על הכשלון 

ריצ'רד קוק, מחבר הספר "עקרון 80/20" כותב כי לדעתו אנשים מייחסים משמעות רבה מדי ומועטה מדי לכסף. לדעתי אנשים מייחסים משמעות רבה מדי ומועטה מדי לכשלון. נתחיל מהמשמעות הרבה מדי. התקשר אלי השכם השכם בבוקר לקוח שאמור להגיע לפגישה תוך זמן קצר, ואמר לי שיש לו כאב בטן נוראי, ושהוא לא יכול להגיע. הוא עצמו אמר שהוא לא פוסל את האפשרות שכאב הבטן נובע מכך שהוא לא הכין את שיעורי הבית. שוחחנו מספר דקות והוא סיפר לי על הישגיו המדהימים באותו השבוע. כאשר הגיע אלי, לפני כחודשיים, היה תקוע בדוקטורט. הזמן הלך ואזל, והמאמר שלו לא היה מקובל על המנחה. בעקבות הפגישה הקודמת הוא החל להפתח לאנשים אחרים במסדרונות הפקולטה, אחרי שנים של עבודה בודדת שהוא סבל ממנה. הוא החל לפתח שיחות וקשרים, ומצא צוות חוקרים אחר שעובד על תחום קרוב מאוד, שיש לו המון מה לתרום להם, והוא יכול להצטרף אליהם. שיתוף פעולה זה יכול לחלץ את עגלת הדוקטורט מהבוץ. החלק הזה של שיעורי הבית בוצע על הצד הטוב ביותר. אבל היה גם חלק נוסף לשיעורים, חלק של שיחה עם אביו, שאותו לא ביצע. ועכשיו יש כאב בטן. ותחושת כשלון. פרצתי בצחוק מתגלגל. השיחה הזו היתה אמורה לשחרר ולפתוח מעצורים בקשר שלו עם אביו, אבל אז מה אם זה לא קרה השבוע? החיים ארוכים ומלאי הפתעות! אולי עוד יש מעצורים בדרך, אבל אנחנו נתגבר עליהם. תחושת הכשלון הזו, במיוחד על רקע הישגיו האדירים, נראית כה מיותרת. ומוכרת. מגיל צעיר אנחנו מלמדים את ילדינו לקדש את ההצלחה, חסרת משמעות ככל שתהיה. הקוביה נכנסה לכלי? יופי! מדהים! אנחנו מתפעלים בכנות ונסחפים בתשואות. לא נכנסה לכלי? נסה שוב! (בלי "יופי" ותשואות). אבל למה? זו רק קוביה, מה זה משנה איפה היא? הילד ילמד להכניס אותה פנימה בסופו של דבר, והיה לומד גם ללא התשואות. כשהקוביה לא נכנסה לכלי, גם אז הילד עשה דברים מעניינים, מחכימים, שיכולים לפתח את יכולותיו, לא פחות מאשר כאשר "הצליח". בכך שאנו מקדשים את הכנסת הקוביה לכלי בלבד, אנחנו מבטלים את רוב מאמציו ונותנים פרס על התנהגות אחת צרה, על זו שמוגדרת כהצלחה, ועונש על כל השאר, שמוגדר ככשלון. העונש יכול להיות גס כגערה או עדין כהתעלמות. המסר עובר בכל מקרה: כשלון. אירועים רבים, גדולים כקטנים, גורמים לנו לתחושת כשלון משתקת. תחושה שאנחנו לא ראויים, לא מוצלחים, לא אהובים, ושיש לנו תכונות גרועות. אנחנו מסיקים מסקנות שליליות על עצמנו בכל אירוע של כישלון, ומושכים את ידינו מתחום ועוד תחום. לא התקבלנו לעבודה מסוימת? כשלון. אנחנו גרועים. אין לנו סיכוי גם בעבודה הבאה. לפעמים אנחנו מסבירים המון הסברים: אנחנו מבוגרים מדי, צעירים מדי, over qualified. יכול להיות שלא התקבלנו לעבודה מסיבות מקריות לחלוטין, אבל אנחנו הרוסים. זוהי המשמעות המוגזמת שאנחנו מייחסים לכשלון. במקום להבחין בכך שמטרה מסוימת נכשלה, יש לנו תחושה שאנחנו עצמנו כשלון. תחושה קשה ומשתקת, שלא נותנת לנו דבר. ואנחנו גם מתעלמים מכשלונות. אנחנו מרגישים "כשלון" והולכים לראות טלויזיה, או פותחים עיתון. לא עוצרים באמת להבין: מה הכשלון הזה מוסר לנו? מה אנחנו יכולים להסיק על עצמנו ועל הסביבה? הסקת מסקנות אמיתית, בונה, פותחת אופקים. כשלונות סדרתיים יכולים לספר לנו שמשהו מהותי באותו תחום לא מקודם אצלנו היטב. לא התקבלנו לעבודה אחר עבודה? הממ... מעניין... משהו לא עובד כאן. אני לא עובד כאן. האם אני בכלל יודע איך אני מתראיין? האם סיפרתי למישהו בפרוטרוט על הראיון? האם צפיתי בהקלטה שלי מתראיין? אם לא, אז איך אני יכול לדעת איך אני מתראיין? מחלה כרונית. אנחנו מתעלמים, לא עוצרים. מה זה אומר עלינו? על אורח החיים שלנו? על התזונה שלנו? האם באמת ניסינו הכל? הבית מבולגן ומדכא אותנו. אפשר להרגיש רע, לסבול ואז להתחיל התעלם, ואפשר לעצור. רגע. קורה כאן משהו. יש כשלון. לא במובן השלילי, אלא במובן הכי עובדתי שיש. לעצור. מה אפשר לעשות? באילו משאבים פנימיים או חיצוניים אפשר להעזר? הבת הצעירה שלי לא רוצה להתחבק איתי? אפשר לומר שאני אמא גרועה, ולא לעשות כלום. ואפשר להחליט שלא, זה מצב לא רצוי. ולהתחיל לחפש את הדרך. לפעמים אנחנו מתעוררים מאוחר מאוד, כאשר הנזקים של הכשלון שלנו כבר מאיימים עלינו, כמו אותו לקוח שתקופת זמן הדוקטורט שלו עומדת להסתיים. אם לא יסיים תוך מספר חודשים, תרד רוב עבודתו לטמיון. מוטב להתעורר מאוחר מאשר לעולם לא. תמיד יש אפשרויות חדשות שלא בדקנו, וגם לא נבדוק אותן אם נהיה שקועים בתחושת הכשלון.