שקט נפשי, חיים ללא כעס
מתוך הרצאה של יוסי שליו- יועץ אירגוני, עוסק בהדרכה ומרצה בנושאים של התפתחות אישית.
הקשר בין השם שלו להרצאה, מקרי בהחלט. אך הוא החליט להתאמן בלהיות שליו.
מה זו אמונה- בא מלשון להתאמן. אדם מתאמן באמונה שלו כל יום. אם הוא לא יתאמן, הוא לא יהיה מאמין יותר. הסיבה שרוב האנשים בטעות כועסים, היא שהאנשים בטעות מתאמנים בכעס. מי שמתאמן בכעס, יש לו כעס. אני תפסתי זאת, והתחלתי להתאמן בשקט נפשי. ויש לי שקט נפשי. החכמה היא להתאמן. רוב האנשים חושבים שאין דבר כזה חיים ללא כעס. הם אומרים: "מה, אתה לא יודע באיזו מדינה אתה חי? איך אפשר לא לכעוס?", "בטח בתיאוריה זה עובד, נראה אותו אצלי בתקופה הבוערת והוא לא יכעס", "נראה אותו חי עם הבת זוג שלי יום יומיים והוא לא יכעס". אדם שחושב כך, יוצר לעצמו בלוק מקבלת המידע. שומע ואינו מפנים. הוא מעדיף להמשיך לחיות בכעס. יש מי שיאמר: "זה טוב, אך זה החזיק לי רק שבועיים". גם מקלחת לא מחזיקה יותר מיום. החכמה היא להתאמן יום יום.
ממה נובע הכעס? כדי שיהיה כעס צריך שני דברים. צריך שיהיה את מי להאשים וצריך שתהיה הרגשה של קורבן. ברגע שיש הרגשה של קורבן, התגובה הטבעית היא להגיב בכעס. אף אחד אינו רוצה להיות קורבן. וכשמישהו כבר כועס, יש בתוכו אלימות. הדרך היחידה להשתחרר מהכעס זה באלימות; אם באלימות מילולית ואם באלימות פיזית. ילדים קטנים שכועסים, הם נושכים. בגן מפנים את הילדים לפינת הבובות, או פינת איגרוף כדי שיפרקו שם את הכעס. אדם כועס חייב לפרוק זאת בצורה פיזית. אז או שהוא מכה בשולחן, או שהוא בועט במשהו, או שהוא מפנה זאת כלפי עצמו עי' אכילה מופרזת, או עישון. הכעס הוא סוג של אלימות, לכן לא רצוי להגיע לזה. אנו לרוב כועסים ומתרגזים על טיפשותם של אחרים, ולרוב פורקים את האלימות או על עצמנו, או על האנשים הקרובים לנו ביותר- האשה, הבעל, הילדים, החתול- מישהו בסוף מקבל את זה. וזו דוגמא לכך: מנכ"ל של חברה הגיע לעבודה בשעה עשר בבוקר ורואה שחלק מסוכני המכירות עדיין לא הגיע לעבודה. הוא כועס. הוא קורא למנהל מח' המכירות וכועס עליו: אתה לא בסדר, אתה לא אחראי- רמס אותו והעביר לו את הכעס. המנהל הולך אל הפקידה שלו וצועק: איפה המכתבים מהבוקר, את לא שווה- רמס אותה והעביר לה את הכעס. היא הולכת למרכזנית: אל תעבירי לי שיחות, בגללך הבוס כועס עלי, את לא בסדר- ומעבירה לה את הכעס. המרכזנית חוזרת הביתה, רואה את הבן שלה צופה בטלוויזיה: הכנת שיעורי בית? לא. אתה לא רואה טלוויזיה שבוע. הוא קם, לא מבין מהיכן זה נחת עליו. החתול עובר לידו, והוא בועט בו: גם אתה לא בסדר. לא היה יותר טוב שהמנכ"ל יבעט ישר בחתול? היה חוסך את כל הסבב.
הכעס נובע מרגשות שליליים. בספרי הפסיכולוגיה מונים חמישים וארבע רגשות שליליים: קנאה, שנאה, רגשי אשם, אכזבה, כשלון, בושה, תסכול, עלבון, חשדנות, חוסר פרגון, רחמים עצמיים, דאגה,.... שכל אחד מאלה לבד, יכול להוביל לכעס. החכם מכל אדם במשלי כתב: "הסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך". רעה מבשרך זה מחלה. ידוע מלפני אלפי שנים שכעס גורם למחלות. מחקרים במדעי ההתנהגות מראים, שמה שתוקע נשים ומונע מהם להגיע להישגים ולהצלחה בחיים זה השימוש ברגשות שליליים. ככל שאדם משתמש ברגשות שליליים הוא תוקע את עצמו בחיים, ולא משנה כמה ידע יש לו. כדי להצליח, צריך להשתחרר לגמרי מרגשות שליליים.
יש בקבלה מושג שנקרא מל"ך. זה ראשי תיבות של: מוח לב וכליות. מוח מסמל מחשבה, לב מסמל רגשות, כליות מסמלות מעשה. נאמר: "סוף מעשה במחשבה תחילה". מי שמתנהג כך מתנהג כמו מלך. אנו יצורים חושבים. המחשבה מביאה לרגש והרגש מביא לפעולה. מי שמשנה את הסדר- עושה שימוש ברגשות קודם, ברגשות השליליים הוא למך. ומי שעושה ואחר כך חושב, הוא כלום. לכן כשהרגשות פועלים תחילה, יש לספור עד עשר כדי לאפשר לרגשות לעבור מהלב אל המוח- צריך לעצור לחשוב, ולא להגיב בצורה רגשית. זה לא שווה, לא שווה לקבל אולקוס בגלל זה, התקף לב, לחץ דם גבוה , כולסטרול, סוכרת, ספחת, מחלת עור, סרטן. אלו חלק מהמחלות שניתן לקבל מהכעס. מי שסר ורוטן יכול לקבל סרטן. הכעס משמש כזרז לרוב המחלות הקשות של ימנו. באגרת הרמב"ם כתוב: "כל הכועס, כל מיני גיהינום שולטים בו". כל מיני גיהינום זה כל מיני מחלות. בודהה אומר: אתה לא תיענש על זה שאתה כועס אתה נענש עי' הכעס. והעונש- מחלות. דוד המלך בתהילים כתב: "עששני כעס עיני נפשי ובטני". מרוב כעס דעתי התערפלה וזה פגע בנפשי ובבטני- אולקוס. בגמרה במסכת פסחים כתוב: "כל הכועס, אם הוא חכם, חכמתו מסתלקת ממנו". ואנו יודעים שמי שכועס לא חושב בדיעה צלולה. ובהמשך כתוב: "אם הוא נביא נבואתו מסתלקת ממנו", אדם כועס מאבד את המיומנות שלו. משה כעס פעם אחת יותר מידי, והוא נענש, ולא נכנס לארץ ישראל. מכאן אנו למדים שלמנהיג אמיתי אסור לכעוס אפילו פעם אחת. ואנחנו כהורים משמשים כמנהיגים לילדים שלנו. כמנהלים זה לא רעיון טוב לכעוס על העובדים שלנו אפילו לא פעם אחת. מנהל שכועס על העובד שלו הוא פוגע בהערכה עצמית של העובד שלו, הוא מקבל עובד פחות טוב והוא משלם לו אותה משכורת.
למה הכעס בכלל קיים? הוא קיים כמו הכאב. אם לא היה כאב לא הייתי יכול להגן על עצמי. אני זקוק לכאב למען הישרדות. כך גם הכעס. אם אני כועס בעקבות משהו שקשור לפרנסה שלי, לבריאות שלי, למשפחה שלי, להישרדות שלי ושל משפחתי, אז הכעס הוא טבעי. אך רוב האנשים כועסים על דברים של מה בכך ולא לשם הישרדות. למשל, אנשים כועסים על מקום חניה. חניה זה הישרדות? אנשים אומרים: אין לי שליטה על זה. אז צריך להתאמן כדי ליצור שליטה. צריך לעצור לרגע, לעשות חושבים, זה הבסיס לחיים ללא כעס. יש לנו שליטה על המחשבות שלנו. אני יכול להתמקד על חצי הכוס הריקה או על חצי הכוס המלאה.
כתוב בחכמת הזן (אוסף של דברים חכמים שנכתבו עי' סינים ויפנים ונאספו לקובץ במאה ה- 11): אדם שט להנאתו בסירה בנהר ונתקל בסירה אחרת וכמעט נופל למים. הוא מתבונן ורואה שבסירה שהוא נתקל בה אין שום אדם. הוא כעס? לא, כי אין על מי לכעוס. לעומת זאת אם אותו אדם שט לו ונתקל בסירה, מביט ורואה שם אדם, הוא מיד כועס עליו. אם ההוא לא עונה לו, הוא עוד יותר כועס. ואם עדיין הוא לא עונה לו, הוא לוקח את המשוט ורוצה להרוג אותו. על אותו אירוע שקודם הוא לא כעס בכלל, עכשיו הוא מביא את עצמו לשלוש דרגות של כעס. זה מלמד אותנו שהכעס מלבה את עצמו, כעס מזין את עצמו. ככל שאדם כועס, הוא נעשה יותר ויותר כעסן. ברגע שהאדם לומד לכעוס פחות ופחות, יותר קשה להדליק אותו. פעם כשמישהו היה מתגנב מהצד בפקק, הייתי כועס עליו "היי תעמוד בתור כמו כולם..." היום אני אומר לעצמי, הוא בין כה וכה יעכב אותי. אם אני יכעס אני אהיה גם מעוכב וגם חולה. מספיק להיות רק מעוכב. אני מתאמן עם עצמי להמציא מחשבות חיוביות. אני אומר לעצמי: הוא כנראה מתגנב, כי אשתו בבית חולים, היא יולדת. והוא מתגנב, כי הוא ממהר הביתה הילדים לבד בבית. האם אני פראייר שאני נותן להם לעקוף אותי? אני מעדיף להיות פראייר בריא ולא פראייר חולה. מי המציא את השטות הזאת- להיות פראייר. בגלל המושג הזה, כל כך הרבה כועסים, ומזיקים לעצמם.
עשרה כללים להתגבר על הכעס:
1. "היה קשה לכעוס ונוח לרצות"- אל תעשה הנחות לגבי הכעס. כי ברגע שאתה מתחיל לכעוס אתה נעשה יותר ויותר כעסן. ואיך לעשות זאת לקשה? לספור עד עשר כדי שזה יעבור מהלב למוח. אם אתה בא הביתה כועס, אז תשב עשר דקות במכונית, תקשיב למוסיקה עד שתירגע. ולהיפך, אם אתה בא מהבית כעוס, חכה במגרש החניה עשר דקות, ואל תכנס למשרד כדי שלא תפרוק את הכעס הזה על הבוס או על הלקוחות. אפשר לבצע פעילות פיזית כדי לא לכעוס: הליכה, ריקוד, משחק, לשמוע מוסיקה, עשה כל מה שאתה יכול כדי להפיג את הכעס, וכדי לא להביא את עצמך לידי כעס. כי ברגע שאתה מתחיל לכעוס, כך אתה נעשה יותר ויותר כעסן. במאמרי חז"ל כתוב: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". לפי היהדות הכעס נחשב לאחת המידות החמורות ביותר. בפרקי אבות כתוב: "היה קשה לכעוס ונוח לרצות"- וכל מי שעושה זאת הוא חסיד. לעומתו מי שנוח לכעוס וקשה לרצות הוא רשע.
2. למהר לסלוח. סליחה מופיעה בכל הדתות. וביהדות זה מוטיב מאוד חשוב. בערבית אומרים לעשות סולחה- הכוונה להשלים. לסלוח, כוונתה זה, להיות שלם מחדש, או להשלים עם מה שקרה. יש כאלה שבטעות אומרים: "בחיים אני לא אסלח לו", אפשר לחשוב שאם אני לא אסלח לו אז יקרה לו משהו. אני לא שלם אם אני לא סולח. במחקר התגלה, שככל שהאדם שלם עם עצמו כך המערכת החיסונית שלו חזקה יותר, והוא גם בריא יותר. כשאדם אינו סולח, הוא שומר טינה. כשהוא שומר טינה הוא צריך לשרוף אנרגיה בשביל לשמור את הטינה הזאת. כששומרים על משהו צריך להשקיע אנרגיה. גם כששומרים סוד כמוס או התאבלות ממושכת, יש לזה אותו אפקט. זה מוריד את המערכת החיסונית של האדם, הוא נכנס לדיסהרמוניה, וזו הסיבה הפסיכוסומטית למחלות בכלל ולסרטן בפרט. אז כדאי למהר לסלוח. הסליחה זה היבט אגואיסטי למעני. חוסר מחילה מביא מחלה. לסלוח זה גם לשכוח. יש אומרים: "סלחתי אך לא שכחתי". וזו טעות. צריך גם לסלוח וגם לשכוח.
3. הכנס למודעות: דע לך, אתה נענש עי' הכעס. תאמר לעצמך: "כדאי לי לקבל אולקוס בגללה?", "כדאי לי לקבל התקף לב בגללו?". זה לא שווה. ברגע שאתה עומד לכעוס, תעצור לרגע ותחשוב אם כדאי לך להיות חולה. לרוב אנו כועסים על טיפשותם של אחרים, אז אני צריך להיות חולה בגלל שהוא טיפש?
4. אל תיקח את המתנה של הכעס. איש עסקים כעסן, החליט ללכת להכעיס את הגורו. הוא הלך אליו והתחיל להעליב אותו: "אתה כזה פרזיט, לא עושה שום דבר, רק יושב כל היום ונותן עצות, נראה אותך תעסיק עובדים ולא תכעס". אמר לו הגורו: יש בזה משהו". לאחר כמה דקות אומר הגורו: "תסלח לי איש מכובד, אפשר לשאול אותך שאלה?" האיש הנהן בראשו. שאל הגורו: "אם מישהו מביא מתנה למישהו אחר, והמישהו האחר אינו מקבל את המתנה, למי המתנה שייכת? איש העסקים חושב לרגע ועונה: "לזה שהביא את המתנה". הגורו אומר: "נכון, אתה צודק. אתה הבאת לי מתנה של כעס ואני לא מקבל אותה. אצל מי המתנה? אצלך". זה מלמד אותנו לא לקבל את מתנת הכעס. שונא מתנות יחיה. אנו לרוב מקבלים את המתנה ומעבירים אותה לאנשים הכי קרובים אלינו. מהיום והלאה, אנו לא מקבלים את המתנה, מי שכועס המתנה אצלו.
5. הערכה עצמית. מחקרים מראים שככל שההערכה העצמית נמוכה יותר, האדם נוטה לכעוס יותר. ככל שההערכה עצמית גבוהה יותר האדם נוטה לכעוס פחות. דוגמא: שני זוגות הלכו לרקוד. ואז הבעלים החליטו שהם לא רוקדים עם הנשים שלהם ולקחו להם נשים אחרות. אחת הנשים כעסה ועזבה. השניה נשארה, הביטה בבעלה והתלהבה מהביצועים שלו. אחר כך ראתה מישהו עומד לידה ושאלה אותו אם הוא מוכן לרקוד איתה. שתי נשים באותה סיטואציה, מדוע אחת נהגה כך ואחת נהגה אחרת? הראשונה אומרת לעצמה: "אני לא טובה, אני לא ראויה, בטח הוא ימצא מישהי טובה ממני, יותר יפה ממני". כדי להגן על הלב הפגוע שלה היא קמה ועוזבת. השניה אומרת: "אני אישה נהדרת, זה שבעלי רוקד עם אחרת, אין זה אומר שאני לא טובה. זה אומר רק שהוא רוקד עם אחרת. גם אני יכולה לרקוד עם מישהו אחר". פרויד אמר, אין קשר בין קנאה לבין מה שבין או בת הזוג עושים. קנאה קשורה רק בהערכה עצמית של האדם. אדם שההערכה עצמית שלו נמוכה, נוטה לקנא יותר, ולהיפך. אתן שש כלים לפיתוח הערכה עצמית גבוהה, אך צריך תחילה להבחין בין הערכה עצמית לדימוי עצמי. דימוי עצמי קשור למיומנויות וכישורים- איזה דמות יש לי בעיני רוחי ואיזה דמות יש לי בעיני אחרים כשאני עושה משהו. דימוי עצמי יכול להיות לעיתים שגוי. לדוגמא: יש לי דימוי בעיני אחרים של שחקן טוב, ובעיני עצמי יש לי דימוי של שחקן גרוע. הערכה עצמית זה כבוד עצמי. היא תמיד אמיתית ואי אפשר לזייף בה, והיא אינה קשורה לדבר שאני יודע לעשות. זו רק הרגשה פנימית שלי בלבד. והיא מורכבת משני חלקים: הרגשת ביטחון- ביטחון עצמי ביכולת להתמודד עם אתגרי החיים, והרגשה פנימית- אמונה שגם לי מגיע להיות מאושר. בחלק הראשון- אדם בעל הערכה עצמית גבוהה אומר, אני אתמודד, אני יעבור גם את זה. אדם בעל הערכה עצמית נמוכה לא מחפש כיצד להתמודד אלא מחפש את מי להאשים. איך מזהים אדם בעל הערכה עצמית נמוכה? ככל שהוא מאשים יותר, כך ההערכה העצמית שלו נמוכה יותר. ככל שהוא מתמודד, ההערכה העצמית שלו גבוהה יותר. לכן נאמר ביהדות: "האדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו"- אדם בעל הערכה עצמית נמוכה, במקום להתמודד, הוא נותן לאחרים לסדר אותו- מתבטא בכיסו. אדם בעל הערכה עצמית נמוכה, במקום להתמודד, משקיע את יגונו בכוסו. אדם בעל הערכה עצמית נמוכה, במקום להתמודד, הוא כל הזמן מאשים- מתבטא בכעסו. החכמה היא להתמודד. בחלק השני- אדם בעל הערכה עצמית גבוהה אומר, גם לי מגיע, למה אתן שיסדרו אותי?. אדם בעל הערכה עצמית נמוכה חושב שלא מגיע לו, הוא פוחד לבקש, נותן לאחרים שיסדרו אותו. אדם בעל הערכה עצמית גבוהה הוא מקרין זאת כלפי חוץ, והאחרים יודעים זאת. זהו חוק ההשתקפות. "תוכו כברו" הפנים כמו החוץ. האדם בעל הערכה עצמית נמוכה רואה את העולם כנורא, ואילו האדם בעל הערכה עצמית גבוהה רואה את העולם כנפלא. זה אומר, שכל אדם רואה את העולם בעיניים של ההערכה העצמית שלו. ואת מי צריך לתקן? את עצמך. תמיד רוצים לתקן את האחרים במקום את העצמי- הבוס לא בסדר, האישה לא בסדר, הבעל לא בסדר... אם לא טוב לך בעולם החיצוני שלך, באיזשהו תחום, עליך להתחיל לחפש בעולם הפנימי שלך. כל אחד מאיתנו תקוע בחיים בדיוק ברמה של ההערכה העצמית שלו. מי שזוכה במעמד רם, וההערכה עצמית שלו נמוכה, הוא במהרה ירד חזרה במעמדו. לעומת זאת אדם שהיה במעמד רם ונפל, ויש לו הערכה עצמית גבוהה, הוא ימצא דרך לעלות בחזרה. אדם עם הערכה עצמית גבוהה, הוא נוטה פחות להיעלב מבעל הערכה עצמית נמוכה. אז כיצד לפתח הערכה עצמית גבוהה:
א. צריך לקבל שכל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד. אם אני יחיד ומיוחד, איך יכול לבוא מישהו ולומר שאני לא בסדר? בהשוואה למה? אם היו שני אנשים כמוני, אז ניתן היה להשוות בניהם. אך מכיוון שאני אחד, אני בסדר כפי שאני, ואתה בסדר כפי שאתה. נוהגים לומר: "אתה לא בסדר". מה, כל כולי לא בסדר? ההתנהגות הספציפית שלי לא בסדר, אך לא אני.
ב. לפתח אהבה עצמית וקבלה עצמית. מבחינה פילוסופית, אגואיסט זו תכונה חיובית, בתנאי שזה לא נעשה על חשבון מישהו אחר. זה אומר שאני מכבד את עצמי. "איזהו המכובד- המכבד את הבריות". אדם שמכבד את עצמו ואוהב את עצמו, אין לו בעיה לקבל אחרים. אדם בעל הערכה עצמית נמוכה, הוא יותר מעליב, יותר פוגע וקשה לו לקבל אחרים. יחסי אנוש טובים זה מדד לאהבה עצמית. "ואהבת לרעיך כמוך". הדגש הוא על כמוך. אם אתה לא אוהב את עצמך איך תוכל לאהוב מישהו אחר. ומי שלא אוהב את עצמו, הוא מופתע שמישהו אחר מראה לו אהבה. אדם שאינו אוהב את עצמו, לא מסוגל לתת אהבה ולא מסוגל לקבל אהבה. יש להתאמן: צריך להסתכל במראה ולומר כמה שיותר פעמים, "אני אוהב את עצמי ואני מקבל את עצמי בדיוק כפי שאני". כמו שבדת מתפללים כל הזמן ומתאמנים באמונה. צריך לעשות זאת לפחות עשרים ואחד יום כדי שזה יתחיל לעבוד.
ג. חוק הכבוד או חוק המאמצים הבלתי ישירים. את רוב הדברים בחיים אנו מקבלים לא בצורה ישירה, אלא בצורה עקיפה. מי שרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. אם אתה רוצה שיהיו לך חברים, אתה צריך להיות חבר. לפי החוק הזה, אם אני רוצה לפתח את ההערכה העצמית שלי, אני צריך לפתח את ההערכה העצמית של אחרים, ובצורה עקיפה זה יפתח את ההערכה העצמית שלי. כלומר; עלי לעודד, לתמוך, לפרגן, לתת מילה טובה. כשאני עושה זאת לאחרים, זה מפתח גם את ההערכה העצמית שלי.
ד. תן מאה אחוז מעצמך. היכן שאתה נמצא פיזית, תהיה כולך שם. אם אתה חושב על מקום אחר, אז אתה לא שם ולא פה. צריך להתאמן להיות במאה אחוז. יש אנשים שבאים לעבודה ונותנים רק עשרים אחוז מעצמם, כי לא משתלם להם להשקיע בשביל השכר הנמוך. וכך הוא פוגע בהערכה העצמית שלו.
ה. היה אמיץ בחזון שלך. תאמין בעצמך. תלך על זה, אל תתקפל. זה יפתח את ההערכה העצמית שלך. גם לך מגיע להיות מאושר. גברים אוהבים נשים שאוהבות את עצמן, שיש להן הערכה עצמית גבוהה, כי הן לא פוגעות, לא מעליבות.
ו. חשיבה חיובית. לא מספיק לחשוב חיובי, צריך להימנע מהשלילי. צריך להתאמן בלהימנע לומר כל דבר שלילי. למשל: במקום בעיה יש לומר: אתגר. במקום בעיה, לראות בזה הזדמנות חדשה. במקום בעיה לראות בזה מצב חדש. מי שאומר שקשה לו, באמת קשה לו. מי שאומר שהוא לא יכול, באמת הוא לא יכול. צריך להתאמן בלדבר חיובי. מה שאתה מבטא זה מה שנרשם.
6. איך לחסל את הכעס? בואו נדמיין את הכעס לעץ- עץ הכעס. מה צומח על עץ הכעס? רגשות שליליים, כמו שנאה, קנאה, רגשי אשם, ויש חמישים וארבע כאלה. איך מחסלים את העץ? או שמפסיקים להשקות אותו, או שגודעים אותו. וכיצד אנו משקים אותו? כשאדם אומר: "אני צודק, אני ראוי לכעס שלי, הוא עשה לי...". ככל שחשוב לך להיות צודק, כך אתה משקה את עץ הכעס שלך. נאמר: "אל תהיה צודק, היה חכם". הכוונה היא לא להתווכח כלל. אין ויכוח צודק. כששני אנשים מתווכחים, מה שעומד בניהם זה הערכה העצמית של כל אחד מהם. מתי זה הופך להיות ויכוח? כשלאחד מהצדדים או לשניהם, חשוב להיות צודק. ואז אחד מהם פוגע בהערכה העצמית של האחר. הוא אומר: "אתה טומטום, את לא מבין כלום...". הויכוח לא פותר כלום.
7. איך גודעים את העץ? לא להאשים, לקחת אחריות. כשמישהו מאשים הוא כאילו יורה לאחר באקדח (שימו לב לתנועת היד). כשאדם מאשים- זה מלשון אמש, הוא תוקע את עצמו בעבר. כשאדם לוקח אחריות, זה תמיד לעתיד. אחריות באה מלשון אחרית. יש בזה חירות, יש בזה חיות. ומה זה אחריות? זה להציב מטרות, להציב אתגרים, ללכת הלאה, לעתיד. את העבר צריך להשאיר בעבר. לקחת אחריות זה לחשוב על העתיד.
8. "החיים והמוות ביד הלשון". החפץ חיים מתאר זאת: מי ששולף חרב מנדנה, הוא יכול לפגוע רק בטווח של החרב, או להתחרט בשניה האחרונה ולהשיב את החרב לנדנה. ומי שמשלח את לשונו, כחץ מורעל הוא. מכה עוברת, מילה נשארת. אם אין לך מלה טובה לומר, "סייג לחכמה שתיקה". לא להעביר ביקורת. אין ביקורת בונה, אין ביקורת חיובית. כל ביקורת פוגעת בהערכה עצמית של האדם. במקום ביקורת, יש לתת הערכה. במילה ביקורת יש קור. במילה הערכה יש ערך ורוך. אם תבוא לעובד, ותגיד לו שאתה רוצה לתת לו הערכה, הוא מיד יקשיב. ואז תאמר: "העבודה שעשית לא שווה כלום". איך נותנים הערכה? תמיד מתחילים במחמאה, מדברים על המעשה בלבד ועל העתיד בלבד. לעולם לא על העבר. אי אפשר לתקן דבר שקרה בעבר.
9. לא לדרוש, לבקש. "שאל בני ונען". אנשים פוחדים לבקש, כי פוחדים לקבל "לא". "לא" זה פגיעה בהערכה עצמית. אדם בעל הערכה עצמית גבוהה, חושב לעצמו שבעצם הבקשה, יש בה כן ולא. אם אומרים לי "לא" אין זה אומר שאני לא בסדר. החכמה היא לבקש. כשדורשים- לוקחים, זה מכעיס.
10. לעשות שימוש בהומור. "מענה רך ישיב חימה". חימה זה כעס. "לשון רכה תשבר גרם"- את האדם העיקש אפשר לשבור במילה רכה. שוטר עצר אישה שעברה באור אדום. היא אמרה לו: כשהתחלתי לעבור, היה ירוק, הגעתי לאמצע היה כתום, הגעתי לסוף היה אדום, ראיתי אותך, נהיה לי שחור. השוטר צחק ושיחרר אותה.
ככל שהאדם מאשים- סימן שהוא כועס- סימן שההערכה העצמית שלו נמוכה יותר. אם אין את מי להאשים אין כעס. אז הפתרון הוא לקחת אחריות, להתמודד. אמר חכם אחד: העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף עין והדאגה מניין?
זו דרך נכונה לחיות כבני אדם. והחכמה היא להתאמן.
