קדימון:
"יום אחרי יום, לבד על גבעה, עומד איש עם חיוך מטופש, אף אחד לא מבחין בו ואיש לא פונה אליו, אולם הוא רואה יום יום, את מה שאנחנו לא נראה אף פעם".
תרגום "מתיר- אני" ל"טיפש על הגבעה" של להקת החיפושיות, גיבורם השני, זולתי לוסי, שמקומו הרחק למעלה, בקומת הפנטהאוס של הגלובוס, זו שבעבר הוקצעה לישויות של מעלה.
לוסי ועיני הקלדיאוסקופ והטיפש שתמיד מחייך, הם' בעיני, ה- "ICON" של דור, הבייבי-בומרס, הראשונים שניסו להשתחרר מכבלי הדת, כולל זו של הקפיטליזם, ולחיות חיים של "כל יום", גם אם לכאורה, הם נטולי מסר ואידיאולוגיה.
הדור הראשון, וכנראה היחיד, (בטווח הנראה לעין), שהדיר את רגלו של האלוהים מעולמו, אחרי ניסיון סרק להשליך את הריבון, שעלה לו ביוקר, (ראה כיצד דוכאו ההתקוממויות של צעירים בכל העולם הנאור, הדמוקרטי), ומילא אותו בתוכן ארצי שאפשר לחוש וללוש בו, גם אם לצורך העניין הזה, נזקקו מדי פעם לכמה כימיקלים.
אולם אין חטא גדול מהנאה, בעיקר אם היא לא מוגדרת ככזאת על ידי ה"מיין סטרים", ולא צריך לקנות אותו בכסף או בשווה כסף ואו לא מייצר ג'ובות, עבור משהו מין המיין-סטרים.
כי זה אומר שאיש, זולת הנהנים, לא מפיק מזה תועלת, ואין שום דבר שכואב יותר לכוהני הדת הקפיטליסטית, ממתנות חינם, שהתפלקו למערכת.
כך, משחר ההיסטוריה, שיפדו הקולגות את כל האפיקורסים, כי ההנאה היחידה שמותרת, (כאילו בחינם, אולם בפועל היא עולה הרבה מאוד משאבים של רגש ושל חומר), היא לזיין את זוגתך, בתנאי שהכשירויות הנחוצות לצורך העניין הזה, עדיין בחזקתך, והיא, בת הזוג, חושבת שאתה ראוי לה.
כלומר, אם "יצאת גבר", ועד לא מזמן זה היה סוג של בונוס, אולם כיום, בעולם פמיניסטי, עדיף להיות אישה או הומוסקסואל, לא סטרייט חלילה, (איזה שעמום, דה?!), כי אלה, לשמחתן של הפמיניסטיות, סוגרים עניין בינם לבין עצמם, בלי להטריח אותן בזוטי דברים, שבראייתן, מיותרים על גבול ה"איכסה".
על סקס ותרנגולות וקצת אנשים גם כן
וזה בדיוק הנושא שאני רוצה לעסוק בו, כיצד המעשה המיני, על תפקידיו ומשמעויותיו, עבר מטמורפוזה.
את המונח אורגזמה שמעתי לראשונה הרבה אחרי שהתחלתי את דרכי בעולם המופלא של הזיונים, למגינת ליבם של נציגי המוסדות הרלוונטיים, בקיבוצי, בצפון הארץ.
מנהליו, במעשה יען, (זה שדנתי בו בהרחבה בפוסט קודם, אפשר לעיין בו), חשבו שאם לא ידברו מין עם הצאצאים שלהם, זה יעלם לגמרי, או יתמקד בחדרי השינה בשיכונים הזעירים שלהם, כאילו אנחנו, דור ראשון לותיקי המשק, לא ידענו מה פשר הצרחות של חברה מכובדת, שצרחה לה אל תוך כמעט כל לילה, וקולה נישא בכל שכונת מגוריה, והתחרה רק באלה של חתולי החצר, שהזדיינו גם כן.
אף על פי שהמוזיקליים בינינו, טענו, כי הבחינו בקווי דמיון בין קולות החתולים, לאלה של החברה המכובדת, עדיין נחלקו הדעות בעניין המוטיבציה, היו שאמרו, כי בעלה מכה בה, אם כי הרוב סבר, שהמעשה המיני גורם לה לצרוח, אולם כולנו התקשינו להבין, על הרקע האפרפר משהו של הקיבוץ הנידח שלנו, מה יכול להיות כבר שם, שמצדיק אמוציות ברמות כאלה.
קיבוצינו היה כל כך מבודד ונידח, שספרי הסטאלג כלל לא הגיעו אלינו, וכך, אלה שרצו למרות זאת להתוודע לחוויה המינית בתיאוריה, יכלו לעשות זאת רק דרך הספרייה המקומית, אותה נצרה ואצרה ישראלה מנחם. האישה המתנזרת הזאת, מן הגרושות הבודדות בקיבוץ, הייתה במרחק הכי גדול מסקס, שאישה, לכאורה נאת מראה, יכולה להיות בו. סבר פניה החמור, העדר חיוך וכעס עצור בטונות, הפכו אותה לשומר סף מאוד מוצלח בפני דליפת כל מידע מן הספריה, שהממסד הקיבוצי לא רצה שננבור בו. גם הקולנוע, הסרט השבועי, שיכול היה לשמש מקור חילופי לשיעורי העזר, נחסם בפנינו, למרות שהארוטיקה בקולנוע בעידן הזה, הגיע במרב, לשתי שניות מסך לשדיים המפוארות של בריג'יט ברדו.
אולם עלינו הילדים, נאסר קטגורית להשתתף בסרטים בכלל, למעט אלה שהוזמנו בתדירות נמוכה מאוד, לילדי המשק, ואלה, בעיקר סרטי וולט דיסני ודני קי, ממש לא נכללו ברפרטואר שטורקוואמדה בעצמו היה מכליל בין האירועים הבלתי מוסריים בעליל, על אף שאין מחמיר ממנו, כפי שיעידו מאות אלפים, רובם אבותינו, שעברו תחת ידיו, בדרך לגן העדן.
כך, ההזיות המיניות של רבים מן הדרדקים המקומיים התעוותו ובחלקם נהיו דומים מאוד ליצירות המופת של הסוריאליסטים.
הפנטזיה הכי נחשקת שלי, כללה זיון של שלגיה, במבנה דמוי הצוללת הצהובה, אולם המנגינה ברקע , הושאלה מן הפואמה של ר. שטראוס, "כה אמר זאראטוסטרא", כי מרוב תסכול, חשבתי שהעת הזאת, יותר משהיא ארוטית, דרמטית.
יחד עם זאת, ועל אפם וחמתן של מחנכנו הדגולים, אני ועוד כמה חלוצים במעשה המיני בקיבוצינו, עסקנו בוריאציות של אוננות היסטרית, אולם ב"קטע הרוחני", של מה לפנטז במהלך המעשה, (כדי לא לעבוד קשה מדי בדרך לאורגזמה), סבלנו מחוסר משווע של חומר גלם.
כך, חלקנו, בצערו כי רב, פנה באופן זמני, ליחסים הומוסקסואליים, והיו גם, שייאושם הוביל אותם למעשים מוזרים באמת, עם העופות מן הלול, שהיו הכי נגישות, בדרכן לצלחת. (כך נגנזת אגדה פלמ"חניקית ידוע, על תפקידן של העופות בחיי החברה הקיבוצית בעת ההיא).
מאותה סיבה של פוריטניות מהבילה, נושא הרוויה, נעדר גם משיעוריה ביולוגיה, (למעט, במסורה, אלה של זבוב הדרוזופילה), ותאמינו לי שזה קצת קשה לפנטז על התחת של המורה בתיה, בתנוחת הזיון המקובלת על היצור החביב הזה, שהתעללנו בו לא מעט, כדי ללמוד את המעט שהיה ידוע בתקופה הזאת על מדע הגנטיקה.
התמזל מזלי, ולגיהינום הא-סקסואלי הזה הגעתי בגיל 11, כך שאת היסודות למיניות שלי הספקתי להניח במרתף הפחם של ביתנו בבודפסט, ביחד עם נער מבוגר ממני בשמונה שנים לפחות, מה שהופך את המעשה הזה, לעברה פלילית בעצם, ואילו נעשה היום, ועוד בארצנו המתקדמת, הנער, יצור ג'ינג'י מכוער מאוד, היה מוצא את עצמו מעבר לסוגר ובריח, ואילו אני בשרשור שיחות מאוד מיגעות, עם יועץ השכבה, או פסיכיאטר.
כך, בעיקר עקב תסכול, בגיל שלוש עשרה ומחצה, בהחלטה פורצת דרך, התחלתי לזיין את הילדה הכי יפה בקיבוץ, ששמה איך לא, מופיע במעט הארוטיקה שאבותינו, על אפם וחמתם של רבנינו הדגולים, הכילו בספר המזיק הזה, של:
התורה, (לך תבנה לך חיים, עם מה שכתוב שם),
הנביאים, (תחשוב ארוטיקה וירמיהו ביחד),
והכתובים, (אני מעריך שאילו נכללו בו גם כמה פרקים מן הקמא -סוטרא, האנטישמיות לא הייתה קמה עלינו אף פעם).
המעשה הזה, גרם למהומה גדולה מאוד, שהדיה הגיעו לוועדת החינוך וועדת החברים גם כן, שם הוחלט, כי מטעמי חיסכון, לא איענש בשיחות אין סופיות עם פסיכיאטר, אולם המטפלת שלי נצטוותה לבדוק מידי לילה, אם אני לבד או לא במיטה שלי בחדר.
והיא, אישה מאוד קפדנית, שלפה מדי לילה את חברתי מן המיטה, (למגינת ליבם של שני שותפי לחדר), ובבושת פנים סילקה אותה לחדרה בקומה התחתונה, אולם עקב חוש תזמון בלתי יעיל, זה קרה, תמיד, אחרי שהזדיינו לפחות פעמיים.
השיחות שבאו בעקבות התעקשותי להמשיך לזיין, (אידיוטים, היו אמורים לדעת מניסיונם הם, למרות המדוזות שהצטוותו איתן, כי את המעשה הזה, אי אפשר להפסיק, אלא באמצעות התערבות כירורגית, סירוס נניח, כימיקלים שלא היו זמינים בעת הזאת, או הקללה הבלתי ראויה הזאת שנקראת OLD AGE, שהבורא הבלתי סימפטי הזה העניש בו את מרבתנו), היו ממש מיגעות. אני זוכר את הפוליטרוק, א.ב., לימים כמעט חבר כנסת, צועד איתי בשבילי הקיבוץ אנה ואנה, ומנסה לשכנע אותי לחדול, ולהתרכז באלטרנטיבה. (הוצא לי למשל, לצאת לסמינר מדריכים צעירים, סוג של שוחד אנטי מיני בעינם, ואבסורדי לגמרי, כי לחיי ההוללות המשכתי להטיף, גם בהיותי מדריך של דרדסים, בלי לקחת בחשבון, שהעניין הזה די בלתי רלוונטי עבור ילדים בני שמונה), כך, לזיין לא הפסקתי. (שלא כמו הקרירה שלי בהדרכה, שנגמרה תוך חודש).
הארגומנטים שלו, כללו ציטוטים ממרקס, ברנר, פרויד, ובעיקר סחטנות לשמה, לפיו במעשה הזה, אני מפר את שלבת הקולגות שלי, שלא יכולים להשתתף כמוני בחגיגה. כאן כמובן טענתי, כי שני שכני לחדר דווקא בעד להמשיך את הסידור הזה, (שאלתי אותם, וכך אמרו לי), כי מעשי שם, משמשים תחליף ראוי לעוף של יום שישי בערב, ומאז שחברתי פוקדת את החדר בלילות, יותר קל להם למצוא שלל נושאים ומגוון תנוחות, לפנטז בעת האוננות, שעסקו בה, על אפם וחמתם של הפוליטרוקים, שחשבו כמו הרבה אידיוטים לפניהם, שאפשר לחנך את היצר.
כך, דבר הוליד דבר, ואני קצת התבגרתי. בדרך למדתי במקרה לגמרי, כי המעשה המיני מחויב חדירה לאבר מינה של השותפה, ואין להסתפק בשפשוף אינטנסיבי של הקטן הזקור שלך, בין ירכיה.
את תורת המציצות, למדתי מאווה, (הקדושה), מתנדבת גרמניה מפוארת מאוד שהזכירה במבנה גופה את זלאטן איברהימוביץ , (שחקנה הענק, כמטר ותשעים, היעיל והאגרסיבי של ברצלונה)
שהתלבשה לי עליו, ולא הפסיקה, למרות שאני מרוב בהלה בגין השלכות המעשה הזה, שנראה בעיני, אבי אבות התומה וסטייה לא עלינו, לא הצלחתי לגמור גם אחרי שעתיים, עד שהגברת אבדה לכמה שעות את יכולת הדיבור ואני את העור על הזיין.
והעת שלנו, או איך הפכו השירותים למקדש של הבתולות הוסטליות*.
המאפיין הכי בולט בארוטיקה של העת הנוכחית, היא הזמינות האפרפרה של המעשה המיני, לפיו זו אינה אלא עוד סוג של תקשורת בין המינים, (ובין בני אותו מין עצמו), ללא ההילה והמסתורין שאפפו אותו עד סוף השליש השני של המאה הקודמת.
כדי להמחיש את מה שכתבתי, אני מפנה אתכם לקטע הוידאו מסרטו של וודיאלן, "מפרקים את הרי". (ראה סרטון היוטויוב הזה).
בסצנה , אליין (יוליה דרייפוס מסיינפלד) מנהלת דיאלוג עם הסבתא שלה בעת שהמאהב מזיין אותה בתחת.
ואין בעיני טוב מוודי אלן, כדי להמחיש את הסתמיות הבלתי נסבלת של המעשה המיני בימינו.
אולם למרבה הפרדוקס, ההזניה של האקט המיני צועדת יד ביד עם מגמה כביכול הפוכה, שבה אי הסכמה לכאורה מן הצד הנשי למעשה, ולו ברמז קל, זניח ולעיתים בדיעבד, יכול לגרום לשותף שלה, הרבה מאוד עוגמת נפש, עד להרס חייו, לעיתים בשל פרשנות לא נכונה של מחוות, בעיקר אם בין מחוללי האקט, קיים פער משמעותי של גיל, שגורר הסכמות שונות לחלוטין לגבולות של המותר והאסור בתחום הזה.
תיקוני החוק בהקשר הזה, מאפשרים בעבירות מוסר, הרשעה ללא ראיות מחוץ לגרסת המתלוננת, ואם זו שקרנית טובה, והשופט אינו חד עין אלא סומא וקהה אוזן, (ומרביתם אמנם כאלה), כל אחד מאתנו יכול למצוא את עצמו בפוזה של אסיר לכמה שנים, ללא שום יכולת להוכיח את חפותו, גם אם זו מכל מיני היבטים, זועקת לשמיים.
וזה קורה במערכת משפטית שהניחה לה כאכסיומה את הכלל שאדם זכאי עד שהוכחה אשמתו והספק הקל שבקלים מספיק כדי לשלוח רוצח הביתה. בעבירות מין, היא מסתפקת בגרסת המתלוננת, וכך די בשקרנית כריזמטית עם יכולת משחק טובה ונאשם ש"נראה" עבריין מין, כדי לבלות שנים טובות במעמד של סנג'ר*** לעבריין כבד, שיזיין אותו על בסיס יומי, בתחת.
כדי לראות עד כמה הקונספציות מוטעות בנישה הזאת, אנחנו ממש לא צריכים להרחיק לכת, מספיק לראות את מאבטח הרמטכ"ל, שאין כריזמטי ויפה תואר ממנו, וכך גם, הרמת הגבות של רוב הציבור, שציפה למצוא אחד שנראה כמו אנס, ולא רק מתנהג כמוהו, כדי להבין, עד כמה אין קשר בין הרושם שאתה משאיר בתחום הזה על סביבתך, ובין מי אתה ברגע שהיצר המיני גובר עליך.
לעיתים אני תוהה מה עולל את השינוי בתרבות ההזדווגות בקרבנו, שאחרי הליברליזציה של דור הגלולה, והאמנציפציה החד צדדית של הפמיניזם, כלה בעונש הקולקטיבי של האיידס, אשר בעיקרו רוקן את המעשה המיני מקצת הספונטניות שנותרה בו, הפכו אותו לעוד סוג של תקשורת בין אנשים, שעיקרו להגיע להנעה הדדית, באמצעות האורגזמה, שהפכה לתכלית על חשבון המשחק המקדים והחיזור, שהיו נחלתנו, דור שנות השישים וגם קודם.
כדי להמחיש את האבסורד שבעיקור המאפיינים שהיו בחיזור האנושי, אשתמש בדוגמה שלקוחה מעולם החי, כי למרות רצוננו לבנות חומות בין הכללים החלים בו, לבין עולמינו, אלה אוניברסאליים בעיקרים, ולא בשליטתינו.
הציפור הזאת, (ראה בסרטון הוידיאו הזה), lyre bird שמה, חיה ביערות בדרום אוסטרליה. טקס החיזור המרשים שלה, כולל מצגת של עשרות קולות שהזכר מחקה, (כמו קליק של מצלמה, מסור ממונע, ציפורים אחרות ומה לא), וכולם מיועדים לשכנע את בת זוגו, להזדיין איתו.
יכולת החיקוי שנרכשה במשך מיליוני שנים של אבולוציה וברירה טבעית, במהלכה הזכרים שהטיבו לחכות ואספו רפרטואר מרשים יותר של קולות, זכו לזיון, ואלה שכשלו, לא. (ביחס ליניארי למספר הצאצאים שהצליחו להשאיר אחריהם, בעת שה - PERFORMENCE, של הזכר מעיד על יכולותיו האחרות שמכשירות אותו מן הבחינה הגנטית להיות יעיל יותר במלחמת הקיום, וזו אוניברסאלית, וקיימת גם בקרבנו**).
אז תארו לכם איך זה היה ניראה, אם נקבת הציפור הזאת, הייתה אומרת לזכר הנלהב שלה באמצע הטקס: CUT THE BULLSHIT, LETS GO FUCKING"". זה אולי נשמע בוטה, אולם זה בדיוק מה שעשינו אנחנו, והתהליך שבמשך דורות הזין את האומנות ושימש דלק ללהט הנעורים,הפך לעוד אקט סינטטי לחלוטין, שמה שמאפיין אותו, זה העדר מוחלט של אמוציות ואו מאפיינים ארוטיים.
המילה "כיבוש", שהייתה פעם "הקונספט" של המעשה המיני, הפך למילה גסה בזכות הפמיניסטיות, (לא במקרים שבהם, האישה, היא הכובשת), והטיפוס של האישה התוקפנית, זו היוזמת ולא בוחלת בכלים כדי להשיג את בחיר ליבה, מורמת על נס ומתוגמלת בתרבות המודרנה, שבמידה רבה משמשת כתשתית האידיאולוגית של השינוי בהתנהגות המינית שלנו.
עוד מגמה שמתלווה לשינוי, הוא המסע שמתנהל בימים אלה נגד תופעת הזנות, שבה הזונה, הופכת לקורבן, והיצר המיני של הגבר, לפושע.
נכון שלא מעט ניצול קיים בתחום הזה, אולם הוא רק בחלקו מנוהל על ידי גברים וחלקן של הנשים, ממש לא נפקד ממנו.
ונזקי הסמים, גדולים לאין שיעור, ופוגעים במאות מיליונים, לעומת הרבה פחות נשים, שנופלות קורבן לתעשייה שהתפתחה סביב הזנות, כי כך מתנהל העולם במאה העשרים ואחד, בסביבה של גלובליזציה מואצת, שמשרתת בעיקר את הקפיטליזם.
אני לא מטיף לזנות, בוודאי לא למודל הנצלני, של שפחות המין, כפי שזה נראה לרוב.
אולם אם נרדוף את צרכני המין, מה נשיג בעצם.
עוד מיליוני אנסים, כי הרי לא באמת אפשר לדכא את היצר. ולאן נתעל את האנרגיות שהיצר מייצר, אצל אוכלוסיות הולכות וגדלות של מהגרים בעולם המערבי, ששוהים הרחק מנשותיהם במשך שנים, ומה לעשות, זקוקים פה ושם, לשחרר את האנרגיות שנצברו אצלם. (אני עדיין - באורך אנכרוניסטי - מניח שהיצר המיני של הגבר, חזק ודומיננטי בהרבה במכלול המוטיבציות ובשגרת היום יום, מאשר אצל נשים, אמנם ההתנהלות והטרנד השתנו, אולם היצר תלוי בגנים).
אפשר לסרס אותם, (סירוס כימי אולי, נראה הרבה יותר "אנושי" וטרנדי). אני כבר רואה לנגד עיני תחנות לחלוקה של תרופות בחינם, מנוהלות על ידי נשמות טובות, שלפעמים שוכחות להתגלח בבוקר.
וגם, ובעיקר, אני מניח כי קיימות בעולם יותר נשים עם הפרעות אכילה מקורבנות של תעשיית המין. האם מישהו קם על עולם האופנה המוטרף שיוצר אותן בסיטונות, למען בצע כסף.
האם יצירת מודל נשי שאינו בר השגה, וטיפוחו באמצעות הממסד הפרסומי במימון הממסד הקפיטליסטי, שהוא הוא הסיבה למאות מיליוני נשים שמרעיבות את עצמן למות או מקיאות את נשמתן, לא ראוי להוקעה פי הרבה מונים, מכמה סרסורים בלתי סמפטיים.
למה וורסצ'ה, (ז"ל), אייקון תרבות, בעוד מנהל(ת) בית בושת מהוגן בנבדה נניח, (משלמת שכר הוגן ותנאים סוציאליים לעובדות שלה, וגם מס הכנסה למדינה), שבחרו בעבודה הזאת, בבחירה חופשית, על אפן וחמתן של הפמיניסטיות, בדיוק ההפך.
למה המורות במגמת הריקוד בבית הספר לאמנויות בתל אביב, שאמרו לבתי, שעם תחת כמו שלה היא לא תהיה רקדנית אף פעם, ממשיכות ללמד, בעוד חייה של בתי, (וגם של הוריה), הפכו לזבל.
איזה תנועה מחאה, חרתה על דגלה את הוקעת תעשיית האופנה והפרסום, שמייצרת גיבורי תרבות בקצב שבו נוצרים ג'וקים במערכת ביוב חדשה של מדינת עולם שלישי נניח.
מי שמע על מחוקק, שמנסה לפגוע בחבורת החלאות שמנהלת תעשייה שמגלגלת מאות מיליארדים, ומזינה בעיקרה את קובעי הדעה, או יוצרי הטרנדים. (עולם הפרסום והאופנה).
וחלקה של התקשורת המתיפייפת בכל נושא, זו שסופרת יחד עם גלעד שליט, את ימיו בשבי, אלה שבעוד גלעד חורת אותם בציפורניו על קיר חדרו, אלה רצים לבדוק את הרייטינג.
והרוחניות הנאצלת הזאת, שמטיפה לחיים "נקיים" יותר, באמצעות שימוש מוגבר במשאבים, (בדקו כמה דונם עגבניות אורגניות צריך כדי לקיים קהילה בינונית שלהם, וחשבו על כמה מזון אמיתי אפשר היה לגדל עליו, למען מאות מיליונים באפריקה, שמתים בינתיים ברעב).
וכן הפמיניסטיות, שחרתו על דגלם לעקר את העולם, ולהפוך אותו למדבר צחיח מהנאות מן היופי הנשגב הזה, שהתפלק לאלוהים, בעת מעשה הבריאה, זו חוה, האישה, שמיד זכתה לדימוי שלילי, והואשמה בגירושו של אדם מגן העדן, אלא שעד לאחרונה,הרודפים היו גברים ואילו כעת הן נשים, שהתנהלותם מזכירה בעיקר את זו של הגבר.
האישה - המכשפה, זו שצריכה להליט את פניה בתרבות שמנסה להשתלט על העולם, (או לגלח את מחלפות ראשה, אצלנו היהודים, שמתיימרים בנאורות, אולם מתמחים בנעירות, שאולי בעצם מעידים על בואו הקרוב של המשיח), צריכה לייסר את גופה בסבוטז' נצחי, כדי לרצות כמה הומוסקסואליים, שאך במקרה מהווים את רוב רובם של מעצבי העל, ואני לגמרי מודע, שבאמירה הזאת, אני מקומם יותר מתריסר אנשים, אולם במקום לזעוק את זעקת הקוזק הנגזל, אולי כדי שתעשו בדק בית. (ואיני הומופוב, אולם סולד מהפלייה מתקנת, אשר בכל חלופותיה רק מנציחה פערים ומגדילה את האיוולת של מה שקדם לה).
כי לא היה עולה בדעתן של הלנה רובינשטיין ויריבתה הנצחית, אליזבט ארדן, להרעיב את הדוגמניות שלהן, אבל לא הייתה שום בעיה ליורשן המיוסר, פייר קארדן המהולל, להפוך את האישה לשלד מהלך, ולהפוך את האורטופדיה, למילה נרדפת לכל מה שקשור לאסטטיקה נשית, (ואולי להפך).
והמניפסט הקצר הזה, הוא חלקי לחלוטין, ומתייחס בעיקרו לאלה שיצוא חוצץ, נגד ההנאה שלנו הגברים, ממה שגוף האישה גורם לנו. כי לאסור על הנאותיו, משול לצנזור של גדולי הרנסנס, כמו איסור הביקור בנופי ניו אינגלנד בסתיו. כאילו אנחנו ראויים לכמה דורות של שחור לבן על האיוולת של אבותינו, ורק אחרי זה נוכל לחזור ולראות את העולם בצבע. ולא, איני מטיף להפקרות, כי גופה של האישה נחלתה, אולם לכפות עליה להסתירו, או להפכה לבובה שבירה, או מוצג מוזיאלי, ולהפוך את המבטים (נכון,חרמנים, אולם כך נוצרנו) שלנו לחזירות פולשנית, היא איוולת, לא פחות מלחרוץ את גורל הזנות על כל חלופותיה, (לשבט, במקום לחסד, כי גם בהיבט הזה, היא אמנם קיימת).
וכך, אני חוזר ללוסי ולטיפש, ובנימה נוסטלגית...
אני מתגעגע לעולם הנאיבי לכאורה, שגיבורי התרבות שלו היו אנשים אמיתיים, ולא טלנטים, שערכם ותרומתם לעולם, מתחיל וניגמר בכסף.
אפשר שנציגם הבולט היו לוסי והטיפש שבהם פתחתי.
*אמנם ברוב המקורות, הבתולות הוסטאליות נשארו בתולות כל חייהן, אולם לא חסרים כמה שטוענים, כי המקדש שלהן היה בעצם גן העדן לארוטיקה ומין ברומי,
**איך נסביר את ההשמדה של הגזע השחור באפריקה, נניח.
***משרת אישי, למעשה עבד. מושג שקיים רק בבתי סוהר.
כותב, מבקר ומייחל.
