפנינו אל תחנת הרכבת כדי להגיע ל"שנחאי".

והכל דפק כמו שעון שוויצרי תקין.

קבלת שבת שלא קיבלנו.


עיינתי הבוקר במסמך של יענקלה המדריך על בודהיזם.

כל התורה בעמוד אחד, באותיות גדולות יחסית ובנוסח שניתן להבין בפשטות יחסית מה בעצם רוצים ממך.
בעקרונות פילוסופים כתובים בניסוח מסביר ש: כדי שיהיה כך וכך, צריך האדם להתנהג כך וכך. פשוט. לא מסובך.
אצלנו מנוסחים הדברים באמירות שלילה ומתחילים "ולא" - ולא תעשה לך, ולא תנאף, ולא תגנוב, ולא, ולא, ולא . מצאו לעצמם הרבנים למי להגיד לא.

אנחנו, אנשים שלכל נושא יש מספר דעות כמספר המשוחחים ועוד אחת. לנו להגיד "ולא" זה חסר תחליט ואי הבנה בסיסית של עצמנו.

באמונה שלנו חסר המומנט הפילוסופי. לא במהות האמונה, אלה בצד המטיף של האמונה.
כמי שחי בקיבוץ, חשוב להודות שבבסיס הרעיון הקיבוצי עמדו הרעיונות הפילוסופיים הודות יחסים בין בני האדם, רעיונות שהטיפו לעזרה הדדית ולהכרת ערך האדם, הרבה לפני שחוקקו את חוק כבוד האדם וחירותו רעיונות שיש בהם כדי להתחבר לצדדים הפילוסופיים של הבודהיזם ושל היהדות הטובה ולא היהדות של הרבנים הראשיים וחברי הכנסת הדתיים שבסופו של דבר עושים אותנו יותר חילוניים מחילוניים.

אבל אין בכל זה כדי למנוע את הרצון והצורך ולברך על בוא השבת, שבת מנוחה לגוף ולנפש ולברך על מעשים טובים ולבקר שגיאות שנעשו ולאחל ליקרים ולחברים שבוע טוב יותר מקודמו.

וגם זאת כתבתי.

כי באה השבת- אומרים המלכה
נברך על כי זכינו לטוב
רוצים בריאות ורוצים שלום
נאחל לטוב ורק טוב.

נאחל לבנים עתיד ואושר
נאחל לכלות, חתנים בני אדם
נאחל לעצמנו בריאות שלמה
וכבוד הדדי בין אדם לאדם.

נברך כי זכינו להגיע לכאן,
לבקר ולחיות את ארצות הניכר
נאחל כי גם בשנה הבאה,
כמו אתמול גם מחר.

נאחל לנכדים זמנים טובים
שלא יידעו מלחמה,
תשקוט הארץ שנים רבות
ולא עוד קורבנות וגבורה.

ונאחל שלווה בקבוצה שבדרך
והדרך טובה ויפה
ושנחזור מרוצים מהדרך
ובריאים כמו ביציאה.

וליעקב שמוביל את העדר
נאחל נחת מאתנו
בריאות לך והצלחה
שבת שלום לכולם מכולם

בשבת- לא הרגשתי הבדל בין קודש לחול והמשכנו בתוכנית ללא התאמות מיוחדות לשבת.

העיר שנחאי מדהימה מכל הבחינות, או משום שלא כך תיארנו לעצמנו את סין וגם לא שנחאי.
אינני יודע להגיד אם בכלל תיארנו לעצמנו משהו. חשבנו על מזרח שהוא כמה דרגות פחות מאירופה הקלאסית שביקרנו ואהבנו. ומהבחינה הזאת את מה שראינו ומצאנו הוא בבחינת הפתעה מוחלטת.

מסתבר גם, שהעיר הזאת מפתיעה גם את עצמה ואת כל מי שמתיימר להבין משהו בהתפתחותם של ערים ובניה אורבנית. עיר של 15 אולי 16 מליון תושבים, ב 88 אזורים מוניציפליים, על שטח גדול ביותר, עם רשת תחבורה שטרם ראינו כמו זה. עם בניה מסיבית תוך דריסה של הישן "תרתי משמע", הולכת וגדלה ומתרחבת ומשגשגת כלכלית תוך שהיא מצליחה גם לטפח סגנון, וגם שמירה על אזורים של בניה מסורתית, שהיא יפה ומעניינת כשלעצמה.

יצאנו את המלון כדי להגיע אל הטיילת ומקום תצפית שעל גדות הנהר "חואן פו". המונים היו שם, וזורמים לשם, להביט לעברו השני של הנהר, שם נבנתה עיר חדשה - במקום שדות אורז לשעבר - עיר שדומה למנהטן, ויותר, והכל ב 7-8 שנים האחרונות. אין ספק, שכל החברות הגדולות בעולם התגייסו להשקיע כאן בסין ובמיוחד בשנחאי ובבייגין. בערים עם פוטנציאל שיווקי וכוח קניה שיש לכמות האדירה של אנשים המרוכזים בשני ערים אלה, ועל יכולתם להקרין על הפרובינציות הרחוקות.

המראה מהטיילת לא ניתן לתיאור במילים פשוטות מבלי להיגרר לסופרלטיבים שיראו כמס שפתיים. האמת היא, שכל מה שתוסיפו לתיאורים זאת תהייה אמת.

בהליכה איטית צעדנו את המדרחוב מצדדיו מרוכזות חנויות גדולות כקטנות, ושפע בלתי נידלה של פריטים החל מלבוש ומזון ותכשיטים ואלקטרוניקה ומה לא. כל שחשקה נפשך ובאיכות לא נורא, אם כי לא הייתי מצפה שיחזיק שנים. ובכלל, מי קונה היום דברים לשנים. בתקופת "ה לבש וזרוק" קונים למען לקנות ולא למען להשתמש.

המדרחוב רחב ומקושט אורות נאון צבעוניות וציוריות, ופסלים קטנים יפים. ספסלי אבן לנוח, ורכבת עם קרונות קטנים הנוסעת במהירות הליכה מינוס, למוכנים לשלם שקל כדי להביט ולא להיכנס לחנויות.

בשני מקומות לפחות פגשנו רחובות תחבורתיים החוצים את המדרחוב, ובהצטלבות, זה משהו שלא יתואר. אם אתם מזדמנים לשם, חובה עליכם לשים לב לפחות לשני דברים: דאגו לצוואה והתפללו בבוקר. . וזאת המלצה חמה, רק לא בטוח שזה מספיק. הרי לא תלוי רק בכם אלא גם על הבאים עליכם לדרוס אתכם. לא ראינו תאונות, יש להם פוטנציאל גבוהה שיתרחשו ואין חובה להתחיל עם ישראלי תמהוני שמביט במגרדי שחקים במקום, להיכן שהוא הולך.

מזג האוויר לא פירגן לנו באמת אלא במשורה. טיפטוף דק וסכנת גשם ליווה אותנו, ורק העובדה שהחזקנו מטריות ביד היה מספיק שלא יהיה יותר גרוע.
למקום המפגש הגיעו כולם בשעה היעודה, והמשכנו באוטובוס לארוחת צהרים במסעדה מונגולית . אצלי "מונגולי" מתקשר תמיד עם צבאות ברבריים שפלשו לאירופה.
במסעדה פגשתי הרבה ברברים מתרוצצים בין כלים מלאים בשר חי של עופות, וחזיר, ופרה, ודגים , ירקות קצוצים, פירות, אוספים לתוך כערה, מוספים על זה שמנים ותבלינים מתוך כדים העומדים לרשות הברברים, ומוסרים לידיהם המיומנות של טבחים ברברים העומדים סביב פלטה חמה, שופכים על זה את מה שאספתם בעמל, משפריצים - באמת - מים (אולי), ויחד עם מה שנשאר מהאחרים לפניך , זורקים בתנועה מקצועית לתוך קערה כדי שתאכל וגם תגיד שאכלת במסעדה מונגולית. למי שיכול היה לאכול.

כהתנסות זה היה לא רע. בטח מעניין. אבל אני אישית מעדיף מסעדה סינית בארץ. כאלה שאין להם שולחן מסתובב. אני יודע את הצפוי שיגיע, ובדרך כלל גם את התופעות הנלוות לא כל כך קיצוניות, מה עוד שאינני צריך לשבור את הברכיים כדי לקלוע לעת הצורך.
יש שנהנו ויש שנהנו פחות, ובסך הכל אם כך אוכלים המונגולים הרי כי , בסך הכל לא אכלים כל כך רע. מאידך ניתן להבחין בתחילתם של השחיתויות הקטנות. מלצרים שמציעים לך עוד כוס שתייה, עוזרים לך, מביאים לך פירות מעב לתפריט בתקווה כי יזכו לטיפ נוסף. להם ולא לכולם.
כך החלו הצרות על האדם שטעם מעץ פרי הדעת. ולהם עוד נכונו צרות מכל הסוגים.

ונסענו לגני "יואן". את הפרינציפ' פגשנו כבר "בבית שהוא גן בתוך גן". רעיונות של בודדים, בדרך כלל ממשרתי הקיסרות, שהתקנאו וביקשו לבנות לעצמם משהו, אולי יותר טוב, ויותר קומפקטי, יחסית "לעיר האסורה" המשתרעת על שטח גדול מדי. משהו שניתן להתגאות בו וגם שאפשר לחיות בתוכו.

הכל יפה. הכל עץ. בגן, שילוב של תמונות תבליט, אגמי מים, צמחיה מסוגננת, עצים גבוהים וספסלים . סלעי גיר שנחרשו ברוחות וזרמי מים, שולבו ביד אמן בנוף החצרות בקרבתם של מקומות מנוחה ובחזית החדרים המקיפים מכל עבר.

מעניין- אבל לגור- לא גרים שם- מקסימום מבקרים מתפעלים מהרעיונות ומפנים מקום לעוד מבקרים הזורמים ללא הפסקה לצליליהם הצורמים של מסבירים עם או בלי מקרופונים הכל עד כי הכל נשמע קקופוניה רועשת .
אם על כל זה מבקש יעקב לבחון אותנו, סיכויי ההצלחה נמוכים. כמו אחוזי ההצלחה במבחני הבגרות. אני מניח שתקבלו אותנו בבית גם אם לא צברנו הרבה מדי נקודות במבחן הסיום.

ובערב, קרקס. יותר נכון. ערב אקרובטיקה כמו שהסינים יודעים. אסתטי מאוד. מוזיקה מערבית יפה. תרגילים עוצרי נשימה. קצת אריות ונמרים מסוממים. קצת סוסים וקצת ליצנים דוברי סינית. ולמלון. גם מחר יום. ומה שהחסרתי נשלים בבית.