לא הצלחתי לדבר איתך כי אתה נעול. 

לא הצלחתי לדבר איתך

כי אתה נעול.

ומבוצר בעמדתך.

לכן כתבתי.

רשמתי, סימנתי אותתי,

וזה לא עזר.

את הניירות השלכת לפח.

את הסימנים שסימנתי לא ראית.

ומהאיתותים התעלמת.

כי היית בטוח שאתה ורק אתה צודק.

אז פעלתי בטקטיקה אחרת.

ניסיתי לשכנע.

התחלתי לספר לך סיפורים,

שקצת נוגעים וקצת לא נוגעים,

קצת שייכים וקצת לא.

אבל יש בהם שורת היגיון, ושורת רצף,

והיה עניין ומוטו,

ודיברתי בטון לחשני ומעניין ופתאום

אופס. הקשבת.

וברגע שהקשבת הגברתי את הקצב,

העליתי את רף הסיפורים והעניינים.

וכאשר נגמר לי,

פשוט התחלתי לחזור על עצמי,

וכך מצאתי את הפתח לאוזן, לשכל, למח ואחרי כן ללב ומשם ליד ולעט.

וכך אט אט עליתי בשביל, שעל אחר שעל, אבן אחר אבן,

ונפל מכשול, ועוד מכשול ועוד מכשול,

הגעתי לפיסגה.

ניצחתי ,

שיכנעתי

ולבסוף ביצעת כל מה שביקשתי, ואף יותר מזה.

היה שווה להיות נעול? אך ורק על מנת לאתגר אותי על מנת למצוא את המפתח?