לכבוד חג החנוכה, בחרנו לנסות ולהתמודד עם אתגר לא פשוט, להסביר ולפרש במילים פשוטות ככל האפשר, את אחד השירים הקבליים העמוקים שנכתבו כאן אי פעם - "מעוז צור ישועתי". את התוצאה תשפטו בעצמכם
רבים מאיתנו מכירים את הבית הראשון של השיר, אבל מעטים יודעים שישנם חמישה בתים נוספים. השיר המיוחד הזה מגולל את המסע הפנימי שעובר האדם בדרכו הרוחנית. המסע רצוף עליות ומורדות, ומלווה בסערת רגשות ובמלחמות פנימיות, אך בסופו האדם מגיע לאיחוד הנכסף עם בוראו, מהלל אותו ומודה לו על התנאים שיצר עבורו. על כך שאפשר לו לצאת מתוך האגו שלו ועזר לו להתאחד עימו בקשר של אהבה אמיתית
מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח
תכון בית תפלתי ושם תודה נזבח
לעת תכין מטבח מצר המנבח
אז אגמור בשיר מזמור
חנכת המזבח
כבר בתחילת השיר האדם פונה אל הכוח העליון, משבח אותו, ומתחנן בפניו שיעזור לו להתעלות רוחנית כדי שיוכל לפעול בהדדיות עמו. בית, מסמל את כל הרצונות האגואיסטיים של האדם, ואילו צירוף המילים בית תפילה, מעיד על בקשת האדם לתקן את רצונותיו בעזרת האור העליון. אולם האור העליון יכול להגיע אל האדם רק לאחר שהאדם הכין כבר את הדרישה לתיקון. על ההזדמנות לעשות זאת, האדם מוקיר לבורא תודה.
בקריאה ראשונה, עשוי להיראות חציו השני של הבית כמדבר על הקרבה אכזרית לעולה. אלא שכמו תמיד, למקובלים יש פירוש נסתר. המילה "קורבן", מקורה במילה "קרוב", כלומר, מלשון התקרבות. על האדם הפוסע בנתיב הרוחני נאמר, שהוא כל הזמן מקריב את עצמו. כלומר, מתאמץ להעלות את רצונו האגואיסטי מדרגה "בהמית", שבה הוא רוצה לקבל רק לעצמו, לדרגה רוחנית, דרגת ה"אדם".
מטרת הבית הראשון, להזכיר לנו פעם נוספת, כי כל אחד יכול וצריך להגיע במהלך חייו בעולם הזה, בהכרתו ובהרגשתו, למקור נשמותינו, המכונה בספר הזוהר "צרור הנשמות". כשהאדם מגיע לשם, הוא משלים את תיקון נשמתו.
רעות שבעה נפשי ביגון כחי כלה
חיי מררו בקשי בשעבוד מלכות עגלה
ובידו הגדולה הוציא את הסגלה
חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן במצולה
המחבר מרחיב על ימי הגלות. ככל שהאדם מתקדם בדרך הרוחנית הוא מתחיל להבין, שכל גלגוליו הקודמים, ההיסטוריה האישית שלו ושל העם - כולל החורבנות והאכזבות שבה - היו כולם מאורעות שמטרתם אחת: להכיר את הרע שבטבע האגואיסטי שלנו, ולגבש דרישה להתעלות מעליו. רק אז נוכל להתחיל לצאת ממנו אל אהבת הזולת ולהיות אדם, מלשון "אדמה" לבורא, אהיה דומה לו בתכונת הנתינה לזולת.
דביר קדשו הביאני וגם שם לא שקטתי
ובא נוגש והגלני כי זרים עבדתי
ויין רעל מסכתי כמעט שעברתי
קץ בבל זרבבל לקץ שבעים נושעתי
המחבר ממשיך לדון בגלות, אלא שהפעם הוא מסביר לנו על ההכרח שבה. האר"י גילה שכדי שאדם יוכל לתקן את עצמו, עליו להיכנס לעומקה של הגלות. מתוך שבירת הכלים שעליה לימד האר"י, אנו למדים שניתן לתקן את האגו, רק אם מחדירים לתוכו ניצוצות של אור. אולם ניצוצות אלה יכולים להיכנס לתוך האגו, רק בתנאי שהם נשברים ונופלים לתוכו.
באופן דומה, כהעתקה מתהליכי השבירה שהתרחשו עוד בעולמות העליונים, גם עם ישראל, המייצג את אותם ניצוצות של אור, חייב היה ליפול מדרגתו הרוחנית לאחר חורבן בית המקדש, לצאת לגלות ולהתערבב במשך אלפי שנים בין אומות העולם. רק הודות לאותו ערבוב, הגענו היום למצב שבו יש ביכולתן של נשמות ישראל להדליק באהבה את נשמותיהם של כל באי העולם.
כרות קומת ברוש בקש אגגי בן המדתא
ונהייתה לו לפח ולמוקש וגאותו נשבתה
ראש ימיני נשאת ואויב שמו מחית
רב בניו וקנייניו על העץ תלית
הבית הרביעי בשיר מספר באופן מפתיע על פורים. פורים מסמל בקבלה את סוף התהליך - גמר התיקון.
כל הפעולות שאנו מבצעים בחיינו, והתהליכים שעברנו, נועדו להביאנו למעמד הגדול הזה, שבו אנו "תולים" את האגו שלנו על "עץ החיים". זהו הפירוש הקבלי לסיפור תלייתו של המן. המן ובניו מסמלים את האגו שלנו, ותיקון האגו מתבטא בתלייתו על עץ החיים.
עץ החיים מסמל בקבלה את אהבת הזולת ואת היכולת לתת. תלייתו של המן על עץ החיים מסמלת את המהפך הפנימי בחייו של האדם - את המעבר מאגואיזם (עשייה למען עצמי וסיפוק הנאותיי) לנתינה ודאגה לזולת.
יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים
ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים
ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים
בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים
היוונים מסמלים את האגו. פריצתם לתוך הקדושה והיטמעות היהודים ביניהם, נועדו להביא בסופו של דבר לתיקונם, כלומר, לתיקונו של האגו. מה שנותר ("ומנותר קנקנים") מהיהודים, אותו כוח קטן באדם שלא התערבב עם היוונים, והוא דורש להתייחד עם הבורא. כשכך יקרה הוא עתיד להביא לבסוף לתיקונו של האגו.
המילים "בני בינה ימי שמונה", מרמזות על התעלותו הרוחנית של האדם דרך שמונה מדרגות, הנקראות ימי שמונה, עד לדרגה השמינית - דרגת הבינה. בדרגה זו האדם רוכש כבר את תכונת האהבה והנתינה של הבורא. כשהאדם מגיע לדרגה נעלה זו, הוא שר שיר הלל ומשבח את הבורא שהעלה אותו לשם.
חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה
עד עתה כאילו סוקר השיר את ההיסטוריה. התערבנו עם כוחות העולם, כמו שכתוב "לא יצאו ישראל לגלות אלא כדי לצרף בהם נשמות הגויים", אבל עתה, משסיימנו את התהליך הזה - פעם ראשונה ההכרעה בידנו.
אנחנו יכולים "לקרב את קץ הישועה" בעזרת חכמת הקבלה, כלומר להתחיל להתקדם לרוחניות ולא להמשיך בדרך ייסורים כפי שעשינו עד כה.
אנו הדור הראשון שנמצא אל מול ההכרעה הפנימית הזו, ותפקידו לאפשר למכבי שבתוכו, להכריע מהר ככל האפשר, את היווני.
נקם נקמת עבדיך מאמה הרשעה
התיקון הוא תמיד כנגד הקלקול. כפי שאנו רואים בתהליך הכשרת כלים. כאשר כלי איבד את כשרותו, אתה צריך לתקן אותו באותה צורה. כלומר, כגודל מידת הקלקול - כך גם גודל מידת התיקון. הפעולה הזו נקראת בקבלה נקמה. לכן אנחנו צריכים להרגיש את הקלקול כדי שנוכל לתקן, והקלקול אינו דבר שלילי, אלא הוא גילוי הטבע שלנו. זהו תהליך שמושרש מלכתחילה ביסודות העולם כחלק מהדברים שעלינו לעבור בדרכנו לתיקון.
ועתה מתגלה חכמת הקבלה כשיטת התיקון. מהיום ועד גמר התיקון, אנו ניצבים כיום לראשונה בנקודה שבה יש לנו בחירה חופשית. עד היום התפתחה האנושות ללא בחירה חופשית, וגלגלי ההיסטוריה התגלגלו לפי סדר מוכתב מראש. עד היום לא הייתה לנו אפשרות לטפל בעצמנו, ולעשות משהו בצורה רוחנית.
רק כאשר התחלנו את חזרתנו לארץ לפני מאה התחילה התקופה שבה יש בידנו בחירה חופשית. בעל הסולם כותב על כך. ולכן גדולי המקובלים דאגו שאנחנו נתחיל כאן את התיקון. כפי שקיבלנו את ארץ ישראל הגשמית עלינו לממש גם את ארץ ישראל הרוחנית. אז תהיה התאמה בין המקום הגשמי שלנו ודרגתנו הרוחנית. אז נהיה מאוזנים עם הטבע, ונזכה לביטחון ופריחה.
זו גם הסיבה להתגלות חכמת הקבלה בימינו. היא נכתבה עוד בימי אברהם אבינו שהיה הראשון ליישם אותה. אחריו הסתירו אותה המקובלים משך אלפי שנים, ועכשיו היא צריכה להתגלות.
בעל הסולם כותב על כך ולכן הוא מגלה אותה, ברוב עם. לכן גם אנו פועלים כך. המקובלים צדקו שהסתירו את שיטת התיקון אלפי שנים. אבל עכשיו הגיע הזמן שכל אחד יגיע להכרעה הפנימית בתוכו, וכך יכריע גם את כל העולם לכף זכות. והמסר הזה משתלב עם שתי השורות האחרונות בשיר.
כי ארכה השעה ואין קץ לימי הרעה
דחה אדמון בצל צלמון הקם לנו רועים שבעה
כשנדליק נר קטן אחד, אז יבוא גם האור הגדול.
בסופו של דבר, מעוז צור הוא שיר שמיועד להביא את האדם לנקודת הכרעה פנימית לכך הכול מכוון.
שיהיה לכולנו חג חנוכה שמח !!
רבים מאיתנו מכירים את הבית הראשון של השיר, אבל מעטים יודעים שישנם חמישה בתים נוספים. השיר המיוחד הזה מגולל את המסע הפנימי שעובר האדם בדרכו הרוחנית. המסע רצוף עליות ומורדות, ומלווה בסערת רגשות ובמלחמות פנימיות, אך בסופו האדם מגיע לאיחוד הנכסף עם בוראו, מהלל אותו ומודה לו על התנאים שיצר עבורו. על כך שאפשר לו לצאת מתוך האגו שלו ועזר לו להתאחד עימו בקשר של אהבה אמיתית
מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח
תכון בית תפלתי ושם תודה נזבח
לעת תכין מטבח מצר המנבח
אז אגמור בשיר מזמור
חנכת המזבח
כבר בתחילת השיר האדם פונה אל הכוח העליון, משבח אותו, ומתחנן בפניו שיעזור לו להתעלות רוחנית כדי שיוכל לפעול בהדדיות עמו. בית, מסמל את כל הרצונות האגואיסטיים של האדם, ואילו צירוף המילים בית תפילה, מעיד על בקשת האדם לתקן את רצונותיו בעזרת האור העליון. אולם האור העליון יכול להגיע אל האדם רק לאחר שהאדם הכין כבר את הדרישה לתיקון. על ההזדמנות לעשות זאת, האדם מוקיר לבורא תודה.
בקריאה ראשונה, עשוי להיראות חציו השני של הבית כמדבר על הקרבה אכזרית לעולה. אלא שכמו תמיד, למקובלים יש פירוש נסתר. המילה "קורבן", מקורה במילה "קרוב", כלומר, מלשון התקרבות. על האדם הפוסע בנתיב הרוחני נאמר, שהוא כל הזמן מקריב את עצמו. כלומר, מתאמץ להעלות את רצונו האגואיסטי מדרגה "בהמית", שבה הוא רוצה לקבל רק לעצמו, לדרגה רוחנית, דרגת ה"אדם".
מטרת הבית הראשון, להזכיר לנו פעם נוספת, כי כל אחד יכול וצריך להגיע במהלך חייו בעולם הזה, בהכרתו ובהרגשתו, למקור נשמותינו, המכונה בספר הזוהר "צרור הנשמות". כשהאדם מגיע לשם, הוא משלים את תיקון נשמתו.
רעות שבעה נפשי ביגון כחי כלה
חיי מררו בקשי בשעבוד מלכות עגלה
ובידו הגדולה הוציא את הסגלה
חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן במצולה
המחבר מרחיב על ימי הגלות. ככל שהאדם מתקדם בדרך הרוחנית הוא מתחיל להבין, שכל גלגוליו הקודמים, ההיסטוריה האישית שלו ושל העם - כולל החורבנות והאכזבות שבה - היו כולם מאורעות שמטרתם אחת: להכיר את הרע שבטבע האגואיסטי שלנו, ולגבש דרישה להתעלות מעליו. רק אז נוכל להתחיל לצאת ממנו אל אהבת הזולת ולהיות אדם, מלשון "אדמה" לבורא, אהיה דומה לו בתכונת הנתינה לזולת.
דביר קדשו הביאני וגם שם לא שקטתי
ובא נוגש והגלני כי זרים עבדתי
ויין רעל מסכתי כמעט שעברתי
קץ בבל זרבבל לקץ שבעים נושעתי
המחבר ממשיך לדון בגלות, אלא שהפעם הוא מסביר לנו על ההכרח שבה. האר"י גילה שכדי שאדם יוכל לתקן את עצמו, עליו להיכנס לעומקה של הגלות. מתוך שבירת הכלים שעליה לימד האר"י, אנו למדים שניתן לתקן את האגו, רק אם מחדירים לתוכו ניצוצות של אור. אולם ניצוצות אלה יכולים להיכנס לתוך האגו, רק בתנאי שהם נשברים ונופלים לתוכו.
באופן דומה, כהעתקה מתהליכי השבירה שהתרחשו עוד בעולמות העליונים, גם עם ישראל, המייצג את אותם ניצוצות של אור, חייב היה ליפול מדרגתו הרוחנית לאחר חורבן בית המקדש, לצאת לגלות ולהתערבב במשך אלפי שנים בין אומות העולם. רק הודות לאותו ערבוב, הגענו היום למצב שבו יש ביכולתן של נשמות ישראל להדליק באהבה את נשמותיהם של כל באי העולם.
כרות קומת ברוש בקש אגגי בן המדתא
ונהייתה לו לפח ולמוקש וגאותו נשבתה
ראש ימיני נשאת ואויב שמו מחית
רב בניו וקנייניו על העץ תלית
הבית הרביעי בשיר מספר באופן מפתיע על פורים. פורים מסמל בקבלה את סוף התהליך - גמר התיקון.
כל הפעולות שאנו מבצעים בחיינו, והתהליכים שעברנו, נועדו להביאנו למעמד הגדול הזה, שבו אנו "תולים" את האגו שלנו על "עץ החיים". זהו הפירוש הקבלי לסיפור תלייתו של המן. המן ובניו מסמלים את האגו שלנו, ותיקון האגו מתבטא בתלייתו על עץ החיים.
עץ החיים מסמל בקבלה את אהבת הזולת ואת היכולת לתת. תלייתו של המן על עץ החיים מסמלת את המהפך הפנימי בחייו של האדם - את המעבר מאגואיזם (עשייה למען עצמי וסיפוק הנאותיי) לנתינה ודאגה לזולת.
יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים
ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים
ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים
בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים
היוונים מסמלים את האגו. פריצתם לתוך הקדושה והיטמעות היהודים ביניהם, נועדו להביא בסופו של דבר לתיקונם, כלומר, לתיקונו של האגו. מה שנותר ("ומנותר קנקנים") מהיהודים, אותו כוח קטן באדם שלא התערבב עם היוונים, והוא דורש להתייחד עם הבורא. כשכך יקרה הוא עתיד להביא לבסוף לתיקונו של האגו.
המילים "בני בינה ימי שמונה", מרמזות על התעלותו הרוחנית של האדם דרך שמונה מדרגות, הנקראות ימי שמונה, עד לדרגה השמינית - דרגת הבינה. בדרגה זו האדם רוכש כבר את תכונת האהבה והנתינה של הבורא. כשהאדם מגיע לדרגה נעלה זו, הוא שר שיר הלל ומשבח את הבורא שהעלה אותו לשם.
חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה
עד עתה כאילו סוקר השיר את ההיסטוריה. התערבנו עם כוחות העולם, כמו שכתוב "לא יצאו ישראל לגלות אלא כדי לצרף בהם נשמות הגויים", אבל עתה, משסיימנו את התהליך הזה - פעם ראשונה ההכרעה בידנו.
אנחנו יכולים "לקרב את קץ הישועה" בעזרת חכמת הקבלה, כלומר להתחיל להתקדם לרוחניות ולא להמשיך בדרך ייסורים כפי שעשינו עד כה.
אנו הדור הראשון שנמצא אל מול ההכרעה הפנימית הזו, ותפקידו לאפשר למכבי שבתוכו, להכריע מהר ככל האפשר, את היווני.
נקם נקמת עבדיך מאמה הרשעה
התיקון הוא תמיד כנגד הקלקול. כפי שאנו רואים בתהליך הכשרת כלים. כאשר כלי איבד את כשרותו, אתה צריך לתקן אותו באותה צורה. כלומר, כגודל מידת הקלקול - כך גם גודל מידת התיקון. הפעולה הזו נקראת בקבלה נקמה. לכן אנחנו צריכים להרגיש את הקלקול כדי שנוכל לתקן, והקלקול אינו דבר שלילי, אלא הוא גילוי הטבע שלנו. זהו תהליך שמושרש מלכתחילה ביסודות העולם כחלק מהדברים שעלינו לעבור בדרכנו לתיקון.
ועתה מתגלה חכמת הקבלה כשיטת התיקון. מהיום ועד גמר התיקון, אנו ניצבים כיום לראשונה בנקודה שבה יש לנו בחירה חופשית. עד היום התפתחה האנושות ללא בחירה חופשית, וגלגלי ההיסטוריה התגלגלו לפי סדר מוכתב מראש. עד היום לא הייתה לנו אפשרות לטפל בעצמנו, ולעשות משהו בצורה רוחנית.
רק כאשר התחלנו את חזרתנו לארץ לפני מאה התחילה התקופה שבה יש בידנו בחירה חופשית. בעל הסולם כותב על כך. ולכן גדולי המקובלים דאגו שאנחנו נתחיל כאן את התיקון. כפי שקיבלנו את ארץ ישראל הגשמית עלינו לממש גם את ארץ ישראל הרוחנית. אז תהיה התאמה בין המקום הגשמי שלנו ודרגתנו הרוחנית. אז נהיה מאוזנים עם הטבע, ונזכה לביטחון ופריחה.
זו גם הסיבה להתגלות חכמת הקבלה בימינו. היא נכתבה עוד בימי אברהם אבינו שהיה הראשון ליישם אותה. אחריו הסתירו אותה המקובלים משך אלפי שנים, ועכשיו היא צריכה להתגלות.
בעל הסולם כותב על כך ולכן הוא מגלה אותה, ברוב עם. לכן גם אנו פועלים כך. המקובלים צדקו שהסתירו את שיטת התיקון אלפי שנים. אבל עכשיו הגיע הזמן שכל אחד יגיע להכרעה הפנימית בתוכו, וכך יכריע גם את כל העולם לכף זכות. והמסר הזה משתלב עם שתי השורות האחרונות בשיר.
כי ארכה השעה ואין קץ לימי הרעה
דחה אדמון בצל צלמון הקם לנו רועים שבעה
כשנדליק נר קטן אחד, אז יבוא גם האור הגדול.
בסופו של דבר, מעוז צור הוא שיר שמיועד להביא את האדם לנקודת הכרעה פנימית לכך הכול מכוון.
שיהיה לכולנו חג חנוכה שמח !!
