בספרו של אואן קולפר, "ארטמיס פאול", תוארה חברת פיות המבוססת על אגדות העם האיריות. בני חברה זו חיו בעבר בשלום עם בני האדם, המכונים בפיהם "אנשי הבוץ", אך בשל יצרנו האלים התפתח סכסוך שבסופו נודו הפיות אל מתחת לאדמה. הם לא כועסים עלינו, בשל היותם הרמוניים ושוחרי שלום, אך הם רואים בנו כטיפשים ועיוורים. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא "הבזבוז המטורף שלנו את משאבי הטבע", כפי שהם קראו לזה, אשר יביא בוודאות להשמדתינו תוך מאות ספורות במקרה הטוב.
חברה זו, כפי שאני רואה זאת, היא ניסיונו של המחבר להציג את התרבות האנושית באור אובייקטיבי ושפוי, ולהראות כי באור זה היא מגוחכת וחסרת גבולות בנזק שהיא גורמת, הן לעצמה והן לשאר העולם. אך איננו צריכים פיות על מנת לראות את פגמיה אלה של תרבותינו – כל שמספיק הוא מבט מפוקח אחד. המסת קרחונים, זנים נכחדים, כלייה של משאבים טבעיים, מדינות גרעין משתוללות ושחרור גזי חממה הם רק חלק מהנזקים שאנו גורמים לחיים על הפלנטה, והגזע האנושי בכללותם. סוגייה זו היא נושא מפתח בשיח הציבורי כבר שנים, והיא כבר הזדחלה לתודעתו של אחד האדם. במאמר זה, אציג את שני המקורות העיקריים, להערכתי, לנזק שאנו גורמים לחיים על הפלנטה (בכללם אנחנו), אציע פתרונות אפשריים לכל אחד מהם ולבסוף אדון במודעות הציבורית ההולכת וגוברת לעניין.
אפתח בקצת נתונים. ישנם שלושה גורמים עיקריים לפליטה של גזי חממה: תחבורה, תעשיית האנרגיה ו"שונות". מתוכם, תחבורה עומדת במקום הראשון, אחריה נמצאת "שונות", ובמקום השלישי תעשיית האנרגיה, כשההפרשים בין המתחרים קטנים עד מזעריים.
ובכן, אני יכול להצביע על שלושה קשיים, אחד עם כל מתחרה:
כולנו מכירים את המימרה הידועה "המדינה תתמוטט לפני שאפילו יניחו את היסודות לרכבת תחתית בתל-אביב", כמו גם את בנות משפחתה, כגון "מחכים לאוטבוס יותר זמן מאשר אורכת הנסיעה". מעבר לכך, מבט חטוף אל כביש ראשי בכל כרך יקלוט ים של כלי רכב פרטיים, אשר מסוגלים לשאת עד חמישה נוסעים, וממוצע היושבים בתוכם הוא שניים במקרה הטוב. כשאני רואה זאת, אני לא יכול שלא לדמיין את כל אותם נהגים, שכעת מתוסכלים מאיטיות זרימת התנועה, בתוך ארבעה או חמישה אוטובוסים גדולים שנוסעים בנונשלאנטיות באותה הדרך הכמעט ריקה לאחר נקיונה ממכונות הזיהום הקטנות. לא רק שצירי התנועה הראשיים מובילים אנשים באותה דרך, ולכן לא הרבה היו מרגישים בחסרון מכוניתם הפרטית לו היו עולים על אוטובוס יעיל, אלא שאותה מכונית צורכת אנרגיה ביחס לא פרופורציונלי למשימה שהיא מבצעת. יש לה מנוע וקיבולת המספיקים לפחות לחמישה אנשים, ובמקום זאת היא נושאת לרוב אחד בשעות הבוקר ושניים בשעות הערב. זה בזבוז של רבע עד חצי מהאנרגיה המושקעת! ובשביל מה? כדי שאנשים ירגישו עצמאות? אני בספק אם זה מה שמרגיש אדם שמחכה ברמזור יותר זמן מאשר שהוא נוסע ברציפות. מעבר לכך, האנרגיה המבוזבזת לא רק שיש לה עלות בעבור כלום, אלא היא גם תורמת לאפקט החממה ומכלה את מאגרי הנפט העולמיים כמו עדר כבשים באחו.
באשר ל"שונות" – זו כנראה הקטגוריה הבעייתית ביותר. מה הם בעצם אותם "שונות"? קשה להניח עליה את האצבע מכיוון שהיא מורכבת מכל כך הרבה פרטים. לכן קשה עד בלתי אפשרי להגדיר אותה במדויק. רהיטים, מכשירים אלקטרוניים, מזון, עטיפות של מוצרים תעשייתיים, נייר ומוצריו, ביגוד, צעצועים, תמרוקים ותכשיטים, הסעדה, דיג, ריסוס והדברה, תעשיית הבשר, שתייה קלה, חטיפים, וניתן להמשיך כך עד מעבר לאופק. כיצד ניתן להילחם באויבים רבים כל כך בו זמנית? התשובה שלי: יש למצוא את הבסיס המשותף להם ולעקור אותו. מה שהופך את כל ה"שונות" האלה לפגמים סביבתיים הוא תהליך הייצור שלהם וההשלכה שלהם למזבלות. נכון לשנת 2008, 448,392 טונות של פסולת יוצרו בישראל, שזה אומר 12,187 (1.69 ק"ג לאדם) ליום. נתונים אלה מתחברים לי טוב מאוד עם המציאות שבה אני חי, ואני בטוח שכל אחד יוכל לחבר אותם. במציאות זו, שבה יותר אוכל נזרק מהצלחת מאשר נאכל, אריזות חטיפים חסרי ערך תזונתי נצרכים ביעילות צבאית, כוסות חד פעמיות ובקבוקי שתייה קלה מפוזרים בפארקים בהמוניהם, עשרות על כל פיקניק-של-שבת, מלתחות אישיות אשר לא היו מביישות דוכסיות מהמאה ה-16 מפארות את ארונו של כמעט כל אדם שהפרוטה מצויה בכיסו וכל פעולה בירוקרטית כרוכה בדף נייר אחד לפחות. הערכתי לכמה אחוזים מהמאסה המפחידה הזאת של מוצרים באמת נחוצה למשתמשים בה, והם היו מרגישים בחסרונם לו היו נלקחים מהם, היא בין אחוז אחד לחמישה אחוזים.
ולבסוף, אחרונה חביבה, תעשיית האנרגיה. עוד קצת נתונים: צריכת הנפט לצורך חשמל בישראל עמדה על כ-0.340 טון לנפש בשנת 1990, וב-2008 היא הגיעה לכ-0.574, בתהליך של עלייה איטית אך בטוחה. בשנת 2008, צריכת מוצרי הנפט השונים ( מלבד חשמל) עמדה על 1.259 טון לנפש. בין מוצרי הנפט נמנים סולר, בנזין, קרוסין, מזוט (דלק נוזלי), גז פחמימני מעובה (גז בישול), נפתא ו... אחרים! שוב אותה התופעה. ריבוי של מוצרים אשר כל אחד מהם בפני עצמו גורם נזק מינורי, אך יחדיו הם גורמים נזק שעלול להיות בלתי הפיך.
אני סבור שקל להבחין במכנה המשותף בין תחבורה, תעשיית האנרגיה וה"שונות" – כולם עושים שימוש בהרבה יותר משאבים מאלו הדרושים על מנת למלא את הפונקציות שעקרוניות לחיינו. אף על פי שלא ניתן לוותר על חשמל ודלק לצרכי תעבורה, ניתן גם ניתן להפוך את השימוש בהם ליעיל הרבה יותר. המפתח לכך, לדעתי, הוא להשקיע את המשאבים רק היכן שהתועלת שהם יפיקו זהה לעלות שלהם – התנהלות הפוכה מזו הנהוגה כיום במדינות המערב. כפי שהמחשתי בדוגמת הרכבים הפרטיים, יותר מחצי מהאנרגיה המושקעת בתעבורה הייתה יכולה להיחסך לו היו מונהגות דרכי תעבורה קיבוציות. בנוסף, ניזכר בנתוני צריכת המוצרים מבוססי הנפט וייצירת הפסולת היומית שלנו. לא נראה לי סביר להניח שלכל אחד מאיתנו יש צורך לייצר 1.69 ק"ג פסולת ליום (בממוצע), כמו גם כמעט שני טונות של נפט בשנה (בממוצע). חשבו על כמות האנרגיה והמוצרים בהם אתם עושים שימוש במהלך יום בחייכם. ואני בטוח שתיווכחו שיכולתם להסתדר גם בלי אחוז נכבד מהם. במילים אחרות, מקור הבעיה, לדעתי, הוא שאין לנו מעצורים - כאשר אנו רוצים משהו, איננו שואלים את עצמנו "האם זה באמת נחוץ?", מכיוון שבתפיסתינו העולם שייך לנו. תפיסה זו היא שמובילה לניצול מוחלט של כל מה שביכולתינו להניח עליו את היד, וכתוצאה מכך אנו מנסרים את הענף שעליו אנו יושבים. העובדה שניצול המשאבים מתפלג לאינספור גורמים אשר כל אחד מהם אינו משמעותי בחישוב הכולל מצביעה על כך שאין מחשבה מאחרי ניצולינו את העולם. אנו קוטפים כל פרי שצבעו מוצא חן בעינינו, בין אם שבענו או לא. האלטרנטיבה להתנהגות זו היא בקרה על צריכתינו. לאכול רק עד שנשבע, ולא מעבר. המשמעות של כך היא צריכה בהתאם לשימוש. אנחנו נוהגים במכונית כשאנחנו יכולים להשתמש באוטובוס או אופניים, אנחנו אוכלים הרבה יותר משהגוף שלנו דורש (גידול של ק"ג בשר מבזבז 15 ליטרים של מים), אנחנו מתאימים את מלתחת בגדינו בתדירות שבועית כשאנחנו יכולים ללבוש את אותם בגדים במשך שנים, אנחנו רוכשים צעצועים ומשכשירים אלקטרוניים שנחים כאבן שאין לה הופכין. אנחנו צורכים משקאות קלים, חטיפים, מזון מהיר וממתקים נטולי ערך תזונתי, שגורמים לנו הנאה לרגע וגוזלים בכמויות שלא תאמנה את הנפט של אריזות הפלסטיק שלהם, את כוח האדם והמכונות שמייצרים אותם כמו גם את החומרים שהיו יכולים להיות לנו למאכל מהם הם מורכבים. אנו עושים שימוש בכלים חד פעמיים ללא מחשבה. כל זאת, כשאנחנו יכולים פשוט... לא לעשות זאת, בלי שאפילו נרגיש בכך. באותה קלות שהרגלנו את עצמנו לצריכה ושימוש מוגזמים, אחנו יכולים להתרגל לההיפך, וחשוב מכך, להרגיל את צאצאינו להיפך, מכיוון שאם לא נעשה זאת, לא יישאר לנו מה לצרוך. וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם, "בעולם יש מספיק בשביל מה שאנחנו צריכים, אבל לא מספיק בשביל מה שאנחנו רוצים". האתגר הוא למצוא את האיזון הנכון בין צרכים לרצונות שיאפשר לחיים להמשיך את מסלולם כאן על כוכב ארץ.
לרוע המזל, אין זה המקור לכל הבעיות. גם לו עשינו שימוש מושכל במשאבים שניתנו לנו, היינו רק דוחים את הקץ, מכיוון שהסכנה מתקדמת לכיווננו גם מצד המדינות המתפתחות, שבהן הבזבוז המוגזם של משאבי הטבע אינו מתאפשר חרף מצבן הכלכלי. הן מצאו שיטה יעילה לא פחות לכלות את מקורות המחייה הארציים – ילודה. העולם המערבי חלש יותר בתחום זה, אך כפי שראינו הוא יותר ממפצה באמצעות יחס לא פרופורציונלי בין צורך לצריכה. בה במידה, העולם ה"שלישי" חלש בתחום הצריכה, אך יותר ממפצה על כך באמצעות התרבות כה מוגזמת עד שבסופו של דבר לא יעמדו לו לכדור הארץ משאביו, ולמעטים תיוותר פת לחם, אם בכלל. על מנת להבין את המצב, הנה מספר נתונים. באסיה ואפריקה מרוכזים כ-75% מאוכלוסיית העולם, עם ריבוי טבעי שנתי ממוצע של 1% לאסיה ו-2% לאפריקה. באמריקה הצפונית ואירופה, לעומת זאת, מרוכזים כ-20% מאוכלוסיית העולם, עם ריבוי טבעי שנתי ממוצע של 0% לאירופה ו-1% לארה"ב. מעבר לכך, תוחלת החיים באמריקה הצפונית היא 75 שנים, ובאירופה 74 ממוצע. בארה"ב, צריכת הקלוריות הממוצעת לנפש היא 3,670 ליום, ובצרפת 3,465 ליום. בזמביה, לעומת זאת, מדובר ב-1,903 קלוריות ליום בממוצע, ובקונגו 2,064 ליום בממוצע. (הנתונים נכון לשנת 2003). איני מייעד כאן לדיון בדבר האתיקה או חוסר המוסריות שדבר, אלא בחוסר האיזון האקולוגי שבכך. ריכוז העירוניים באפריקה ואסיה נמוך מ-40%, בעוד זה שאמריקה הצפונית ואירופה מתקרב ל-80%. מדובר בשטחים משמעותיים מהעולם, כ-20% לאמריקה הצפונית ואירופה, ומעל 70% לאסיה ואפריקה. ניתן להסיק מהצלבה של נתונים אלה שהאיזורים בעלי הריבוי הטבעי הגבוה ביותר והמעוירים בדלילות, ומכאן גדלים בהם מרבית דברי המזון, הם אלה שחיים הכי פחות שנים וניזונים הכי פחות טוב. על פי מחקרים סטטיסטיים אוכלוסיית העולם תגיע לכשמונה מיליארדים עד 2020, גידול שהוא בפני עצמו רב מהאוכלוסייה הממוצעת בכדור הארץ במשך האלפים האחרונים, בעשר שנים בלבד. חשבו מה יקרה אם המציאות הדמוגרפית תימשך בצורה כזאת בלי לסטוט ממסלולה – נגיע למצב שבו רוב מיוחס של האנושות חי בתנאי חיים ירודים (על פי מתאמי הרבייה הטבעית השנתית), ומכלכל משאבית את המיעוט שחי חיים ארוכים ובריאים באופן יחסי. האם האנושות תוכל להמשיך להתקיים בתנאים כאלה? האם משאביו של כדור הארץ יעמדו לו? ככל הנראה לא. מה יקרה אז? האם ייתכן מצב שבו מעל חמישה מיליארד אנשים מגדלים מזון ומוכרים אותו במחירי שפל לפחות משלושה מיליארד, וגווועים ברעב כתוצאה מכך? לא נשמע הגיוני. הגיוני יותר שהם ישמרו את שטחי הגידול החקלאי בעבור עצמם, בעוד העולם המערבי הופך מעויר במידה כזו שלא מאפשרת להאכיל את כל האוכלוסייה שלו. ומה שהם יעשו עם שטחים אלה, אם מגמה זו תמשיך, יהיה ככל הנראה לכלכל עוד ועוד התרבות. כמות כזו של יצורים חיים שדורשים כל אחד מהם כמות מגוחכת בגודלה של משאבים, כפי שראינו (נכון, נתונים אלו הם מישראל בלבד, אך ארשה לעצמי להסיק מהם על התנהגותם של בני אדם במציאות עתידית גם מעבר לאוקיינוס), תכלה את כל מה שביכולתו של כדור הארץ לספק כמו להבה המכלה פיסת נייר משומנת.
אך חזון זה אינו אפוקליפטי לחלוטין. ישנה גם מגמה חיובית, שניתן להבחין בה במיוחד בשנים האחרונות. מגמה זו מתבטאת בעיקר בחזית פליטת גזי החממה וכלל לא בחזית הדמוגרפית, וכעת אעבור לשלב האחרון של המאמר שבו אציג אותה.
בעת כתיבת שורות אלה, מתכנסת ועידת האקלים 2009 בקופנהאגן. בועידה זו נערכים נציגים ממאות מדינות על מנת לדון בהתקנת תקנות חדשות שתגבלנה את פליטת גזי החממה בעשורים הקרובים. ועידה זו מתכנסת לקראת שנת 2012, השנה שבה תפוג אמנת קיוטו שמטרתה הייתה דומה. התקנות החדשות צפויות להיות מחמירות יותר, בשל התחזיות חוזות השחורות שנעשו, על פיהן אין מנוס מלהמיר אחוזים משמעותיים מתעשיית האנרגיה לאנרגיה אלטרנטיבית ולא מזהמת – סולארית או גרעינית – במהרה, או שהטמפרטורה הממוצעת בכדור הארץ תעלה במידה כזו שהוא לא יוכל להמשיך לתמוך בחייהם של בני אדם.
אני מוצא ועידה זו לא רק כדרך לשיפור המצב, אלא כתוצאה ישירה של המודעות הציבורית ההולכת וגוברת לעניין, בהתמדה מהירה. סוגיית האקלים והזיהום לא הייתה פופולרית בשיח הציבורי כלל וכלל עד לפני כשלוש שנים. כיום היא נמנית עם הסוגיות הבוערות ביותר, אפילו כאן בישראל. לשם ההמחשה, באתר לשכה המרכזית לסטטיסטיקה הוקדשה מחלקה שלמה של נתונים לסוגיות סביבתיות, ובאתרי חדשות כדוגמאת "וואלה!" ישנם מדורים ירוקים למיניהם. במרכולים החל להיות נפוץ "הסל הירוק" האקולוגי, ואף מושקעים מאמצים בשיווקו, פחי מחזור לנייר ולפלסטיק הם מראה נפוץ ברחובות הערים. כמובן שאין דוגמאות אלו מהוות כוח מספיק להזזת המגמה העולמית ולמנוע מהאקלים להיות הרסני בעבורנו, אך הן מצביעות על העובדה שנעשים מאמצים. למשל, בשנת 2014 תוכננה הקמתה של תחנה פחמית חדשה באשקלון. מעבר לנזק הבריאותי שתחנה כזו תגרום לתושבי הסביבה, היא צפויה למנוע מישראל לעמוד בתקני פליטת הגזים הבינלאומיים. הארגונים למען איכות הסביבה, כגון "גרינפיס" ו"אדם טבע ודין" החליטו להכריז מלחמה על הקמת תחנה זו ולעכב אותה בעזרת דיעת הציבור. מעל ל-20,000 חתימות על עצומה גויסו, והוגשו לועדת התשתיות שאחראית על יוזמה זו. בין אם תבוטל הקמת התחנה ובין אם לא, זה מוכיח לא רק שיש אנשים בארצינו שמוכנים להשקיע זמן ומאמץ על מנת לקדם סוגיות אקלימיות, אלא גם שהציבור נכון לשתף עמם פעולה.
