סבתא פצצת אנרגיה 

לאחרונה התפרסם בעיתונות ממצאי מחקר שנערך בבית החולים 'הדסה' תחת הכותרת "בני 80 שהחלו להתעמל האריכו תוחלת חייהם". כלומר, אפילו מבוגרים שהתחילו ללכת רק בזקנתם האריכו את תוחלת חייהם יותר מאלו שלא ביצעו שום פעילות גופנית במהלך השנים. מבלי לגרוע בחשיבות שאני מייחס לפעילות עצמה, ברצוני להציע הסבר מדעי אחר לקשר שבין התעמלות הזקנים להארכה הדרמטית בתוחלת החיים של מי שהחל התעמל.

כבר בשנות התשעים קם זרם במחקר הגרונטולוגי שניסה לבנות מודלים ל"זקנה מוצלחת", שהבין את המשמעות של המימד האישיותי של הזקן, ככזה המאפשר לו לשרוד לתוחלת חיים גבוהה מאד. שמירה על היציבות המנטלית- הנפשית הינה חשובה לא פחות מהשמירה על היבט הבריאותי-פיזיולוגי. לדוגמא, הזוג כהנא, שהינם חוקרים יהודים שאף ביקרו בארץ, בחנו כבר לפני 15 שנה את הקשר שבין זקנים שמתעמלים לפעילות גופנית, ומצאו שלמעשה מדובר בזקנים עם רגש חיובי ותחושת משמעות לחיים.

בספרי "מחזור החיים השני" אני מתמקד בשתי קבוצות גיל. הצעירים שעומדים לגדול לתוך מציאות של 'מגה חיים', כלומר חיים ארוכים מאד במונחי הזמן המקובלים כיום ובני הגיל השני, בני החמישים פלוס, שעתידים לחיות כבר כיום עוד שנים רבות ללא כל חולי, מגבלות פיזיות או ירידה מנטאלית. שתי קבוצות אלה צריכות להכין את עצמן לקראת מגה החיים – שכן אם לא יעשו כן הם עלולים לחוות חיים חסרי סיפוק בעולם עתידי שבו הדיכאון יהיה אחד מגורמי המוות המובילים. במהופך נאמר שמי שיכין עצמו מראש ל'מגה חיים', הוא בעל סיכוי רב יותר להגיע עליהם.

אך מה לגבי מי שכבר נמצא חבר בקבוצת גיל הזהב? האם הוא יכול להאמין לתחזיות שלי ולצפות גם כן ל'מגה חיים'?

כבן לאב בן 93 שקם מדי בוקר, יוצא לקניות ומבשל לעצמו את ארוחותיו (וזאת רק דוגמא) וכחוקר בתחום אני מבקש לקבוע שמי שרוצה לממש זקנה מוצלחת חייב לעבור לצורת חיים של הזדקנות אקטיבית. מדובר במושג מפתח במחקר העכשווי על זקנה, שהעיסוק בו הינו כמובן, תולדה של ההאצה בתוחלת החיים. המחקרים מראים שדאגות לגבי העתיד, לגבי משאבים מוגבלים, ירידה בתפקוד ותלות מתקיימים לצד הרצון לחיות יותר והציפייה החיובית לאירועים עתידיים ומערכות יחסים בין דוריות.

השאלה שאדם מבוגר צריך לשאול את עצמו היא איזו אסטרטגיה קיומית היא אימץ עד כה. האם זו התמודדות של 'לחיות עכשיו' או 'לחיות כל יום ביומו' כלומר, השלמת משימות יומיות ולא מטרות שהוצבו מראש או שהוא לחילופין, מבקש לנקוט באסטרטגיה מושכלת ומתוכננת. במובן הזה, גם הפסקת עבודה ומעבר לדיור מוגן הם בחירה אקטיבית, למרות שאלו צעדים של התנתקות מחיי עבר.

בתרגום פשוט יותר ניתן לומר שבכל גיל חייב המבוגר לצפות לעבר העתיד. עובדה שמחקרים הוכיחו שגם בקרב בני 90 ישנם כאלה הצופים לעבר העתיד ומגבשים תוכניות לעתיד בעוד אחרים באותו מצב גופני אינם מאמינים שעתידם עוד לפניהם. אותם מבוגרים, אפילו הם קשישים, המאמינים שיש עוד עתיד לפניהם, הינם גם אלה שיתעמלו יותר ויחיו זקנה אקטיבית ולכן גם בפועל יחיו יותר.

המאמר התפרסם לראשונה בדצמבר 2009 בביטאון הגיל השלישי.