היום אמורה להתקיים פגישת הקבינט המדיני-בטחוני בנוגע למצב בעזה, ובמיוחד בנוגע לסוגיית ציר פילדלפי. הדיונים משקפים תחילתו של תהליך חיובי - התעוררות הממשלה נוכח ההתחמשות המאסיבית של הפלסטינים בעזה, והפנמת העובדה, שאם לא יתחולל שינוי של ממש - עזה תהיה זירת הקרב הבאה של ישראל.
מהו ציר פילדלפי? מהן הנסיבות שהובילו אותו להיות, במצבו הנוכחי, איום אסטרטגי ממשי על ביטחונה של מדינת ישראל? ומהם הכלים העומדים בפני צה"ל והדרג המדיני להתמודדות עם האיום הזה?
דברי ימי ציר פילדלפי
ציר פילדלפי מהווה את קו הגבול בין הרשות הפלסטינית לבין מצרים. הוא קיבל את שמו בתקופת הסכמי אוסלו. מאז הקמת הרשות הפלסטינית, ועד פינוי הציר במסגרת תכנית ההתנתקות, הווה הציר חיץ בין הרשות הפלסטינית לבין מצרים.
מאז ומתמיד היה ציר פילדלפי מוקד לבעיות וחיכוכים. אולם עם תחילת האינתיפאדה בשנת 2000, החיכוכים הלכו וגברו. הסיבה העיקרית לחיכוכים נובעת מהחשש שרצועת עזה תתודלק בנשקים שיוברחו אליה מסיני. זו הסיבה שישראל שמרה בקנאות על ריבונותה באזור. האינתיפאדה הייתה אות הפתיחה לתופעה המוכרת של המנהרות החצובות תחת הציר.
האדמה החולית הרכה שעליה נסלל הציר, הופכת את המשימה של חפירת מנהרות תחתיו לקלה במיוחד. במהלך האינתיפאדה חשף צה"ל מאות מנהרות כאלה, ולצורך העניין אף הוקמה יחידה ייעודית לאיתור ופיצוץ מנהרות.
בעקבות תופעת המנהרות, בנה צה"ל חומת ברזל בגובה של עשרה מטרים ובעומק של עשרים מטרים, במטרה להגן על חיילי צה"ל במוצבים ולהקשות על חפירת המנהרות.
אסון הנגמ"שים
במהלך האינתיפאדה ידע הציר מספר אירועים חשובים. חלקו השני של אסון הנגמ"שים, התרחש בציר. נגמ"ש של צה"ל, עליו חמישה חיילים ובהם גם מפקד יחידת המנהרות, סרן אביב חקאני, ספג ירי מפגז RPG. הפגז חדר את שריון הנגמ"ש, התפוצץ בתוכו, ופוצץ איתו גם כמות גדולה של חומרי נפץ, שאמורה הייתה לשמש לפיצוץ מנהרה שאותרה. כל חמשת החיילים נהרגו.
בתגובה לאירוע הזה ולאירוע דומה שאירע יום קודם בשכונת זייתון, פתח צה"ל במבצע 'קשת בענן'. המבצע היה אמור להיות חומת מגן של רצועת עזה. במהלכו חוסלו כ-40 מחבלים ואותרה כמות גדולה של אמצעי לחימה וחבלה.
שני אירועים חשובים זכורים מהמבצע הזה: הראשון הוא תמונותיהם של חיילי צה"ל סורקים את החול לאורך הציר, במטרה למצוא חלקי גופות של חבריהם. אירוע אחר היה הדו"ח של אונר"א (נציבות האו"ם למען פליטים פלסטינים), לפיו,הרס צה"ל מאות מבנים בסמוך לציר. בדיעבד, חקירה משנית העלתה את המסקנה שנהרסו רק כמה עשרות בתים, אשר נהרסו תוך שיקול דעת, משום שהיוו סיכון ממשי לחיילים. לבסוף, גם באונר"א הודו בכך שניפחו את המספר. כמובן שזה לא תיקן את הנזק ההסברתי שנגרם לישראל.
מה יעלה בגורל הציר
אחת השאלות החשובות שנשאלו לקראת יישום תכנית ההתנתקות הייתה מה יעלה בגורלו של ציר פילדלפי. מצד אחד, המשך החזקתו יסייע לצה"ל לנטר את הנעשה בו ובמעבר רפיח, ולמנוע ככל הניתן הברחת אמצעי לחימה. מאידך, עשויה האחיזה בציר למשוך טרור מצד הפלסטינים, שיוצדק על ידי תומכי הפלסטינים בעולם. גם ללא הטרור - המחיר הדיפלומטי של הישארות בציר הוא גבוה למדי, נוכח ההאשמות הצפויות על העובדה שישראל לא באמת נסוגה מעזה והפסיקה את הכיבוש.
לבסוף, נפלה ההחלטה שהשליטה בציר פילדלפי תעבור לידי המצרים אשר התחייבו, בהסכם שחתמו עם ישראל, לאכוף הברחת נשקים ממצרים אל תוך הרצועה. הסכם זה חייב ביטול סעיף בהסכם השלום עם מצרים, לפיו חצי האי סיני יישאר מפורז.
בליל ה-10 בספטמבר 2005 נסוג צה"ל מהציר. מאז נסיגת צה"ל, עבר הציר מספר אירועים חשובים נוספים. מעבר רפיח אמור היה להיפתח תחת פיקוחם של משקיפים אירופיים, אולם בינואר 2006 החלה התפרעות פלסטינית שהובילה לבריחתם של המשקיפים מהמעבר ולסגירתו. מספר ימים לאחר מכן, פרצו מחבלי החמאס את הגדר באמצעות דחפורים של הרשות הפלסטינית.
מאז, מעבר רפיח אמור לפעול בפיקוח פלסטיני ומצרי, אולם בפועל, כל אחד יכול לעשות שם ככל העולה על רוחו, לפחות בכל הנוגע להברחות נשק. במהלך החודשים האחרונים, איתר צה"ל, בגיחות שבוצעו לעבר ציר פילדלפי, מספר לא מבוטל של מנהרות גדולות, ששימשו להברחת נשקים בקנה מידה גדול.
צרות בצרורות
מאז ההתנתקות, עלתה סוגיית ההברחות בציר פילדלפי על שולחנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בכל ישיבותיה. הפלסטינים מבריחים לשטחם רובים ותחמושת, חומר נפץ תקני, סמים, דולרים ומומחים בתחומים צבאיים שונים. אולם גרוע מכל, הארסנל הארטילרי של הפלסטינים גדל במאות רקטות חדשות מסוג גראד. הנתון הזה הוא המטריד ביותר, בעיקר נוכח האפשרות לשידור חוזר של מלחמת לבנון השנייה, הפעם מרצועת עזה.
בנוסף, ציר פילדלפי מהווה גשר דרכו ממשיכה ממשלת החמאס לתפקד באופן המתחזק רק את ההיבטים הטרוריסטיים בפעילותה. מומחים באים ויוצאים, הקשר עם האחות הגדולה, איראן, מתנהל ללא הפרעה.
האנרכיה ברשות הפלסטינית מקנה לציר פילדלפי מעמד חשוב נוסף. רצועת עזה דומה לבלון עם לחץ אוויר גבוה, עם פתח יציאה אחד בלבד, הפתוח לסירוגין, והוא מעבר רפיח. בדומה לבלון כזה, עזה איננה יציבה, והחור הקטן במעטפת עלול לגרום לפיצוץ. כאשר הסחורות והאנשים העוברים במעבר רפיח אינם מבוקרים ומנוטרים לטובתה של החברה, וממשלת החמאס לא מסוגלת לעקוב אחרי מה שעובר ברפיח, נוצרת הנצחה של האנרכיה והעוני ברצועה.
היבט נוסף, שאינו קשור ישירות לציר: הפלסטינים צברו ניסיון רב במהלך השנים האחרונות בכריית מנהרות. בנוסף, הם למדו מהחיזבאללה במלחמת לבנון את החשיבות האסטרטגית של שימוש במנהרות גם בשדות קרב, ולא רק כאמצעי להברחת אמצעי לחימה.
נקודת המוצא של החמאס בבואו ליישם את לקחי המלחמה בלבנון באשר למנהרות, היא הרבה יותר מקצועית בזכות הניסיון שרכשו בציר. תשתית מנהרות נוסח בינת ג'ביל, תוקם באזורים האורבניים בעזה הרבה יותר מהר, בזכות ניסיון זה.
פיתרון בכל מחיר
הסכמנו שציר פילדלפי הוא בעיה, מהחמורות בפניהן עומדת כרגע ישראל. מהם הפתרונות המוצעים לבעיה?
מומחים מתחומים שונים מציעים פתרונות לסוגיית המנהרות מתחת לציר. בין הרעיונות שמועלים, ניתן למצוא מכשיר לאיתור מנהרות באמצעות גלי קול, בניית חומת בטון בעומק של מאות מטרים, חפירת תעלות עמוקות ביותר ועוד.
הפרשן רון בן ישי, הציע ב-ynet לחפור לאורך הציר תעלה, ולמלא אותה במי ים. אך הפיתרון אינו ישים, הן בגלל מחירו הגבוה והן בגלל התמורה הגיאולוגית המשמעותית שתיגרם: כל רפיח, הן בצידה המצרי והן בצידה הפלסטיני, עלולה לשקוע בחול, שייסחף לים בגלל ההצפה.
מבין המגוון הרחב של הפתרונות הטכנולוגיים לפתרון בעיית המנהרות, הפיתרון הישים ביותר, כנראה, הוא זה של חפירת תעלה צרה ועמוקה, לאורך כל הציר, אשר תמולא בדבק בניין מיוחד וזול.
בימים אלה גוברות השמועות על כך שישראל מתכננת את המבצע הצבאי הבא, אשר במהלכו יתפוס צה"ל את ציר פילדלפי לתקופה ארוכה. באורח לא מפתיע, התכניות הללו, שאפילו טרם פורסמו או נאמרו בגלוי, זוכות לביקורות מקיר לקיר.
בין השאר, ניתן למנות את ביקורתו של בן ישי, הצופה כי פעולה מקיפה והישארות הצבא בציר תעורר עלינו את זעמו של העולם, תשלול את המוטיבציה של אבו מאזן למתן את החמאס ותקטין את הסיכויים לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. חוץ מהנקודה הנוגעת לאבו מאזן, אשר ממילא אין בכוחו להשפיע על החמאס ולא בטוח שהוא רוצה, בן ישי צודק. אלא שהפיתרון שהוא מציע - תעלת המים, כאמור אינו ישים. הוא גם מסוכן יותר בזירה הדיפלומטית, שכן האסון הגיאולוגי בעקבות הניסוי הזה, יפגע באוכלוסיית רפיח, אולי עד לרמה של אסון הומניטרי, וכמובן שהביקורות יופנו לעבר ישראל. אפשרות אחרת היא שהדיפלומטים, שהתעלמו מן המנהרות, יפרשו את תעלת המים כפיתרון יצירתי לכלוא את הפלסטינים, נוכח הביקורות שעוררה גדר ההפרדה.
ביקורת אחרת, מעניינת לא פחות, שוטח החוקר יהונתן דחוח-הלוי, במעקב שפרסם באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה: אותם אנשים שמתכננים כעת את פעולת תפיסתו מחדש של הציר, הם אלה שמלכתחילה נימקו את ההחלטה לסגת ממנו. היום, אפילו הם עצמם מודים שטעו - כך מסתבר מהחלטתם לחזור ולתפוס את הציר. תהיה זאת טעות אסטרטגית, טוען דחוח-הלוי, לתת לאותם אנשים בלתי אחראיים לתכנן את המהלך.
אכן יש אמת כואבת בדבריו. על טעויות צריך לשלם, והרושם הוא שאותם קצינים, האחראים למחדל היקר בחיי אדם של הנסיגה מציר פילדלפי, לא שילמו כל מחיר. בעקבות המחדל, הם לא הוכיחו את עצמם כראויים לתכנן פעולה רגישה כל כך כמו תפיסה מחדש של ציר פילדלפי.
למרות זאת, אין להסיק מכך שעצם הפעולה של השתלטות קבועה על הציר היא צעד שגוי. המהלך עשוי להיות מוצלח ביותר, אם תכנונו יופקד בידי אנשים אשר דחוח-הלוי בעצמו מונה אותם כמי שפירשו את המצב נכונה בזמן הפינוי מהציר - נציגי השב"כ, המל"ל ויו"?ר ועדת חוץ וביטחון.
הבעיה: דיפלומטיה כושלת
מבחינה נקודתית אסטרטגית, הפיתרון של כניסה נרחבת לפילדלפי בשילוב עם פיתרון טכנולוגי כלשהו לבעיית המנהרות, הוא הפיתרון הטוב יותר. אולם כפי שציין רון בן ישי, הסיכונים הדיפלומטיים הכרוכים בכך הם מחיר גבוה מדי.
לכן, הפתרון הוא לא לגנוז את התכנית, אלא לשנות את תפיסת ההסברה של ישראל. נקודת המוצא, לפיה העולם שונא את ישראל ואינו נכון להקשיב לה, איננה בהכרח נכונה. במהלך מלחמת לבנון עמדנו על האבסורד במצב שבו התחלנו מלחמה עם תמיכה בינלאומית גורפת, וסיימנו אותה עם גינויים. הגינויים הצפויים בעולם בעקבות פעולות צבאיות שצה"ל אמור לבצע בפילדלפי, אינם סיבה לבטל את הפעולות הצבאיות היעילות, אלא לפעול ביתר שאת בזירה הדיפלומטית.
מהו ציר פילדלפי? מהן הנסיבות שהובילו אותו להיות, במצבו הנוכחי, איום אסטרטגי ממשי על ביטחונה של מדינת ישראל? ומהם הכלים העומדים בפני צה"ל והדרג המדיני להתמודדות עם האיום הזה?
דברי ימי ציר פילדלפי
ציר פילדלפי מהווה את קו הגבול בין הרשות הפלסטינית לבין מצרים. הוא קיבל את שמו בתקופת הסכמי אוסלו. מאז הקמת הרשות הפלסטינית, ועד פינוי הציר במסגרת תכנית ההתנתקות, הווה הציר חיץ בין הרשות הפלסטינית לבין מצרים.
מאז ומתמיד היה ציר פילדלפי מוקד לבעיות וחיכוכים. אולם עם תחילת האינתיפאדה בשנת 2000, החיכוכים הלכו וגברו. הסיבה העיקרית לחיכוכים נובעת מהחשש שרצועת עזה תתודלק בנשקים שיוברחו אליה מסיני. זו הסיבה שישראל שמרה בקנאות על ריבונותה באזור. האינתיפאדה הייתה אות הפתיחה לתופעה המוכרת של המנהרות החצובות תחת הציר.
האדמה החולית הרכה שעליה נסלל הציר, הופכת את המשימה של חפירת מנהרות תחתיו לקלה במיוחד. במהלך האינתיפאדה חשף צה"ל מאות מנהרות כאלה, ולצורך העניין אף הוקמה יחידה ייעודית לאיתור ופיצוץ מנהרות.
בעקבות תופעת המנהרות, בנה צה"ל חומת ברזל בגובה של עשרה מטרים ובעומק של עשרים מטרים, במטרה להגן על חיילי צה"ל במוצבים ולהקשות על חפירת המנהרות.
אסון הנגמ"שים
במהלך האינתיפאדה ידע הציר מספר אירועים חשובים. חלקו השני של אסון הנגמ"שים, התרחש בציר. נגמ"ש של צה"ל, עליו חמישה חיילים ובהם גם מפקד יחידת המנהרות, סרן אביב חקאני, ספג ירי מפגז RPG. הפגז חדר את שריון הנגמ"ש, התפוצץ בתוכו, ופוצץ איתו גם כמות גדולה של חומרי נפץ, שאמורה הייתה לשמש לפיצוץ מנהרה שאותרה. כל חמשת החיילים נהרגו.
בתגובה לאירוע הזה ולאירוע דומה שאירע יום קודם בשכונת זייתון, פתח צה"ל במבצע 'קשת בענן'. המבצע היה אמור להיות חומת מגן של רצועת עזה. במהלכו חוסלו כ-40 מחבלים ואותרה כמות גדולה של אמצעי לחימה וחבלה.
שני אירועים חשובים זכורים מהמבצע הזה: הראשון הוא תמונותיהם של חיילי צה"ל סורקים את החול לאורך הציר, במטרה למצוא חלקי גופות של חבריהם. אירוע אחר היה הדו"ח של אונר"א (נציבות האו"ם למען פליטים פלסטינים), לפיו,הרס צה"ל מאות מבנים בסמוך לציר. בדיעבד, חקירה משנית העלתה את המסקנה שנהרסו רק כמה עשרות בתים, אשר נהרסו תוך שיקול דעת, משום שהיוו סיכון ממשי לחיילים. לבסוף, גם באונר"א הודו בכך שניפחו את המספר. כמובן שזה לא תיקן את הנזק ההסברתי שנגרם לישראל.
מה יעלה בגורל הציר
אחת השאלות החשובות שנשאלו לקראת יישום תכנית ההתנתקות הייתה מה יעלה בגורלו של ציר פילדלפי. מצד אחד, המשך החזקתו יסייע לצה"ל לנטר את הנעשה בו ובמעבר רפיח, ולמנוע ככל הניתן הברחת אמצעי לחימה. מאידך, עשויה האחיזה בציר למשוך טרור מצד הפלסטינים, שיוצדק על ידי תומכי הפלסטינים בעולם. גם ללא הטרור - המחיר הדיפלומטי של הישארות בציר הוא גבוה למדי, נוכח ההאשמות הצפויות על העובדה שישראל לא באמת נסוגה מעזה והפסיקה את הכיבוש.
לבסוף, נפלה ההחלטה שהשליטה בציר פילדלפי תעבור לידי המצרים אשר התחייבו, בהסכם שחתמו עם ישראל, לאכוף הברחת נשקים ממצרים אל תוך הרצועה. הסכם זה חייב ביטול סעיף בהסכם השלום עם מצרים, לפיו חצי האי סיני יישאר מפורז.
בליל ה-10 בספטמבר 2005 נסוג צה"ל מהציר. מאז נסיגת צה"ל, עבר הציר מספר אירועים חשובים נוספים. מעבר רפיח אמור היה להיפתח תחת פיקוחם של משקיפים אירופיים, אולם בינואר 2006 החלה התפרעות פלסטינית שהובילה לבריחתם של המשקיפים מהמעבר ולסגירתו. מספר ימים לאחר מכן, פרצו מחבלי החמאס את הגדר באמצעות דחפורים של הרשות הפלסטינית.
מאז, מעבר רפיח אמור לפעול בפיקוח פלסטיני ומצרי, אולם בפועל, כל אחד יכול לעשות שם ככל העולה על רוחו, לפחות בכל הנוגע להברחות נשק. במהלך החודשים האחרונים, איתר צה"ל, בגיחות שבוצעו לעבר ציר פילדלפי, מספר לא מבוטל של מנהרות גדולות, ששימשו להברחת נשקים בקנה מידה גדול.
צרות בצרורות
מאז ההתנתקות, עלתה סוגיית ההברחות בציר פילדלפי על שולחנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בכל ישיבותיה. הפלסטינים מבריחים לשטחם רובים ותחמושת, חומר נפץ תקני, סמים, דולרים ומומחים בתחומים צבאיים שונים. אולם גרוע מכל, הארסנל הארטילרי של הפלסטינים גדל במאות רקטות חדשות מסוג גראד. הנתון הזה הוא המטריד ביותר, בעיקר נוכח האפשרות לשידור חוזר של מלחמת לבנון השנייה, הפעם מרצועת עזה.
בנוסף, ציר פילדלפי מהווה גשר דרכו ממשיכה ממשלת החמאס לתפקד באופן המתחזק רק את ההיבטים הטרוריסטיים בפעילותה. מומחים באים ויוצאים, הקשר עם האחות הגדולה, איראן, מתנהל ללא הפרעה.
האנרכיה ברשות הפלסטינית מקנה לציר פילדלפי מעמד חשוב נוסף. רצועת עזה דומה לבלון עם לחץ אוויר גבוה, עם פתח יציאה אחד בלבד, הפתוח לסירוגין, והוא מעבר רפיח. בדומה לבלון כזה, עזה איננה יציבה, והחור הקטן במעטפת עלול לגרום לפיצוץ. כאשר הסחורות והאנשים העוברים במעבר רפיח אינם מבוקרים ומנוטרים לטובתה של החברה, וממשלת החמאס לא מסוגלת לעקוב אחרי מה שעובר ברפיח, נוצרת הנצחה של האנרכיה והעוני ברצועה.
היבט נוסף, שאינו קשור ישירות לציר: הפלסטינים צברו ניסיון רב במהלך השנים האחרונות בכריית מנהרות. בנוסף, הם למדו מהחיזבאללה במלחמת לבנון את החשיבות האסטרטגית של שימוש במנהרות גם בשדות קרב, ולא רק כאמצעי להברחת אמצעי לחימה.
נקודת המוצא של החמאס בבואו ליישם את לקחי המלחמה בלבנון באשר למנהרות, היא הרבה יותר מקצועית בזכות הניסיון שרכשו בציר. תשתית מנהרות נוסח בינת ג'ביל, תוקם באזורים האורבניים בעזה הרבה יותר מהר, בזכות ניסיון זה.
פיתרון בכל מחיר
הסכמנו שציר פילדלפי הוא בעיה, מהחמורות בפניהן עומדת כרגע ישראל. מהם הפתרונות המוצעים לבעיה?
מומחים מתחומים שונים מציעים פתרונות לסוגיית המנהרות מתחת לציר. בין הרעיונות שמועלים, ניתן למצוא מכשיר לאיתור מנהרות באמצעות גלי קול, בניית חומת בטון בעומק של מאות מטרים, חפירת תעלות עמוקות ביותר ועוד.
הפרשן רון בן ישי, הציע ב-ynet לחפור לאורך הציר תעלה, ולמלא אותה במי ים. אך הפיתרון אינו ישים, הן בגלל מחירו הגבוה והן בגלל התמורה הגיאולוגית המשמעותית שתיגרם: כל רפיח, הן בצידה המצרי והן בצידה הפלסטיני, עלולה לשקוע בחול, שייסחף לים בגלל ההצפה.
מבין המגוון הרחב של הפתרונות הטכנולוגיים לפתרון בעיית המנהרות, הפיתרון הישים ביותר, כנראה, הוא זה של חפירת תעלה צרה ועמוקה, לאורך כל הציר, אשר תמולא בדבק בניין מיוחד וזול.
בימים אלה גוברות השמועות על כך שישראל מתכננת את המבצע הצבאי הבא, אשר במהלכו יתפוס צה"ל את ציר פילדלפי לתקופה ארוכה. באורח לא מפתיע, התכניות הללו, שאפילו טרם פורסמו או נאמרו בגלוי, זוכות לביקורות מקיר לקיר.
בין השאר, ניתן למנות את ביקורתו של בן ישי, הצופה כי פעולה מקיפה והישארות הצבא בציר תעורר עלינו את זעמו של העולם, תשלול את המוטיבציה של אבו מאזן למתן את החמאס ותקטין את הסיכויים לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. חוץ מהנקודה הנוגעת לאבו מאזן, אשר ממילא אין בכוחו להשפיע על החמאס ולא בטוח שהוא רוצה, בן ישי צודק. אלא שהפיתרון שהוא מציע - תעלת המים, כאמור אינו ישים. הוא גם מסוכן יותר בזירה הדיפלומטית, שכן האסון הגיאולוגי בעקבות הניסוי הזה, יפגע באוכלוסיית רפיח, אולי עד לרמה של אסון הומניטרי, וכמובן שהביקורות יופנו לעבר ישראל. אפשרות אחרת היא שהדיפלומטים, שהתעלמו מן המנהרות, יפרשו את תעלת המים כפיתרון יצירתי לכלוא את הפלסטינים, נוכח הביקורות שעוררה גדר ההפרדה.
ביקורת אחרת, מעניינת לא פחות, שוטח החוקר יהונתן דחוח-הלוי, במעקב שפרסם באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה: אותם אנשים שמתכננים כעת את פעולת תפיסתו מחדש של הציר, הם אלה שמלכתחילה נימקו את ההחלטה לסגת ממנו. היום, אפילו הם עצמם מודים שטעו - כך מסתבר מהחלטתם לחזור ולתפוס את הציר. תהיה זאת טעות אסטרטגית, טוען דחוח-הלוי, לתת לאותם אנשים בלתי אחראיים לתכנן את המהלך.
אכן יש אמת כואבת בדבריו. על טעויות צריך לשלם, והרושם הוא שאותם קצינים, האחראים למחדל היקר בחיי אדם של הנסיגה מציר פילדלפי, לא שילמו כל מחיר. בעקבות המחדל, הם לא הוכיחו את עצמם כראויים לתכנן פעולה רגישה כל כך כמו תפיסה מחדש של ציר פילדלפי.
למרות זאת, אין להסיק מכך שעצם הפעולה של השתלטות קבועה על הציר היא צעד שגוי. המהלך עשוי להיות מוצלח ביותר, אם תכנונו יופקד בידי אנשים אשר דחוח-הלוי בעצמו מונה אותם כמי שפירשו את המצב נכונה בזמן הפינוי מהציר - נציגי השב"כ, המל"ל ויו"?ר ועדת חוץ וביטחון.
הבעיה: דיפלומטיה כושלת
מבחינה נקודתית אסטרטגית, הפיתרון של כניסה נרחבת לפילדלפי בשילוב עם פיתרון טכנולוגי כלשהו לבעיית המנהרות, הוא הפיתרון הטוב יותר. אולם כפי שציין רון בן ישי, הסיכונים הדיפלומטיים הכרוכים בכך הם מחיר גבוה מדי.
לכן, הפתרון הוא לא לגנוז את התכנית, אלא לשנות את תפיסת ההסברה של ישראל. נקודת המוצא, לפיה העולם שונא את ישראל ואינו נכון להקשיב לה, איננה בהכרח נכונה. במהלך מלחמת לבנון עמדנו על האבסורד במצב שבו התחלנו מלחמה עם תמיכה בינלאומית גורפת, וסיימנו אותה עם גינויים. הגינויים הצפויים בעולם בעקבות פעולות צבאיות שצה"ל אמור לבצע בפילדלפי, אינם סיבה לבטל את הפעולות הצבאיות היעילות, אלא לפעול ביתר שאת בזירה הדיפלומטית.
זיו מאור הוא כתב לענייני ביטחון, צבא ומדיניות חוץ באתר האינטרנט אומדיה .
בעבר, היה הכותב עורך ביטאון החי"ר והצנחנים "מחץ".
בעבר, היה הכותב עורך ביטאון החי"ר והצנחנים "מחץ".
