צעירים - טיילנו ביום א' במקום בשבת 

יום א'. 12 נובמבר 2006 . לא ירד גשם. בתחזית המבולבלת שבילבלה גם אותנו, לא הינו בטוחים במה שאמרו למאזינים. יהיה גשם ביום. יהיה גשם בערב. רק מהצהריים. אולי טיפטוף קל. אולי בצפון ובמרכז. הכול אולי וזה הספיק כדי להתלבט: נוסעים או לא נוסעים - עם מטריה או בלי מטריה. בסופה של ארוחת הבוקר בחדר האוכל, התיצבו הנוסעים באוטובוס ליום טיול שתוכנן להתארח ב 3 מאכזי מבקרים של מפעלים במרחב הקרוב שלנו.

באתר ההנצחה למביאי המים לנגב. בתחנת החשמל על שם "רוטנברג" באשקלון. במרכז המבקרים של "קרלסברג" - יצרנית ומשווקת סוגים רבים של בירה ומשקאות קלים. ובחדר האוכל של מסעדת "ניצחון" המוכרת להרבה. ודי. הביתה.

האתר הראשון, "החץ השחור", אתר הנצחה לפעולות התגמול של יחידות הצנחנים בשנים של לפני מלחמת ששת הימים. אתר מרשים במבנה שלו ובביצוע. מסודר נקי. כתובות ומפות המסבירות יפה, אסטטי וברור את שהתרחש. דברים המצוטטים מהאמירות של בן גוריון בשם ממשלת ישראל, מבטאים את שמרגישים המבקרים היום. נאה לעין ומרנן נפש.

ממרומי המקום ובעזרת התמונות במקום, ניתן בקלות יחסית לזהות את הישובים שבמערב. בתוך רצועת עזה. ומשמאל, בשטח חרוש שרשראות, חונים הטנקים שלנו שאחרי הפעולה האחרונה בבית חנון ואולי הפעולה הבאה. מציאות כול כך אמיתית. מתי סוף, סוף יהיה אחרת -

יהיה אחרת ?

ורק עלינו לאוטובוס כדי להמשיך ובפלאפונים מתקבלת הודעה מהבית כי האזור שלנו נסגר בגלל התראה על חדירה של מחבל הנושא עליו חגורת נפץ. מחפשים אחריו. ממש אין חדש.
אנחנו בטוחים שנחזור הביתה. בשדרות יכול ראש העיר להגיד מול כול המאזינים כי התושבים יעזבו כמו בקרית שמונה. אנחנו לא. אנחנו לא עוזבים. ותאמינו לנו שגם אנחנו חוששים לפעמים.

האוטובוס, עלה לאנדרטא לזכרו של אסף סיבוני. המשפחה בחרה להציב בראש גבעה המשקיפה על האזור, פעמונית רוח, המצלצלת להזכיר למרחקים כי היה זה נער אשר הלך לקרב ולא חזר.

הפעמוניה בנויה קורות עץ, עליהם תלויים צינורות אלומיניום, מכוונים להשמיע צליל מכוון. מספרם כמספר שנותיו של הנער, וביניהם עינבלים חרותים מעץ הנעים ברוח ומשמיעים צלילים מכוונים. את הענבלים יצר חבר שלנו שהתמחה בחריטה בעץ. עשה זאת לבקשתה ולשביעות רצונה של המשפחה. ואנחנו מתגאים, כי אחד משלנו הוא.

במבט מערבה, עזה ובתיה הצפוניים של בית חנון. מאחורינו, בריכת מקורות לאגירה של מים בכמות של כ מיליון וחצי קוב. כמות גדולה. ומעבר לה, הבתים בקיבוץ ניר עם המזוהה עם ראשית הזרמת המים לנגב, מים שבלעדיהם לא ניתן לתאר את התפתחותה של ההתישבות בחבל ארץ זה, והנגב כולו.

באתר ההנצחה הבנוי מקטע צינור בקוטר של כ 2 מטר ועשרים סנטימטר, (קטעי צינורות ששימשו את המוביל הארצי המוביל מים מהכנרת לנגב), ומהחלל הגדול של בריכת מים לשעבר, מבנה בטון עגול וגבוהה, שהוצב לארח מבקרים. על הקירות, תמונות ומפות המספרות תקופה ומאורעות. במרכז, כסאות ישיבה נוחים, ומולם, דויד המרצה, מסביר ומספר את שמנציחות התמונות.

למען האמת, על הרבה מהדברים שמספרים לנו, הינו צריכים לגלות יותר ידע מאשר הוכחנו בתשובותינו לשאלות הרטוריות של דויד. אבל הסתפקנו במה שהוסבר לנו.

בחוץ, שטח פתוח, ספסלים למנוחת המבקרים. צמחיה מטופחת תצפית טובה על כמה נקודות שנשארו ונתייתמו בינתיים.
גם פרק זה הסתיים בזמן כדי להמשיך ליעד הבא. מרכז המבקרים של חברת החשמל שליד אשקלון. ואם לא הינו מפסיקים את דויד, אולי הינו נמצאים שם, עוד עכשיו.

בתחנת החשמל רוטנברג שבין אשקלון וקבוץ זיקים, קיבלו אותנו יפה. מבטיחה חמושה של יחדת ההבטחה, ומסבירה של מרכז המבקרים, התלוו לאוטובוס שלנו. החנינו במקום שנצטוינו. צוידנו בקסדות ראש ובפקקי אוזניים וצעדנו בתוככי התחנה אל חדר הסברה, מצויד ציוד הקרנה מגוון. קיבלנו הרצאה מעניינת ומפורטת על יצור החשמל במדינה. על הרשת הארצית. על העבר מאז ימי רוטנברג וסכר מפעל המים בעמק הירדן, ועד התחנות הגדולות שנבנו בשנים האחרונות המספקות ביחד 10 מיליון קילוואט חשמל, לכול המדינה המחוברת כאילו היא יחידת צריכה אחת.
מרשים. ממרומי מרפסת התצפית, ניתן לראות המכלול של התחנה כולה מהאוניות שפורקות בנמל הפרטי בלב ים, מיליוני טונות של פחם שהופכות לאנרגיה המניעה טורבינות להנעת הגנרטורים המפיקים את החשמל החיוני.

ובסך הכול, למסתכל מסביב, מתרשם שהמתקן גדול, עובד 3 משמרות 7 ימים בשבוע 356 ימים בשנה, ועובדים, מעטים.
כול התהליכים, ממוחשבים והציוד הכבד המגוון משתלט על מכלול התהליכים, מפריקת הפחם ועד יצור החשמל כולל פעולות על שמירת איכות הסביבה, הרחקת כמויות גדולות של פסולת, שאיבה והחזרה לים של כמויות גדולות של מים חמים המשמשים לקירור הטורבינות המניעות את הגנרטורים הענקיים.

ביקור מעניין לכול מי שאין יצירת החשמל במרכז התעננותו היום יומי אבל חשוב לו לדעת שיש דבר כזה. הביקור תרם את זה.

החזרנו יפה את כובעי המגן, נפרדנו משתי הבנות שהתלוו אלינו ויצאנו להתארח במרכז המבקרים של "קרלסברג" שבתחום המפעל המייצר בירה ומשקעות קלים, ממוקם באזור התעשיה הדרומי של אשקלון.

אני כבר הייתי שם. זה יהיה הביקור השני שלי. זה לא היה חדש אבל היה בהחלט נעים לחזור ולבקר במפעל מסודר. נקי. ממוחשב. מעסיק למעלה מ 320 עובדים בשלוש משמרות וסגור בשבתות וחגי ישראל.

והיות ואינני מתכוון לשתף אתכם בסודות ייצור הבירה - את זה אתם מוזמנים ללמוד על ידי ביקור אישי במפעל, - אני לוקח אתכם איתי חזרה אל חדר קבלת האורחים. אל הטעימות שהכינו עבורנו. אל החנות הקטנה והמטריפה ואל סיום הביקור. סוף, סוף מגיע הזמן לאכול.

וקנו. עובדה. גם כאשר חשבתי שהפעם לא יהיו קניות, קנו. וחזרנו הביתה עם עוד כמה דברים שלא הינו קונים אילו ביקרנו בקרלסברג. אז שיתחדשו ויהנו.

ב"ניצחון" הכול היה מוכן. סלטים על השולחן. שתיה מהמקרר. בשרים, ישר מהגחלים. צ'יפס חם וסלט ירוק כיד המלך. פיתות מחוממות, לחם טרי וחמוצים תוצרת בית. אין מקום לקיטורים.

אין מקום לקיטורים אמרתי - לא להתיאש. יופיעו המקטרגים. הם חלק מאיתנו. אז מה - נתבגר.

ולמי שארגן, דאג והחזיר אותנו הביתה אחרי יום נעים ומחכים, תודה, ואפילו שזאת אישתי. מגיע לה. ולגואל גם.

סעו גם אתם. תזמינו את השכנים וסעו. נכון שכו המקומות שהזכרתי הם בארץ אבל, אז מה? שווה ....................דני.