מוצארט היא איגואנה מטופחת מאד. היא שייכת למשפחה רמת גנית מקסימה המגדלת אותה מזה 8 שנים. קוראים לה מוצארט כי בהתחלה חשבו שהיא זכר, אולם לאחר שהיא הטילה מספר ביצים בטרריום, ברור כעת שהיא נקבה, אולם מסתבר שיותר קל להחליף זוויג מאשר שם ולכן שמה נשאר מוצארט.
זו חיה יפה ומבריקה באורך כמעט מטר ללא הזנב, היא מכירה את שמה ומגיעה מכל מקום בבית לקריאות בעליה. התנהגותה אינה של זוחל טיפוסי, היא מתנהגת ממש כמו כלב קטן, ומתרפקת על צווארה של בעליה בכל פעם שהיא זקוקה לקצת חום ואהבה אנושיים...
באחד האמשים, יצאנו אשתי ואני מבית הקולנוע לאחר הצגת ערב מאוחרת. זה היה יום גשום וחורפי, ושמחתי לדעת שתכף ניכנס למיטה החמימה לאחר יום עבודה קשה וארוך במרפאה שלאחריו עוד פגשנו חברים ואף שהינו בקולנוע כאמור.
אולם לאלוהים יש בד"כ תוכניות אחרות לוטרינרים, כך יצא שממש לפני שנכנסנו לרכב, קיבלנו שיחת טלפון בהולה ממירי, הבעלים של מוצארט. היא נשמעה בסטרס נוראי, וביקשה שאבוא בדחיפות למרפאה כיוון שנדמה לה שמוצארט גוססת.
כבשתי אנחה, ונסענו ישירות למרפאה. בדרך עדכנה אותי מירי טלפונית כי לפנות ערב היא נתנה למוצארט לאכול בננה, וזו, גרגרנית שכמוה, בלעה הכל במהירות בלי לטרוח ללעוס.
"כנראה שלא התחשק לה לבלוע והיא שמרה את הבננה בפה שלה ועכשיו הבננה הפכה למשחה ( כמו מרשמלו שנידבק בפה) והיא לא יכולה לבלוע . למעשה היא הולכת ומכחילה ממש לנגד עיננו, בוא מהר ד"ר ליליאן, אני הולכת להתעלף, אני לא יכולה יותר לראות את מוצארט שלי נגמרת לי ממש מול העיניים..."
עצרתי בחריקת בלמים מול דלת המרפאה, לידה חיכתה מירי יחד עם שני בניה, ועל כתפה נמצאת מוצארט. בחושך בחוץ קשה היה להבחין שהיא במצוקה כלשהיא.
אולם מייד כשפתחתי את המרפאה והדלקתי את האור, ראיתי כי אכן האיגואנה בצבע כחלחל ולא בצבע הירוק טורקיז המדהים והמיוחד שלה כרגיל.
בנוסף לכל זאת , כשהנחתי אותה על שולחן המרפאה, שמתי לב שהיא נשענת על שתי רגליה הקדמיות כשהן מתוחות לחלוטין, ראשה מופנה אל על, והיא מנסה נואשות לנשום אוויר.
ללא גינוני טכס מיותרים פתחתי את פיה של האיגואנה, ושם זה היה, ממש בכל שטח הלוע מרקם חום נוזלי שכיסה את פתח קנה הנשימה.
ביקשתי את אשתי להחזיק את האיגואנה חזק שלא תברח , ובשתי ידיי הפנויות פתחתי לה את הפה.
ראיתי שוב את ממרח הבננה בחלל הלוע, וניסיתי להוציא אותה עם פינצטה ,אבל ללא הצלחה כמובן.
לא ניתן היה כלל להחזיק את המרקם המבחיל .
ניסיתי להוציא את הבננה עם קיסם אוזניים, אבל ללא הצלחה.
הרגשתי שהזמן הולך ודוחק וכבר נגמרו לי הרעיונות .
לקחתי מזרק גדול ביותר של 50 סמ"ק, אולם החומר נתקע בו ממש בהתחלה, ולא הצלחתי לשאוב.
ניסרתי במהירות את פיית המזרק, להגדיל את הפתח, ושוב ללא הועיל.
וכל אותו הזמן מוצארט הולכת ומכחילה, עיניה כבר נעצמו, והיא עמדה להתפגר בבירור בכל רגע.
ניערתי את ראשי נמרצות, עייף או לא, הייתי צריך לחשוב מהר איך לגרום לאיגואנה להתחיל לנשום.
ואז כמו משום מקום, עלה לו רעיון מירכתי מוחי המיוסר, הרמתי את האיגואנה, פתחתי את לסתותיה והצמדתי אותן סביב הברז של הכיור במרפאה. יש לנו ברז עם ידית, ופתחתי אותו בתנופה.
בשנייה הראשונה כאילו לא אירע דבר, ואז תוך חלקיק שנייה נוסף,הבננה עפה החוצה , דרך פיה בעיקר, ובשני זרמים מרהיבים דרך נחיריה!
השיפור היה דרמאטי, האיגואנה המופתעת פקחה את עיניה לרווחה והתחילה להראות סימני חיים והתאוששות.
כולם נרגעו כשהאיגואנה חזרה לנשום.
מירי ניגשה בוכייה לחבק אותי בעוז, מודה לי בכל פה על שהצלתי את איגואנת המחמד שלה. בנה הבכור שאל אותי מנין לעזאזל למדתי את הפטנט המוזר של שטיפת איגואנה בעזרת ברז. חייכתי אליו במבוכה והודיתי כי מעולם לא ראיתי ולא שמעתי על פרוצדורה טיפולית שכזו.
תוך כדי השיחה הלבבית בייננו, אשתי הסבה את תשומת ליבי לעובדה שמוצארט שוב מכחילה.
הסתובבתי וראיתי שהיא צודקת, פתחתי את פיה של החיה ומצאתי שעדיין יש בלועה שאריות של רסק בננה.
ניגשתי שוב לברז, אולם האיגואנה סירבה נמרצות הפעם, התפתלה בכוח מבין ידי ועשתה כל שיכלה להימנע מהסיטואציה הביזארית.
זה לא עזר לה, הייתי נחוש להציל אותה והתקרבתי לברז, אולם להפתעתי האיגואנה פשוט התעלפה לי בידיים...!
כנראה שהסטרס ואירועי הדקות האחרונות הכריעו אותה.
בלי שהיות מיותרות חיברתי את פיה שוב לפיית הברז ופתחתי את המגופה בעוצמה, ושוב יצאו זרמי בננה עזים דרך נחיריה.
מוצארט התעוררה, העיפה בי מבט גועלי, חבטה בי בפראות עם זנבה הארוך, ירדה במהירות במורד גופי, רצה לאורך כל המרפאה וטיפסה בזריזות על גופה של מירי, תוך שהיא מתרפקת על צווארה ומתמסרת לליטופיה.
הפעם הבנתי שהמלאכה הושלמה, מוצארט נשמה באופן סדיר, ועד שסיימנו את ענייני הרישום של כל האירוע, היא כבר חזרה לנשום באופן עצמאי ורגיל, נשענת בנינוחות על רגליה הקדמיות כאילו לא אירע דבר.
ביקשתי ממירי לבוא למחרת לביקורת. היא אכן הגיעה למרפאתי כמובטח, אולם ללא מוצארט. הסתבר שהגברת הירוקה נמצאת ברכב, וממאנת בכל תוקף לצאת ממנו ולבוא למרפאה.
ברגע שגבירתה נהגה לתוך הרחוב בו נמצאת מרפאתי, האיגואנה, שרגילה לשכב על הדש-בורד ולהתבונן בעניין דרך החלון הקדמי של הרכב על כל המתרחש בחוץ, הבינה לאן מועדות פניהם, החלה להצליף בעוז עם זנבה הארוך לכל עבר, וברחה דרך הרווחים של כריות המושב האחורי והיא מתחבאת לה כעת מפוחדת בתא המטען של האוטו.
הודיתי למירי על שטרחה לבוא, והסברתי לה שמסיפור זה אני מבין שלא רק שמוצארט נושמת כשורה, אלא שעל אף המחסור בחמצן שחוותה אמש, הרי קוגניטיבית היא מפגינה יותר חוכמה מאנשים רבים שאני מכיר...
ד"ר אבי ליליאן רופא וטרינר מנהל מיכללת מגן דוד ירוק יו"ר מפלגת הירוקים ברמת גן יו"ר סיעת רמת גן הירוקה חבר מועצת העיר בר"ג
